"סנטה!! סנטה!!" קוראות שתי נשים מתחת למרפסת האור קולית ברחוב חדד 6 בוואדי ניסנס. הסלולרי מול הפרצוף, והן רק מציצות מתחתיו: "הוא יוצא? מתי הוא יוצא?", הן שואלות ללא הרף.
"הוא בהפסקה עכשיו, התעייף, רבע שעה, אוכל וחוזר לתהלוכה, תכף", עונה האישה באדום מלמעלה.
השתיים ממשיכות לדבר ביניהן: "כתבו שאפשר להיכנס לראות את הבית שלו, לא?"
"אז למה חלק נכנסים וחלק לא??" אישה נוספת מצטרפת לקקופוניה מתחת לבית של ניקולא עבדו, להלן סנטה קלאוס כבר שלושה עשורים. "אני ראיתי שחלק נכנסים וחלק לא!" היא זועפת.
האישה באדום מנסה לענות אבל האישה הזועפת ממשיכה, מסתובבת לכיוון קהל הממתינים שבמורד המדרגות, לוקחת על עצמה את תפקיד אחת בשביל כולם: "זה לא פייר, אני ראיתי, חלק נכנסים וחלק לא!"
ואז הוא מגיע: אל המרפסת יוצא הפאפא בעצמו, רק שבמקום פעמון הוא מחזיק בידו חתיכת לחם ולועס אותה. חסרי העכבות מצלמים אותו בגופיית-סבא, עם הפירורים, אולי תצא מזה תמונה קורעת. "למה לדבר ככה לא יפה?", שואל הפאפא, "הבית היה פתוח מהבוקר עד עכשיו, אלה קרובי משפחה שלי, זה גם הבית שלי".
הזועפת נעלבת והולכת, השתיים האחרות מעלות הילוך: "אפשר לעלות להסתכל? סנטה נו בוא תרד, רוצים לצלם אותך! באנו מרחוק!". הוא נכנס פנימה ואחרי כמה דקות חוזר למרפסת, לבוש בבגדי עבודה, מחייך, נשען על המעקה, פה ושם מרים ידיים, אולי בכלל מייאוש, אבל זה מצטלם יופי.
"הם לא ממש ערבים"
בסמטה שחוצה את הרחוב עומדת שעונה על המעקה חבורת הורים יהודים שהביאו את הילדים לאטרקציה בשבת. כולם מחכים לתהלוכה. האבא אוכל קובה, הילד מוריד את הראש לסנטה משוקולד. "הם לא ממש ערבים", הם מסבירים לילדים, מנמיכים את הקול כשהמילה 'ערבים' נאמרת כאילו מדובר בכינוי גנאי, "זה נוצרים..". אתמול היו ביפו, היום בואדי ניסנס, בשנה הבאה מתכננים להגיע לנצרת, "תלוי במצב כמובן".
בשוק, חמישים מטר מהבית של סנטה, מברכים על הפרנסה הטובה. בימים רגילים מגיעים לכאן רק כשרעבים או כשרוצים לעשות קניות בזול, כל כך הרבה מבקרים בבת אחת יש רק בחודש הזה, בעיד אל עייאד, חג החגים.
"כל שנה זה ככה, אולי קצת פחות", מספרים שני מוכרים צעירים, "כולם באים, מטיילים, קונים, אנחנו חיים בדו קיום", הם מדגמנים ברצון את מה שכולם אוהבים לשמוע. בדוכן שלהם מתנהל דיון ער בין אמא לבת שרוצה לקנות מצנפת באדום לבן ומסבירה שזה מעולה כי גם ככה תכף פורים ואולי היא תתחפש לסנטה קלאוס, או לסתם גמד.
"ומה חשבת שתראה כאן, שלג ומזחלות???", צועקת אם באוזני בנה הבוכה, מחזיקה לו חזק ביד שלא ילך לאיבוד. אם צרחות יכלו לטפס, שלה היו מדלגות בקלילות את כל 1700 המדרגות בגנים הבהאיים ליד. הילד ממשיך לבכות שמשעמם לו ושהוא רוצה לחזור הביתה, אם ימהרו אולי יספיקו לצפות ב"שכחו אותי בבית", כי שם, קריסמס זה קריסמס, עם שלג, וכולם שמחים.
באחד הרחובות ליד, מיני דרמה: זוג הורים יהודים עם שלושת ילדיהם מאבדים את העשתונות כשהם מגלים ששני רכבים חסמו את הרכב החונה שלהם. ההורים מניחים שקיות עמוסות בחמגשיות על המדרכה, מצמידים את הילדים לאחת הגדרות, שלא יזוזו, ומתחילים לתכנן את הבריחה הגדולה. על אחד הרכבים יש מספר טלפון, האב מתקשר לשם, ודרך הרמקול שומעים את העצבים בקולו של בעל הרכב החוסם: "זה אתה חסמת אותי, אתה יודע? זאת השכונה שלי! כבר שבוע אין לי חנייה, מחכה כל יום שלוש שעות ליד הבית אז תחכה עכשיו קצת!". ניתוק.
בעל הרכב השני מגיע, אחרי שצפה בהם ממרפסת ביתו. "יכולתי לשים עליכם, תסלחו לי על הביטוי – זין – אבל אני לא כזה", הוא אומר, "עכשיו בוא נראה מתי ההוא יגיע, אני לא מדבר איתו, הוא בעייתי".
שתי דקות אחר כך מגיע "ההוא", לבוש בטרנינג, תוך כדי צעידה איטית לרכב שופך זעמו על העירייה ועל חודש המרורים שהוא ומשפחתו נאלצים לסבול. "רק שלא יתחיל להתווכח איתו.. בסוף גם אני אריב איתו", אומר הדייר הראשון לאם שנרגעה ברגע אחד והתחילה להסביר לילדים שזה אבא ואמא לא בסדר, שהם לא היו צריכים לחנות שם ושזכותם של הדיירים לכעוס, כי זה בכלל החג שלהם ואנחנו אורחים.
"ככה כל יום, רעש ומוזיקה", אומר השכן, "אני כבר לא מסתובב שם, יותר מדי אנשים, לא בשבילי יותר, זה יותר בשביל התיירים". האירוע מסתיים בברכת חג שמח לשלושת הצדדים ורברס שנגמר בנס ללא נפגעים בנפש ו/או ברכוש.
דינג דינג דונג
ברחוב הראשי התהלוכה מתחילה. שבט הצופים של ואדי ניסנס מגיע לבית ברחוב חדד 6, סנטה יורד סוף סוף במדרגות, הסבלנות השתלמה לשתי הנשים שלא זזו משם, הן מתייצבות מולו ומצלמות כל צעד. עוד כמה דקות ומתחילים, בינתיים מתעדים. התזמורת מתחילה לנגן, סנטה צועד שכרסו הראויה לפניו, בחיוך גדול והו הו, ודינג דינג דונג בפעמון. בעוד כמה ימים ייגמר חג החגים, ואדי ניסנס יפשוט מעליו את כל האורות המנצנצים ויכבה את האיילים הדלוקים, עד לשנה הבאה. כלומר, תלוי במצב.
חג מולד שמח למי שחוגג/ת
