לפני כשבוע הגיעו יהודים מדרום אפריקה לאירוע התנצלות בפני ילידי הכפר העקור לובייה, כפרו של סבי. ב-1948 גורשו תושבי הכפר, ביניהם משפחתה של אמי, לנצרת ולכפרים בגליל. שלא לדבר על הפליטים בלבנון, סוריה וירדן. במקומו הוקם קיבוץ לביא שנועד ליישובם של עולים חדשים, ובשארית הכפר ניטע יער. מאז, דור אחר דור נושא את שם הכפר כשם משפחתו, לובאני, כדי להנציח את תודעת המקום ושייכותם לאדמה.

בילדותי, נהג סבי לקחת אותנו – ילדיו ונכדיו – לבקר במקום ולספר לנו על אודות החיים בו, בייחוד בימי האביב אשר בהם מצוין יום הנכבה.

המשלחת מדרום אפריקה התנצלה על חלקה בנישול תושבי המקום, ותרומתה לייעור הכפר והקמת קיבוץ לביא במקומו. "שלא ביודעין", ציינו, היינו שותפים לעקירת ילידי המקום וייהודו כדי לקבוע עובדות בשטח ולמנוע את חזרת תושביו, ובעיקר כדי לנתק את זיקתם למקום שהפך יהודי.

המושג "שלא ביודעין" טומן בחובו כמה משמעויות: לא ידענו, משמע לא הכרנו את הנרטיב של המקום, לא הבנו את הסיפור, לא עודכנו בפרטי הנישול, לא ידענו כי למקום היה שם, כי בכפר היו תושבים שחיו בו במשך שנים.

"שלא ביודעין" מקפל משמעות נוספת: לא הכרנו במקום על שורשיו הפלסטיניים, לא הכרנו בהיסטוריה שלו ובעיקר לא הכרנו בכם – ילידיו, אשר נעקרתם ממנו, פוזרתם לחיי פליטות ביישובים אחרים. הכרנו את הנרטיב הציוני שלפיו הערבים תקפו אותנו ואנו  הגנו על עצמנו, הפלסטינים ברחו ולא גורשו והעובדות נקבעו בשטח באופן מוסרי ככל האפשר. לא הכרנו את הסיפור, את השלכותיו, ולא רצינו להכיר בו ובכם – נושאי זהות המקום.

צילום: מרכז עדאלה

***

השבוע החליט בית המשפט כי יש לעקור את תושבי אם אלחיראן ממקומם, כדי להקים במקומו יישוב יהודי, חיראן שמו, ולפזר את תושביו בנגב.

גאולת האדמה בעיצומה. אם אלחיראן הוא ישוב הקיים בנגב המזרחי מאז שנות החמישים. תושביו הם בני שבט אבו אלקיעאן, אשר גורשו מאדמותיהם ההיסטוריות שמצפון מערב לעיר רהט.*

תושבים עקורים אלה מוקמו צפונית מזרחית ליישוב חורה. שישה עשורים לאחר מכן החליט בית המשפט העליון לאפשר למדינה לעקור את התושבים גם משם, סרב לקבוע שהם יהיו חלק מהישוב היהודי שיקום במקומו, ומובן שלא שיש להחזיר אותם לאדמות שמהן נעקרו בשנות החמישים.

תהליך העקירה מאם אלחיראן דומה לעקירה מלובייה: הוצאת התושבים מכפרם, הפיכתם לפליטים, הקמת יישוב יהודי במקומו ומתן שם עברי בהשראת השם הערבי המקומי. השם מסמל המשכיות יישובית-יהודית ומציין ביודעין כי הערבים חיו במקום כתחנת מעבר – שימשו כשומריו הזמניים עד שהיהודים הגיעו לגאול אותו וליישבו מחדש. סוג של צדק היסטורי במרחב. או במלים אחרות: פברוק ההיסטוריה.

השם החדש מבקש ביודעין לנתק את זיקת התושבים למקום ולקבוע עובדות בשטח – יישוב יהודי אשר ינסה למחוק את הקיום הערבי ובעיקר את הזיכרון הערבי מהמקום. כך נראה טרנספר בשנת 2015.

השתלשלות האירועים הטמונים בסיפורו של הכפר אם אלחיראן מאתגרת גם את רשויות החוק והמדינה, ובעיקר חושפת את מניעי המדינה בצורה בוטה, לתפוס את יתרת השטח ולמנוע הכרה ביישובים בדואיים באזור.

בעבר היהת המלצה של גופים מקצועיים של מוסדות התכנון במדינה להכיר ביישוב זה, אבל החלטה זו בוטלה בעקבות התערבות בוטה של משרד ראש הממשלה משיקולים סביבתיים כביכול. הנימוק היה כי האזור רגיש מבחינת נופיו הטבעיים, שאותם יש לשמר. 

ותושבי אם אלחיראן? אין חולק כי אלה לא פלשו לאדמות המדינה, אלא הועברו על ידיה לאזור זה ושיוועו במשך שנים להסדרה תכנונית. ואולם, המדינה ניהלה הליכים משפטיים נגד התושבים הללו כבר כמה שנים. היא מבקשת לסלקם מהמקום אף שהם נמצאים שם על דעתה ולא הסיגו שום גבול, כפי שהיא נהנית להגדירם. החלטה זו מבטאת העדפה ברורה ומוטה לקבוצת מתיישבים יהודים חיצונית על פני תושבי המקום.

זה מה שקורה כאשר הפחד הקיומי הישראלי נפגש עם צדק מרחבי בנגב: עקירה של התושבים הבדואים לצורך הקמת יישוב יהודי וארגון מחדש של הנגב. על מה שייוותר מהאדמה שעליה חיו הבדואים אולי ייטעו יער. כמו בקיבוץ לביא, למען סביבה ירוקה. הרי עדיף לטעת עצים מאשר ליישב בדואים.

מי יתיישב במקומם? חברי תנועת ההתיישבות "אור" בני המחנה הדתי-לאומי כמובן, החולמים על נחלתם בנגב ואף ממתינים לה בסבלנות בשנים האחרונות. בקיצור, אנשי אידיאולוגיה ימנית משיחית אשר זיקתם לאדמת ישראל הוענקה להם בספרי הקודש והם פועלים למימושה בפועל. לכו תתווכחו עם צדק אלוהי.

אם אלחיראן. צילום: מרכז עדאלה

***

עקירה, נישול, מחיקה, חוסר הכרה הם הסיפור של הערבים הבדואים בישראל. תהליך ייהוד המקום – כלומר עקירת הערבים ממנו וייעודו ליהודים – חוזר על עצמו. השיטה החלה ב-1948 וממשיכה גם היום, שישה עשורים לאחר מכן.

המקרה של אם אלחיראן מייצג הלכה למעשה את הפערים בין המציאות להבניית תודעה שקרית. הערבים הבדואים הם כ-30 אחוזים מתושבי הנגב, ויושבים על פחות מ-3 אחוזים מאדמות הנגב. הבדואים מתוארים כפולשים לאדמות הלאום, עבריינים ופורעי חוק – לעומת בעלי הכוח והרוב במקום, אשר מילון המושגים מגדיר אותם קצת אחרת: אלה מסמלים פיתוח, יישוב הנגב, צמיחה וגאולה, אלה יעזרו ליצירת רצף טריטוריאלי בין יישובים יהודים כדי למנוע את השתלטות הבדואים על הנגב.

טיהור המקום מערבים נעשה בסגנון החוזר על עצמו מ-1948 ועד היום. גם הטרמינולוגיה לא משתנה. לקחת את המקום, לאמץ את השם, למחוק את השייכות, להתעלם מההיסטוריה המקומית ולשנות את התודעה כי כאן היה מקום פלסטיני. להקים יישוב יהודי במקומו, לעברת את השם המקורי ולהתיישב שם.

ההבדל הוא בחוקיות העניין. החלטת בית המשפט העליון לצדק בדבר העקירה של הבדואים מאם אלחיראן, היא חותמת משפטית שמעניקה סוג של מראית עין לצדק שבדבר. הרי תמיד אפשר לחזור לעובדת היותם של הבדואים אויבים: בין שפונו מאדמותיהם ובין שהם יושבים על אדמותיהם ההיסטוריות. אלה תמיד יאיימו על הסדר הטוב בנגב ובעיקר על תודעת האיום הקיומי, שמחלחלת מטה ומצליחה להיות מיושמת בתהליכי הנישול בנגב.

מעניין מה יהיו השלכותיה של החלטה קשה זו על המשך יישום תהליכי הנישול והעקירה בנגב, הצפויים לנו בשנים הקרובות. ובית המשפט? עושה את תפקידו נאמנה – מעניק את חותמת הכשרות החוקית והסופית.

ולתפארת מדינת ישראל.

* בטקסט המקורי נפלה טעות.  היא תוקנה.