פחדתי שהוא ינשור לי מהחיים

כשהיתה קצת הפוגה. חיממתי לנו ארוחת צהריים, והתיישבנו לאכול. בסוף הארוחה יעלי עזרה לפנות את הכלים, והמשיכה לעיסוקיה. כל אחד מאתנו מצא מקום להניח את הראש, עד שזרם המבקרים יתחדש.

לא יכולתי להירדם, אז יצאתי לגינה. דני ישב על הנדנדה. חשבתי שזו הזדמנות להקשיב לו.

שאלתי אם אני יכולה להצטרף אליו.

"אני לא יכול לחשוב על אפשרות אחרת", הוא ענה. הדליק סיגריה ושאף לתוכו ניקוטין.

"אין לך מושג כמה בא לי סיגריה", אמרתי. דני הוציא חפיסה מהכיס והגיש לי, ואני חשבתי שבלי להתכוון צמח לי ג'נטלמן בבית.

"לא, אני לא נשברת, לא עכשיו".

"איפה כתוב: 'עת להישבר ועת להתגבר'? בקהלת?"

"לא כתוב, מותק".

"אני צריך להתארגן על עצמי כדי לא להבריח אף אחד".

"אתה חושב שבגלל זה אני שומרת על איפוק, כדי לא להבריח?"

"משהו כזה".

"בעצם, האיפוק שומר עלי, לא אני עליו, וחוץ מזה יש משהו מקומם בתפישה שיש דרך אחת לחיות, דרך אחת למות, דרך אחת לאהוב ודרך אחת להתאבל. אני מסרבת להפוך את הדמעות שלי למשהו פוליטי".

"אמא, אני לא רוצה שתיפגעי".

"תודה, דנו, אני אוהבת אותך".

"את זוכרת את הדיבור האחרון שלך עם רועי?" דני שאל מבלי להסיר ממני את העיניים.

"בוודאי. אני זוכרת בפרטי פרטים את השיחה האחרונה, אבל אתה מוכן לספר לי קודם מה אתה זוכר?"

"ביום חמישי בעשר בלילה רועי שלח לי הודעה שהוא הולך לבר, ואם בא לנו שנעבור, בטח תהיה שם איזו הופעה או משהו. יעלי היתה שפוכה מעייפות אז החלטתי ללכת לבד. רועי ישב על הבר עם הפנים לברמנית והגב לכניסה. שמתי יד על הכתף שלו וקלטתי שהוא מחייך. הוא קם לחבק אותי כאילו שלא נפגשנו איזה מאתיים שנה. דיברנו עליו, על יעלי, על הברמנית. שאלתי אותו אם יש לו Play Listאו שכל בחורה מתקבלת? רועי ענה שהוא רק הטכנאי ושאפנה לעורך המוזיקלי".

"הוא נראה לך מדוכא?"

"להפך הוא היה בסדר גמור. בלילה חזרנו לדירה והיה סבבה… את חושבת שהוא קרא לי כדי להיפרד?"

"אני לא יודעת, ילד. יכול להיות. אומרים שאדם שמחליט להתאבד נראה טוב לפני האקט".

לקחתי לגימה מהמים של דני וסיפרתי לו על הפגישה המשמעותית האחרונה שלי עם רועי במוצאי יום הזיכרון לחללי צה"ל. "הוא ישב מול הטלוויזיה ואמר שהוא לא מבין את כל סרטי ההנצחה האלה. מה, כל החיילים היו יפים ורגישים וחכמים וגיבורים? אף אחד לא היה טיפש, אכזר או סתם חרא בנאדם? הוא חשב שכל אלה שדיברו וסיפרו בכאב ענק על הבן או על האח לא ראו אותו באמת, ואם ראו, רצו להסיר מתוכו את החולשות והפגמים. אהבה, בעיניו, זה לראות את הבנאדם ולאהוב אותו עם המומים שבו".

דני חייך ואמר, "רועי…"

"ניסיתי להגיד לאח שלך, שהוא מדבר על שני דברים שונים: על לראות ועל איך אנשים רוצים לזכור ולהנציח את יקיריהם. רועי אמר שהוא מדבר על אהבה, והוא מבקש שכשהוא ימות אני אשמור שהדברים יישארו בקו האמת. שאלתי אותו 'אתה מתכוון למות בקרוב?' הוא ענה בשוויון נפש: 'לא כרגע, אבל אני אמות מתישהו'. הסתערתי עליו ואמרתי שלא יעז לעשות לי מעקפים. רועי אמר: 'אני מבקש שכשאני אמות תספרו את האמת ולא תמציאו לי זהות חדשה'. שאלתי: 'לאיזו אמת אתה מתכוון? לאמת שלך? לאמת שלי?' באותו רגע עברה לי בראש מחשבה משוגעת שרועי כבר היה שם. הוא ניהל את השיחה הזו קודם בינו לבין עצמו. דנו, אתה יכול לתאר לעצמך כמה נחרדתי".

לא שמתי לב ששקעתי לתוך עצמי. דני, רחב וגבוה ממני, חיבק אותי בעדינות, הנחתי את ראשי על כתפו. שתקנו זמן מה ורק הנדנדה חרקה בקצב מונוטוני.

"אמא, אולי נמשיך את זה בפעם אחרת".

"אני בסדר, ילד, עכשיו אני רוצה סיגריה".

איור: קרן אסף

דני פתח את חפיסת המרלבורו שלו והושיט לי. אחר כך קם וחיפש בכיסיו את המצית, כשמצא הדליק את הסיגריה שלי, וחזר לשבת לידי. לקחתי שאיפה ארוכה והמשכתי לספר, "רועי אמר שהוא סומך על מערכת האיזונים שלי ועל העיניים הרואות שלי. שאלתי מה אני צריכה לספר, לדעתו, שהוא נשר מכל מקום? שפחדתי שינשור לי מהחיים? שאין לו פתיל ושהוא די אנטיפת? שהוא אוהב ילדים רק כשהם מתחילים לדבר ולהיות אנשים? שיש לו בחורות ורק לאחת הוא באמת נתן לגעת בו? שהוא רגיש ואוהב ונורא ביקורתי? שהוא יכול לעשות עם עצמו משהו מועיל ובמקום זה הוא משוטט במחוזות שלא ממש מובנים לי? דנו, אני הרגשתי שאני פשוט יוצאת מדעתי מרוב תסכול. איך הילד הנבון שלי לא מבין שכל מי שסובב אותו חי במשטר של טרור? כולם נזהרים בנפשו. איך הוא לא רואה שהמחשבות האובדניות שלו מהלכות אימים על שלושה אנשים?  שאלתי: 'אתה מרגיש לפעמים שאתה מעורר סיוטים? ואם אתה מרגיש, למה אתה לא מפסיק עם זה?' רועי ענה בעצב: 'אני מרגיש ואני נורא מצטער אבל אני באמת לא יודע מה לעשות עם זה. אני יכול להגיד מלים מרגיעות רק כדי להוריד אותך ממני אבל זה לא נכון בעיני'. חשבתי לעצמי שנכנסתי לשדה מוקשים ואני לא יוצאת עד שאני לא לומדת משהו שאולי יסייע לי לפרק אותם. שאלתי את רועי: 'אתה יכול לספר לי מה אתה מרגיש כשיש לך מחשבות אובדניות?' רועי אמר: 'קשה להגיד, זה שונה מאדם לאדם, אבל אני מרגיש שאני עובר מסע עינויים רגשי. כאילו שהנפש היא סך כל האיברים שלי'.

"דנו, הדברים שהוא אמר נשמעו מופשטים לאוזן לא-אובדנית ולא מתחום הנפש. חוץ מלכאוב אתו לא ידעתי מה לעשות. ביקשתי שיסביר למה הוא מתכוון. 'אמא, הכל כואב כל הזמן בלי להרפות. אני מנסה להתגבר, למצוא טקטיקות חדשות, כמו לעמוד בתוך הכאב, להיות, לדמיין איך אני ארגיש בעוד כמה ימים, כשזה יעבור'. שאלתי אותו: 'למה אתה נשבר? יכול להיות שאתה באיזה לופ וצריך למשוך אותך משם?' רועי אמר: 'אני עייף'. ולשבריר שנייה, הוא נראה לי כמו ילד. 'זה שוחק', הוא אמר, 'אני לא מוצא דרך לשכך את הכאב הזה. כל פעם כוח העמידה שלי פוחת ולפעמים אני פשוט מותש וחסר אונים'. אני הרגשתי שמול כל ההפשטות והדקויות אני זקוקה למשהו קונקרטי ביחס אליו. משהו שאפשר לאחוז בו בחשכה. למרות המצוקה שלי, ביקשתי שיספר לי מה הוא עשה במשך היום. רועי סיפר שעבד בחנות. הגיעו ספרים, יותר נכון ספרייה שלמה של איזה משורר שנפטר לפני כמה שנים. כנראה שהאחיין שלו, שקיבל הכל בירושה, היה זקוק לכסף אז הוא מכר. באחת עשרה הוא קיבל את הצפירה בדום מתוח. הוא בכה נורא ואפילו לא היה יכול להגיד למה. עד שתיים וחצי מיין את הספרים לפי נושאים. אחר כך לקח את האופנוע ובא לכאן, הדליק טלוויזיה ונשאב לסרטי ההנצחה האלה. הוא מת להשתין כבר שעה ולא נעים לו לעזוב באמצע".

"אמא, זה בדיוק מה שהוא עשה… עזב אותנו באמצע".

מתוך "שמורת נפש" מאת רבקל'ה מונדלק. הוצאת ליריקה, ידיעות ספרים, 2011