אני מכירה את ליזה ברודסקי די טוב, אף על פי שמעולם לא דיברתי אתה. אני מכירה אותה מהסרטים של בנה, ראובן.
ברודסקי עלתה לישראל מסנט פטרבורג בתחילת שנות ה-2000 עם בעלה, שני בניה בשנות ה-20 לחייהם, כלתה ונכדה. כאן היא התגרשה מבעלה ונישאה מחדש. גם בנה הצעיר ראובן (רודיאון) התגרש מאשתו ואם בנו, שלה נישא בגיל צעיר מאוד, והתחתן עם ישראלית.
לעומת זאת, בנה הבכור, לאוניד (לוניה), חזר ל"פיטר" שנים ספורות לאחר העלייה וחי שם מאז בגפו. הוא לא ראה את משפחתו 12 שנה. המשפחה היתה טרודה מדי בהישרדות היום-יומית מכדי לבקרו ברוסיה, ואילו הוא לא יכול היה להגיע ארצה, מכיוון שנחשב עריק מצה"ל וחשש ממעצר.
אלה הם חיי ליזה על קצה המזלג. זה גם תקציר עלילת שניים מסרטיו של ברודסקי: "הום מובי", זוכה פסטיבל "דוק-אביב" 2012 בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר"; ו"שבעה ימים בסנט פטרסבורג", שהוקרן השבוע ב"דוק-אביב" וזכה בציון לשבח, פרס המוסיקה המקורית של המלחין עדי רנרט ופרס העריכה.
אבל התקציר היבש חוטא לאווירה הלבבית, חדורת הנשמה שמשפחת ברודסקי יוצרת בכל מקום: מדירת עולים צנועה, דרך חדרון מבולגן בדירה קומונאלית ועד למרחב הקולנועי.
למה לא ביקרתם ב"פיטר" 12 שנה?
ראובן ברודסקי: "כמו שאמי אומרת בסרט, להגר למדינה אחרת – זה כמו לטוס לחלל. זה כרוך במשאבים עצומים. לקח לה 12 שנה לבנות לעצמה שגרת חיים בסיסית. אני חושב שמהגרים רבים, לא רק אנחנו, לא מוצאים כוחות נפשיים וכלכליים להתנתק. לא מספיק בשלים לבחון את המקום שעזבנו".
אתם פוחדים שתרצו לחזור לשם?
"לא חשבנו על זה בכלל. בשנים הראשונות היה קשה מאוד ולא היתה לנו פרוטה. מעבר לזה, הרעיון לטוס שם היה מעורפל, בלתי מושג. היה לנו מחסום פסיכולוגי. לא חשבנו שזה אפשרי".
אולי פחדתם, כי המשיכה של המקום ההוא עדיין חזקה מדי?
"אני לא חושב. חוץ מלאוניד, לא נשאר לנו שם כלום. העיר המנוכרת והמטורפת והיפה הזאת – לא מפתה מספיק בשביל להישאר בה. לבקר, כן – לחיות לא.
"השנים הראשונות שלנו בישראל היו טיפוס על סלע תלול ללא אמצעי הגנה. לא היינו אז 'עולים', אלא מהגרים. רק אחרי כמעט 15 שנה בארץ, ההגירה הופכת לעלייה. עכשיו אני עולה. אני נמצא במעלית ממוזגת עם מוסיקת רקע נחמדה. אבל אז זה היה טיפוס, פחדתי להחליק, לפספס משהו ולא להצליח לתפוס עוד סלע. לא יכולתי לעצור את השגרה ולנסוע לנפוש. הייתי טרוד מדי".
למה בעצם היגרתם לישראל?
"בסנט פטרסבורג היה אפור מאוד, ולא ראינו שום אופק. ההורים באו לישראל בגללי ובגלל אחי. חיפשנו את עצמנו כאן. רציתי להיות במאי או צייר וחשבתי שאין לי סיכוי להתקבל לאחד מבתי הספר לקולנוע המצוינים של רוסיה או לאקדמיות המפורסמות לציור, בגלל העדר קשרים ו/או כסף.
"לא נסענו לכאן עם תוכנית מובנית. חשבנו שיש כאן אפשרויות חדשות שאנחנו עוד לא יודעים מהן – אפשרויות שאין ברוסיה. הייתי בן 20. מה כבר יכולתי לדעת? לא היתה לנו מספיק פרספקטיבה להבין שהמצב ישתפר. וכך אכן קרה. אנחנו לא מצטערים שבאנו לארץ, אני חושב שגם אמא לא".
מונולוג על אמהות from Rodeon (Reuven) Brodsky on Vimeo.
ספר מוסמך
בסנט פטרסבורג ליזה ברודסקי היתה ספרית מצליחה. בארץ ניסתה לקיים עסק, אך הוא לא החזיק מעמד זמן רב. כעת היא מתפרנסת מטיפול בקשישים. גם חברתו של לאוניד, נטשה, היא ספרית והמפגש בינה לבין אמו בסרט מסקרן במיוחד.
כשאתה ואמך דיברתם על נטשה, אמרת בסנוביות שהיא "ספרית כזאת". זה די מצחיק, הרי גם אמך ספרית. אתה חושב שהיא נופלת לסטריאוטיפ של ספרית?
"בשנים האחרונות שגרנו ברוסיה, אמא לימדה ספרות במעין מכללה ("טֶכניקוּם", מוסד המעניק חינוך מקצועי, ל"ר). אני ואחי סיימנו את הטכניקום הזה, ושנינו ספרים מוסמכים. היינו הבנים היחידים במחזור, מוקפים בבנות 16-17, יפהפיות טיפשות כאלה, חמודות, עליזות וצחקניות. אז 'ספרית כזאת' זה סטריאוטיפ של מישהי חמודה, מצחיקה, קלילה".
איך זה ששניכם סיימתם את הטכניקום?
"שנינו הסתבכנו בניסיון לסיים עשר שנות לימוד, ועל הדרך גם ללמוד מקצוע. חשבנו שאם כבר מהגרים, אז שיהיה לנו משהו ביד. חשיבה של יהודים טובים'".
זאת היתה יוזמה של אמא?
"לגמרי. עד עכשיו הלקוחות היחידים שלי הם הבן שלי ואשתי. וגם זה יותר מדי".
זה כבר הסרט השני שלך על אמך. אתם מחוברים באופן יוצא דופן?
"לא בטוח. אנחנו קרובים מאוד. גם אחי קרוב לאמא, אבל זו לא איזו סימביוזה חולנית-תלותית. כאמן אני מתנתק לחלוטין מזה שהיא אמא שלי, ורואה בה דמות מרתקת. היא רב-גונית, היא כמו יהלום עם הרבה צדדים. בכל פעם אני חושף צד אחר. לאמא שלי יש יכולת נדירה לדבר בצורה רגשית, מטאפורית, פיוטית ואינטלקטואלית כאחת. עוד לא נתקלתי בדמות כזאת.
ליזה, ראובן ובנו של ראובן ליד פוסטר הסרט "שבעה ימים בסנט פטסבורג"
כל אח והעדשה שלו
כיום לאוניד הוא צלם סטילס. בסרט האחים מביטים זה על זה – כל אחד מבעד לעדשה שלו. "כשנסעתי לצלם את הסרט השני לא ידעתי איך אחי יגיב למצלמה", אומר ראובן ברודסקי, לא ראיתי אותו 12 שנה. לא ידעתי אם הוא בכלל דמות טובה. לא היה קל לפצח את הדמות שלו ולא בטוח שהצלחתי. אבל ידעתי שאמא תסחוב על גבה את הסרט ולא תאכזב. הדלקתי את המצלמה וחיכיתי לפנינים שייצאו ממנה".
נראה שגם היא נהנית מזה.
"לפי הפנינים המעובדות והמנוסחות שלה, אני חושב שהיא דיברה עם עצמה המון. זה מעיד על בדידות גדולה, שאופיינית ליתומים. היא יתומה מאם מגיל ארבע. פתאום היא קיבלה במה להוציא את כל הדברים האלה החוצה. וזה נשפך".
בתור אמא לשני ילדים קטנים, לאורך כל הסרט חשבתי שאמהוּת היא אנוכית. אמא רוצה את הילדים שלה לידה, גם אם זה לא לטובתם. היא חושבת שזכותה הטבעית לדאוג להם. היא יולדת אותם מבחירה ואז אומרת, כמה קשה לי. יש לה באמת זכות להתלונן?
"אחרי שתגדלי אותם 15 שנה, תראי שדאגה הופכת לדפוס, אמא רוצה להמשיך להחזיק את היד של הילד ולהזהיר אותו שתכף ייפול. מגיע שלב שצריך להפסיק לעשות את זה. בסרט התעניינתי בשאלה מתי ילד הוא כבר לא ילד. מתי יש לו זכות לעשות את הטעויות של עצמו. מתי להורה אסור להזהיר אותו, גם אם הוא רואה שהוא הולך למעוד, לעשות טעות איומה שאולי תעלה לו, כמו במקרה שלנו, בנתק של 12 שנה. ועדיין, לקבל את הבחירה שלו ולא לכפות עליו את ההורות הנוחה. במלה: לשחרר".
אמא שלך שחררה?
"אני חושב שבסוף הסרט זה באמת קורה. היא מבינה שהיא לא תצליח להחזיר את לאוניד לארץ. הבעיה עם הצבא לא נפתרה, ויש לו חיים שם – גם אם הם נראים לה לא מספקים, גם אם הם מדאיגים אותה. בשלב מסוים, כשהיא רואה אותו עם נטשה – לא משנה מה אני חושב עליה – היא משחררת אותו. היא חוזרת קצת פחות מודאגת מאיך שהיא הגיעה. היא מבינה שהוא באמת חי, לא סתם מתקיים.
"כשהבן שלי אומר לי: 'אל תדאג לי, אני כבר לא ילד קטן, אני בן 16 וחצי', אני אומר לו שאמשיך לדאוג לו עד נשימתי האחרונה. זה לא אומר שאני צריך להביע את הדאגה הזאת, אני שומר אותה לעצמי ברוב המקרים. אבל כל עוד אני נושם, לא אפסיק להיות אבא שלו, כלומר לא אפסיק לדאוג לו".
"מתוך הסרט "7 ימים בסנט פטרסבורג from Rodeon (Reuven) Brodsky on Vimeo.
חמישה קילו בשבוע
אחד המוטיבים הבולטים בסרט הוא התמוגגותה של הגיבורה ושל המצלמה מנופי סנט פטרסבורג הקיצית, מגן הקיץ (אחד הפארקים היפים בעיר, אם לא באירופה כולה), מהשפע הירוק של הדאצ'ה, משיחות הנפש שאפשר לנהל רק בדאצ'ה. אני שואלת את ראובן, האם בביקור הוא ואמו הרגישו, כמוני, שהם שייכים לשם ורק לשם.
"במובן הפרקטי בנינו את חיינו כאן", הוא משיב. "אבל במובן הרגשי נטו, אני מזדהה לגמרי. אני לא נוסע הקיץ לסנט פטרסבורג וזה חסר לי. לא הייתי רוצה להישאר שם. אבל היא חסרה לי. כשהיינו שם, הרגשתי שלם מבחינה נפשית. וגם פיזיולוגית קרה לי משהו. בישראל הגוף שלי נורא מתייבש ואני בתת-משקל. ב'פטר' פתחתי כל בוקר בטבורוג עם שמנת, אגוזים ופירות יער, ועליתי כחמישה קילו בשבוע. הגוף שלי כנראה זיהה את החומרים שעליהם גדלתי".
בסרט לאוניד מסביר לאמכם שלא רק הכלא הצבאי שמצפה לו מרתיע אותו משיבה לישראל. מבחינתו "להיות חופשי בארצנו", זה לא בדיוק חופש. אתה מבין למה אחיך מתכוון כשהוא מדבר על תחושת המחנק בארץ?
"להיפך, אני מרגיש כאן המון חופש. זאת מדינה שיש בה חוסר דיוק בכל דבר, היא מאפשרת המון מרחב תמרון, נגישות וחוסר דיסטנס. דווקא כשהגעתי לרוסיה והייתי צריך לבוא במגע עם הממסד או אפילו עם קופאית בסופרמרקט, זה היה נראה לי מבהיל ולא טבעי. ברוסיה מפגינים רצינות תהומית כלפי אנשים. כל מי שמחזיק חותמת ביד, מרגיש כוח.
"אני לא יודע איך הייתי מסתדר ברוסיה, אם הייתי נשאר. יכול להיות שהייתי מוצא לעצמי אפיקים מדהימים שם. גם לאוניד לא יודע מה היה קורה אילו היה נשאר בארץ. הוא נשאר אמביוולנטי כלפיה. מצד אחד, מתגעגע לדברים שהספיק להתאהב בהם, כמו חומוס. מצד שני, זוכר תחושת מחנק.
"לא מזמן ביינתי את הסרט "הישראלים החדשים" וגם הופעתי בו מול מצלמה, לצד חיים יבין וכשהלכתי עם חיים בחוף והוא אמר: 'הרוסים האלה מתגאים בדוסטוייבסקי וטולסטוי ולא בטוח שהם קראו אותם'. תפסתי שעד אז לא שרדתי אף ספר של דוסטוייבסקי והתחלתי לקרוא. בלעתי את 'האחים קרמזוב', 'החטא ועונשו' ועכשיו אני בסיומו של 'מלחמה ושלום' של טולסטוי. זו ספרות רומנטית מאוד. ברוסיה זה לא נחשב מוזר לחיות בדירה קומונאלית בגיל 40 ולקוות להגשים את עצמך כאמן".
כאן אתה פשוט לוזר.
"בדיוק. שם קוראים לזה 'אמן'".
בתום הסרט מופיעה כתובית ולפיה הבעיה של לאוניד עם הפרקליטות הצבאית נפתרה והוא אמור לבקר בקרוב בישראל. מתי זה אמור לקרות?
"עוד אין תאריך. הוא אוגר כוחות נפשיים".
אתה חושב שיש סיכוי שהוא יחזור לישראל?
"לא יודע. הוא באמת בונה את חייו שם".
היית רוצה שהוא יחזור?
"כן. הייתי מרגיש שלו יותר. אני חושב עליו כמעט כל יום. אני יושב במסעדה נחמדה ומדמיין איזו הערה צינית הוא היה מעיר אילו היה אתי. אני הולך לתערוכה, רואה קרן אור פוגעת בצורה משגעת בבניין ישן וחושב שלאוניד בטח היה מצלם אותה".
הסרט "7 ימים בסנט פטרסבורג", שהופק בתמיכת יס דוקו ומפעל הפיס, יוקרן מחר ב-15:00 בסינמטק תל אביב. הבכורה הטלוויזיונית תתקיים ביס דוקו ב-17 ביוני