בעבור חופן דרכונים זרים

שמאלני אמיתי לא בורח

שתיים לפנות בוקר. בעוד כמה שעות תיכנס עוד הפסקת אש לתוקפה ואולי הפעם זה אשכרה יחזיק מעמד והמלחמה הזאת בדרום תיגמר.

אני משוטט לי באתרי חדשות וקורא טור דעה של דוקטור ישראלי למשפטים שמרצה באיזו אוניברסיטה אנגלית מעטירה ומסביר שאין לשמאל הישראלי שום סיכוי לעלות אי פעם לשלטון בלי להיות אלים כמו חלק מהימין (ואז הוא יפסיק להיות שמאל) והוא פשוט ממליץ לאנשים לארוז ולעבור לדמוקרטיה מערבית אחרת.

"הכי מבאס זה לשמוע אנשים מבוגרים מודים בכך שאין למקום הזה עתיד", כותבת העיתונאית לורי שטטמאור בעמוד הפייסבוק שלה ומסבירה ש"אנשים צעירים כל הזמן מדברים על היעדר תקווה ועתיד בישראל ועל רצון להגר ממנה החוצה, אבל לשמוע גם את אמא שלי ואת הקולגות שלה מדברות על כך מדכא הרבה יותר". גם היא שומעת יותר ויותר קולות שמדברים על ירידה מהארץ.

זה לגמרי מתחבר לאותו אחד שהסתובב בהפגנת השמאל לפני שבוע וחצי עם שלט "תברחו כל עוד אפשר", ולשיח הכללי בשמאל הישראלי שעוסק בלהשיג דרכון זר או ויזת עבודה ולצאת מהארץ. הסיבה המסורתית (מאז יעקב אבינו) לירידה מהארץ, הסיבה הכלכלית, נעטפת מעתה בנימוק נוסף, פוליטי: כבר לא רוצים פה שמאלנים. חלק מבני משפחתי כבר התחילו לעשות את הפעולות הדרושות כדי להשיג דרכון רומני (רומני!) רק כי הוא אירופאי, ואני מכיר בני זוג מהשמאל המיינסטרימי שבהסכם הגירושין שלהם התחייב האב לסייע לאם להוציא לילדיהם המשותפים דרכון אמריקני ולעשות כל פעולה כדי לאפשר לה להשלים את תהליך האזרוח שלהם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – והכל מאותה סיבה ממש: כדי שתהיה דרך "לצאת כשיהפוך להיות בלתי נסבל לגור פה".

אני באמת מבין אנשים שיורדים מהארץ על רקע כלכלי. לדאבוני, כמה חברים ממש טובים שלי נאלצו לעשות את זה בשנים האחרונות. קיוויתי כמו כולם שהמחאה של קיץ 2011 תעצור את המגמה, אבל הממשלה האולטרה-קפיטליסטית של נתניהו, לפיד ובנט לא נותנת תקווה להורדת יוקר המחיה תוך העלאת המשכורות. אם כבר, אז בדיוק ההפך.

את אלה שקוראים להגר או מגיעים להפגנת שמאל עם שלט "תברחו כל עוד אפשר" אני מסרב להבין.

בחורף 2005, רגע לפני ההצבעות המכריעות בכנסת על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, לאיש לא היה ספק שלראש הממשלה אריאל שרון יהיה רוב מוצק במוסדות הליכוד כדי לנטרל את קבוצת המורדים שקמה אז כנגד התוכנית. שרון היה ראש ממשלה כל-יכול שהוביל את הליכוד להישג הגדול ביותר שלו מאז שנות ה-80 (38 מנדטים) ונהנה מקואליציה יצוקה בבטון. הוא נהנה מתקשורת שפמפמה השכם והערב עד כמה הוא מנהיג דגול וצדיק ורחום וחנון וארך אפיים ("האתרוג" המפורסם) ומחיבוק גדול מהקהילה הבין לאומית. זה אמור היה להיות אחד המהלכים הקונצנזואליים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, בעיקר כשמדובר בראש ממשלה מהימין שרוצה לפנות את המתנחלים המעצבנים האלה עם הזקן והכיפות: הרי מי יהיה בעדם? אף אחד.

תושבי גוש קטיף לא התעצלו. הם הגיעו לביתו של כל אחד מחברי מוסדות הליכוד – אלפי אנשים מהנגב ועד לגליל – ושכנעו כל אחד מהם להתנגד להתנתקות. הם הציגו להם גרפים, הראו סרטונים, הסבירו, עשו עבודת רגליים מפוארת שהיא לב העשייה הדמוקרטית: הם שכנעו אנשים. הם הצליחו להפוך את ההצבעה במרכז הליכוד והביאו את ראש הממשלה למצב שבו אין לו רוב במוסדות המפלגה שלו.

השאר, כמובן, היסטוריה ולאו דווקא דמוקרטית ומפוארת כמו ההישג של תושבי גוש קטיף: שרון התעלם מהחלטות מוסדות המפלגה שלו, ביצע את ההתנתקות ואז עשה "ויברח" והקים את קדימה.


בצילום: דרקונים זרים

זה לא משנה את העובדה הבסיסית שמי שהיו האנדרדוגים החד משמעיים, מי שהוצגו על ידי התקשורת כהזויים ולא נהנו מתמיכת אליטה כלשהי פרט אולי לאליטה הדתית שהשפעתה מוגבלת מראש למגזר אליו הם שייכים, הצליחו להביא לשינוי מוחלט של תוצאותיה של הצבעה שהיו אמורים להיות מובסים בה. הם האמינו, הם לא הרימו ידיים, הם נלחמו – וכל עוד המאבק היה הגון הם גם ניצחו. אם שרון היה אדם שומר חוק ותקנון שמכבד את מפלגתו, כלליה והחלטותיה, סביר שגוש קטיף עדיין היה עומד על תילו.

אבל השמאלנים? השמאלנים לא יוצאים למאבקים.

זאת אומרת, רוב השמאלנים. יש שמאל אקטיביסטי, כך אני מגדיר אותו, שמפגין בשוטף בבילעין והוא הגרעין שסביבו מתמלאת כיכר הבימה (וככר רבין בהזמנות אחת, והצעדות בחיפה) בכל מוצ"ש בשבועות האחרונים. יש שמאל עאלק-רדיקלי, שמאל מקלדות, שעוסק בעיקר בלקלל שמאלנים אחרים באינטרנט על כך שהם אינם "טהורים ושמאלנים" מספיק ובכך הוא יוצא ידי חובתו. הרוב הדומם של מצביעי מרצ ועבודה, השמאל הציוני המסורתי, לא יוצא מהבית בשביל כלום. הסיכוי של הקבוצה הראשונה, הפעילה, לשכנע את המוני בית ישראל בצדקת דרכו של השמאל הוא בערך כמו הסיכוי שלי לזכות בהגרלת הלוטו מבלי שאטרח למלא טופס ולשלוח אותו: אפס. השאר אפילו לא מנסים.

השמאל הישראלי בשנים האחרונות לוקה בתחושת קורבנות. מין עליבות נפש של "שונאים אותנו אז בואו נברח מהמציאות הלא נעימה הזאת", בין אם זה לתוך שיח פנימי בשפה שאיש אינו מבין, ובין אם זה למירוץ להוצאתו של הדרכון האירופי הנכסף.

חברות וחברים מהשמאל – כדי לנצח, צריך לשלם מחיר. הישג שלא גובה מאמץ ומחיר הוא לא הישג וזה נכון בספורט, באהבה ובפוליטיקה. צריך להתאמץ, שמאלנים. צריך אפילו, תחזיקו חזק, לחטוף מכות: בין אם פיזיות במקרה הממש רע, ובין אם מנטליות במקרה הרע הרבה פחות. תלמדו קצת מהימין. תלמדו שאסור להרים ידיים ולהיכנע. תלמדו שצריך לעשות עבודת רגליים, שצריך לדבר בעברית ולא בקודים פנימיים של דיסקורס שגורם לסובלימציה של הנראטיב למעין שיקוף של התת-תרבות האלימה שפושה במגזרים מודרים (ולא, אין לי מושג מה כתבתי עכשיו אבל ככה אתם מדברים וככה זה נשמע).

תבינו שלברוח זו תבוסתנות, וזו תבוסתנות מהזן העלוב ביותר – זה כמו להגיד "אני מאמין במשהו, אבל הוא לא מספיק חשוב לי כדי שאלחם עליו". זה כמו להגיד, הלכה למעשה, שאתם מאמינים פחות. בעצם, זה כמו להגיד שאתם לא מאמינים בכלל.

אי אפשר שלא לבוז לתבוסתנות הזאת. שלא לבוז ל"תברחו כל עוד אפשר" או "תהגרו לדמוקרטיה מערבית אחרת" שזה בעצם "בואו נשאיר לאלה מהצד השני של המתרס את המדינה הלבנטינית המחורבנת שלהם ונלך לגור עם אנשים ברמתנו". כמה התנשאות יש בזה. כמה אני ואפסי עוד. כמה חוסר יכולת להתמודד עם אנשים שחושבים אחרת, ובמקום לנסות לשכנע ולהסביר – נשמת אפה של הדמוקרטיה – פשוט להרים ידיים. אלו לא שמאלנות ולא ליברליזם. זו לוזריות.

"ומה אם היית יודע שהחיים שלך ושל הילדות שלך נמצאים בסכנה?", כותבת הבלוגרית הילה בניוביץ'-הופמן כשהיא מסבירה למה היא מבינה את הרוצים לעזוב, "מה אם היית מעדיף לתת להן סיכוי לחיים טובים יותר במקום אחר?ויש אנשים שנלחמים במשך שנים, משלמים מחיר יקר, ומחליטים שהם לא מוכנים ולא יכולים להקריב יותר. וזה לגיטימי".

צודקת, קשה להיות שמאלני היום. זה מבאס. הימין בשלטון די ברצף מאז 1977 (וטוען בתוקף שהשמאל שולט במדינה), ויש אלימות נוראית והסתה לאלימות ולא נעים באופן כללי. נו, אז? מישהו הבטיח למישהו אי פעם שיהיה קל?

די להיות לוזרים. די לעודד אחד את השני לעזוב את המדינה שלנו, המדינה שאנחנו אוהבים כל כך. המדינה שאנחנו או ההורים או הסבים שלנו היגרו אליה כדי להקים בה חברה צודקת ובית לאומי לעם היהודי. להקים בה מדינה שמושיטה יד של שלום לשכניה ודוגלת בשוויון מלא לאזרחיה ללא הבדל דת, גזע או מין. זו המדינה שלנו ואם אנחנו מאמינים בזה שהיא לא הולכת בדרך הנכונה כדאי מאוד שבמקום לברוח ננסה לשנות אותה מבפנים. אין לנו מדינה אחרת. פשוט אין. אז תרימו את הראש כבר, ותפסיקו לספור חבורות על הרגליים ועל הגב ועל הזרועות ותתחילו לדבר עם השכנים שלכם ולשכנע ולעשות גם כשהכי קשה – בעצם, בעיקר כשהכי קשה. הרי מה הטעם בחיים כאנשים נמלטים? מה הטעם בחיים ללא ערכים ששווה להילחם עבורם?

כל טירון בחי"ר מכיר את המשפט שאומר המ"פ בסוף מסע ארוך: כואבות לכם הרגליים? אחלה, זה סימן שאתם עדיין בחיים. ועכשיו –  קדימה להסתער.

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend