את הטקסט הבא, בספרדית, שלח לי אחמד יעקובּ, משורר תושב העיר עזה. יעקוב הוא פלסטיני יליד דמשק. הוא למד ספרות באוניברסיטת בגדד, ואחר כך פילוסופיה וספרות ערבית והיספאנית בקובה. הוא פירסם ספרי שירה, ביקורת, מסות ופדגוגיה, ותרגומים מספרדית לערבית. מתברר שלפני שנתיים כמעט נפגשנו בפסטיבל לשירה בניקרגואה, אבל הוא לא הצליח לצאת מעזה. עד עכשיו הוא ומשפחתו לא נפגעו ישירות אם כי, כמו לכל תושבי עזה, אין להם שום מרחב מוגן. "אני שוכב לישון ולא יודע אם אקום בבוקר," כתב לי אתמול.
טל ניצן
חודש שלם חשבה וחלמה לינדה, בתי, על יום ההולדת שלה. כל יום מסרה לי תוכנית חדשה, ששונתה למחרת. היא רצתה לערוך מסיבה גדולה, להזמין את כל הכיתה, השכנים, ואת חבריה לחוגי המוזיקה וההתעמלות.
היא רצתה שאקנה הפתעות לכל אורחי המסיבה, כהכרת תודה על השתתפותם ועל המתנות שייתנו לה. היא רצתה לקנות מאה בלונים מכל הצבעים והגדלים, שאני הייתי אמור לנפח. היא רצתה לקנות שמלת פלמנקו חדשה, רצתה ללכת למספרה כדי לעשות תספורת אה-לה-גרסון. וכמובן רצתה עוגה עם תמונתה על הקרם, שיהיה בטעם קרמל. היא רצתה כמה סוגים של מיץ. רצתה מוזיקת פלמנקו ושירים של שאקירה. רצתה ורצתה ורצתה.
אני, שלבי רך, נעניתי: "לפני המסיבה אכין את רוב מה שביקשת".
אבל אז התפוצצו פתאום פצצות בשמיים מעל עזה, והארץ הזדעזעה כמו ברעידת אדמה, ומטוסי F16 ומזל"טים טסו הלוך ושוב והמטירו גשם של פצצות, ופעילי חמאס שיגרו רקטות גם הם והאוויר נטען אסון.
אנחנו סובלים ממחסור בחשמל זה שנים, אבל היעדר האור יחד עם אווירת המלחמה הופך את העיר לתמונת רפאים. אם אין חשמל אין מים, ופירוש הדבר גם שצריך לעלות במדרגות לקומה האחת-עשרה שבה אני גר עם משפחתי בשכונה סמוכה לחוף הצפוני של העיר עזה.
היעדר האור הוא היעדר חיים, ועכשיו, עם ההפצצה, בא הקץ על חיים רבים.
לינדה בכתה בכי תמרורים על מסיבת יום ההולדת האבודה ושאלה, "מה אגיד לחברים ולחברות?". גם על המתנות האבודות בכתה.
הבטחתי לערוך לה את המסיבה מיד כשיסתיים אסון המלחמה הזאת, בדיוק כפי שרצתה. אבל בלבי חשבתי, "אם נשרוד".
הרבה פעמים אני מתחרט על שנישאתי והולדתי ילדים. "במה אשמים הקטנים האלה?", אני שב ואומר לעצמי. "אולי לאנשים תחת כיבוש אסור להוליד ילדים."
הילדים הם הקורבנות האמיתיים. איזו אימה עוברת עליהם, אילו טראומות הם סופגים, כמה זיכרונות רעים מאוחסנים בזיכרונם ובלא-מודע שלהם?
איזה סוג של אישיות יפתחו הילדים האלה עם כל האלימות שהם סופגים?
ילדיי השכונה לא ישחקו בשום משחק פרט למלחמה?
ילד בעזה. צילום: אדו סוטרס
אני עצמי עברתי ילדות קשה בשל כל המלחמות שחוויתי. היה עלי לקרוא הרבה ובכמה שפות, לנסוע למדינות ולתרבויות שונות, לקיים שיחות רבות וממושכות, ולחוות חוויות מגוונות – היה עלי להשאיר דברים רבים מאחור כדי להגיע לסובלנות.
פעמים רבות איני עונה לשאלות ילדיי על התמונות המחרידות המשודרות בטלוויזיה. אני אומר: "אסביר לך אחר כך", ואיני עושה זאת אף פעם.
אבל האירועים בשטח, בשכונה, בבית הספר, מקשים עלי עם ילדיי, כי הם מדברים על הכל ומכירים את הטרגדיה על בוריה.
אדוניס, בני הבכור בן העשר, שואל אותי: "למה אני צריך להתרגל למלחמה? למה לא נולדתי בארץ אחרת בלי מלחמה? למה לא נוכל לנסוע מפה? למה ישראל סוגרת לנו את הגבולות? ולמה תוקפים אותנו ולמה אנחנו תוקפים?" ולמה ולמה ולמה.
נדים הקטן, בן הארבע, מבין על מה אדוניס מדבר. הוא מקרב את ידו הימנית אל ראשו ומתחיל לשיר את ההמנון הפלסטיני, בנימה ליצנית. ולינדה מתעקשת לחגוג את יום הולדתה.
העיר סגורה, הרחובות ריקים. נוף מדכא ותחושת השפלה.
הטלוויזיה משדרת תמונות של קורבנות הפצצות בכל רחבי הרצועה, רובם ילדות וילדים לכודים מתחת להריסות, חלקם גופות חרוכות, אחרים מרוסקים לבלי הכר. איני רוצה שילדיי יראו את זה ואני מעביר ערוץ. הרגע הקשה ביותר ביותר היה כשהקריאו את שמות הקורבנות, ואחד מהם היה חבר של לינדה, בין המוזמנים ליום הולדתה.
יש לי חברה יהודיה, בת למעלה משמונים, ניצולת שואה, סופרת בשפה הספרדית. היא חיתה בארגנטינה ובצ'ילה, וכיום היא מתגוררת בירושלים. היכרנו דרך האינטרנט לפני שנים ואנחנו מתכתבים מעת לעת. היא זוכרת את תאריך הלידה של לינדה, ומטלפנת כדי לברך אותה. לינדה יכולה לומר בספרדית: "Hola, ¿cómo estás, señora?". היא גם יודעת כמה שירים, וכעת היא מתחילה לשיר באוזניה Bésame mucho.
הגברת סיפרה על הרקטות שנוחתות קרוב לירושלים, מקום מגוריה, וביקשה לדעת אם כולנו בריאים ושלמים, ובטוחים מפני הפצצות ישראליות, והביעה תקווה מעומק לבה שהכל ייגמר ונזכה יום אחד לשלום צודק ובר קיימא בין שני העמים, בין שתי מדינות. אותה משאלה שיש לי.
אשתי השיגה לבסוף כמה מצרכים ויכלה לאפות עוגה. למראה העוגה השתנתה הבעת פניה של לינדה והיא החלה לחייך. ילדים ניחנו בברכת השיכחה. כל רצונם הוא להיות מאושרים, והאושר, גם אם חלקי וזמני, מוחה מזיכרונם את הסבל.
כך יכולנו סוף סוף לחגוג את יום ההולדת, אמנם רק עם חמישה משתתפים, בני המשפחה. בזמן הצילום התפוצץ טיל סמוך לבית (בתמונה נדים הקטן מבוהל מאוד, וידה של אשתי האוחזת במצלמה נרעדת). במקום לשיר 'יום הולדת שמח' התחלתי לשיר את השיר מתוך הסרט "טימון ופומבה", Stand by me.
זה כמה שנים ומלחמות, החל במלחמה הראשונה, למדתי לשחק את תפקיד הליצן עבור ילדיי כשנופלת פצצה והם נבהלים, וקופצים מכיסאותיהם בפנים חיוורות, בעיניים מבועתות ללא דמעות, בפיות פעורים ללא בכי, ומביטים בי כאומרים, "אבא, תעשה משהו בשבילנו…". ואיני יודע מה לעשות, אני עצמי לא גיבור, אני פוחד ומבוהל כמו כל אחד, אבל למען הדימוי שלי כאָב בעיני ילדיי, אני הופך את הטרגדיה לקומדיה ונותן להם מופע ליצנות. והשיר Stand by Me עלה בדעתי כי הוא מתחיל כך: "דום … דום … דום …" ובחזרה הזאת יש משום תראפיה לילדים, לפרוק את הכעס שבתוכם. וכך לא היה 'יום הולדת שמח', או פלמנקו, או שאקירה, אלא דום … דום … דום …, טימון ופומבה.
ללינדה מלאו שמונה שנים, ובחייה היא הספיקה לעבור את "עופרת יצוקה" ואת "עמוד ענן" ב-2012 ואת כל הלחימה מ-2006 ועד היום. כמה פעמים עוד נגזר עליה לחוות מלחמה אם לא יבוא הקץ לסכסוך הנורא שנמשך יותר משישים שנה?
לינדה מתעקשת שבתום ההפצצות נחגוג את יום הולדתה כפי שדמיינה. ואני אומר בלבי, "אם נשרוד".
מספרדית: טל ניצן
