לבד בחיפה

ויקטור קלמפרר היה גרמני, יהודי מומר שנישא לאישה ארית ושרד כנגד כל הסיכויים את ימי הרייך השלישי תחת חוקי הגזע ההולכים ומחמירים ותחת טרור הגסטאפו המחריף. יומניו מהשנים 1933-1945, שיצאו לאור בהוצאת עם עובד, הם תיאור נדיר של ההדרגתיות המתעתעת בימי אובדן החירות. קלמפרר, פרופסור לספרות, היה אדם רגיש וחד אבחנה וכתב כמעט מדי יום: בתחילה מביתו, בהמשך מהמבנים בהם רוכזו בני התערובת ולבסוף תחת השמים ומטחי אש בעלות הברית שהשמידו את עירו כליל. חיפושי הגסטאפו נעשו תכופים והחומרים הכתובים סיכנו יום-יום ושעה-שעה את חייו. גם הפחד מפני המוות וגם הרעב והחולשה הגופנית לא יכלו לכתיבתו. הקריאה ביומניו (שתרגמה לעברית טלי קוֹנס ושערכה באופן מעורר השראה אילנה המרמן) היא התנסות אינטלקטואלית נדירה. קלמפרר מתאר באיטיות את התדרדרות המשטר – בזמן אמת ממש ובקצב מורט עצבים, הקצב האמיתי של הדברים – מקריסת הדמוקרטיה של ויימר ועד חיסול הרייך.

"…אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש. אני מתבונן בעקיצות היתוש", הוא כותב כמסביר לעצמו את כתיבתו, העוקבת אחרי  "…הלבטים, הבושה, האומץ והפחדנות, ההתגוננות, העיוורון, הצביעות, ההתרגלות וההשלמה… של חברה 'נורמלית' המסתגלת ונכנעת לאלימות ולרוע".

אומרים שהשלטון הצבאי בשטחים מחלחל לתוככי ישראל. אבל מה הוא בדיוק אותו חלחול? כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי להבין את מהות ה"אזרחות" הרגשתי שאני יבואן קטן של הכיבוש ארצה. לא היה לי פשוט לחכות בנימוס שיתחלף הרמזור אחרי שהתרגלתי לנהוג בפראות בנגמ"ש ואחרי שדרסתי, לפעמים כך סתם, כלי רכב חונים וגינות ומבנים. אם אני מתנהג בפראות "שם", הפראות שלי מחלחלת גם "לכאן". מתאזרחים רבים מתקשים להשיל מעליהם הרגלים אלימים אחרי השירות בשטחים וודאי יש לכך תרומה לרמת האלימות בישראל. אבל לא כך מחלחל הכיבוש עצמו. התהליך החברתי-מדיני הוא איטי בהרבה מהיבוא האישי והמיידי והוא מורכב מאלפי עקיצות יתוש. 

מעשה יום-יום הוא בשטחים ש"ניתנת הוראה" לפגוע באוכלוסייה הפלסטינית. יש הוראות ברורות, כמו "תחסום את הכביש היוצא מהכפר חוסן" אבל יש גם הוראות מסוג אחר שניתנות בתוספת של מעין קריצה. קריצה שרק שהות ארוכה בתוך המסגרת הצבאית תאפשר לך להבינה כהלכה. מפקד חטיבת עציון למשל אמר לנו בתדרוך קצינים ("וקרץ"): "הכפר נחאלין הוא גידול סרטני בלב ההתיישבות היהודית בגוש עציון". לא היה לי בכוח רופא אונקולוג אבל היו רימוני הלם וגז, כדורי גומי וגם אש חיה והיו שרשראות הנגמ"שים. נכנסנו לכפר כמעט מדי יום בידיעה ש"ההוראה" המבצעית היא לטפל בסרטן. הייתי קצין טוב והיו לי חיילים מעולים, נדמה לי שהיטבנו לבצע את "ההוראה" ברוח המפקד.    

במוצאי שבת של אמצע יולי הייתי בַהפגנה בחיפה. קראתי שב-21:00 תתחיל תהלוכה נגד המתקפה על עזה ועל דרום ישראל ובעד הפסקת אש. השעה הייתה רק 20:15 ומבחוץ נשמעו שאגות לא ברורות. התפלאתי: ראשית עוד מוקדם ושנית הפגנות ותהלוכות נגד מלחמות בחיפה הם אירועי סולידריות קטנים, מאות אחדות של מפגינים יוצאים מהבית, צועקים ביחד וזהו. השאגות היו חזקות מדי. לרגע אפילו התעודדתי. אולי. מה אני יודע. נכנסתי לרכב ונסעתי וכשהתקרבתי לא היו מקומות חניה (זר לא יבין זאת אבל בחיפה, גם בצל הפגנות שמאל, תמיד תמצא חניה). המשכתי על הציר המרכזי בכרמל עד שנחסמתי על ידי המון אדם. שאגות ההמון היו קצובות וברורות: "מוות לערבים, מוות לשמאלנים, מוות לבוגדים".

הציר המרכזי נחסם, לא בגלל התהלוכה החוקית שארגנה מפלגת חד"ש (ולא יצאה לפועל) אלא בגלל התקהלות בלתי חוקית ובה מאות רבות ואולי אלפים של אנשים, רובם המוחץ גברים, רבים מהם לובשים חולצה שחורה ומחזיקים אלות או דגלים, רבים אחרים ללא חולצה, עטופים רק בדגל הלאום. אדם עטוף דגל התכופף לי לחלון ושאל: "הערבים והזונות שלהם כבר הגיעו לצומת כבביר?" (מלמלתי שלא שמתי לב). שמעתי בחור מסביר לשלושה נערים איך הם יכולים ללכת מסביב (דרך גן שמואל), להגיע מאחורה ולהכניס כמה אגרופים לשמאלנים. ואז הגיעה עקיצת היתוש של אותו ערב שחור בחיפה: קצין יס"מ מבקש בנימוס מההמון המתקהל לפנות את הציר. בערך כך: "כמו שהייתם ממושמעים עד עכשיו אני מבקש שתמשיכו להיות ממושמעים ותאפשרו לתנועה לעבור". והוא ממשיך: "אתם בהפגנה לא חוקית ואני לא רוצה לפנות אתכם, תהיו ממושמעים". היו שם שלושה תותחי מים, היו שם פרשים על סוסים, היו שם כוחות שיכלו לפזר את ההמון המתקהל ולמנוע את הפוגרום שעתיד היה להתרחש שעה קלה אחר כך, ובוודאי שהיו יכולים לאפשר לתנועה לעבור.

אפשר להתפעל דווקא מהריסון המשטרתי. אפשר. אבל מי שגר כאן מספיק שנים ומי שראה הפגנה אחת או שתיים בימי חייו וראה כוחות יס"מ בפעולה נגד מפירי סדר (מימין או משמאל) בהפגנות חוקיות אפילו – ובוודאי מי שראה את אפס הסובלנות להפגנות לא חוקיות ולחסימת כבישים, אפילו צדדיים, היטיב לזהות את הקריצה של המשטר לאזרחיו-חייליו. והם, ההמונים המשולהבים העטופים בדגלי הלאום פעלו היטב ברוח המפקד ויצאו לפנות את ההפגנה החוקית בזרייה של פחד, באלות, באגרופים, באבנים, בגז מדמיע (פרטי ולא משטרתי). אפים נשברו ועצמות רוסקו. הסיבה שבכל זאת לא היה מרחץ דמים ולא היו הרוגים אלא רק פצועים ומושפלים היא שהמשטרה (עדיין?) הגנה עלינו במידת מה והאטה את הקצב של פיזור ההפגנה. הם לא רצו הרוגים אבל הם בהחלט ביקשו דם. הם ביקשו לזרות פחד. הם ביקשו לסתום את הפה למתנגדים, ביקשו וקיבלו. 

זו הייתה "עקיצת היתוש". את המכה על הראש הכו עשרות אלפי החיפאים ההגונים שחלונות בתיהם רעדו מרעמי "מוות לערבים" ונשארו בבתים.

נעם חיות הוא דוקטורנט בטכניון, מחבר הספר "גנבת השואה שלי", שיצא בשנת 2010 בהוצאת עם עובד.