אתם אחראים. גלעד ארדן

"אנחנו נרחיב את מספר בעלי רישיונות הנשק כך שכמה שיותר אזרחים שמתאימים ומוכשרים לכך, ושיש להם את הרקע, יהיו מוכנים לקחת על עצמם גם אימונים שישאיר אותם ברמת כשירות מתאימה", כך אמר השר לביטחון פנים גלעד ארדן ביום רביעי. ארדן אמר את הדברים בטקס חניכת לשכת רישוי כלי ירייה ברמלה.

ארדן הסביר את הצורך בחלוקת רישיונות לנשק בהסכם הפיוס בין ממשלת הרשות הפלסטינית לארגון חמאס, ובכך שזו הדרך לעצור את הטרור שבוא-יבוא להערכתו מיד עם פרוץ השלום בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים ברצועת עזה.

ההיגיון של ארדן, כפי שהציג אותו בתחילת כהונתו, אומר שיותר אזרחים חמושים באקדחים משמעותו יותר סיכויים לסכל פיגועי טרור או לעצור אותם זמן קצר אחרי שהמחבל התחיל לפגוע באזרחים. הימים היו ימי טרור הדקירות והדריסות של אחרי מבצע צוק איתן, והשר לביטחון הפנים – מי שאמור היה לנקוט באמצעים הדרושים כדי לעצור את הפגיעה באזרחי ישראל החיים בתוך הקו הירוק – החליט שהדרך הטובה ביותר שלו בתור שר לביטחון פנים להגן על האזרחים היא לגרום להם, לאזרחים, להיות האחראים לביטחון של עצמם.

ארדן הציע אז כי כל מי שעושה שירות מילואים פעיל כמפקד ביחידת שדה יהיה זכאי להוציא רישיון לכלי יריה. הרעיון היה להקל מאוד על הקריטריונים הנוקשים שכל ממשלות ישראל אחזו בהן מאז קום המדינה: ישראל, למרות היותה מדינה במצב חירום קבוע מאז שנוסדה, נמצאת רק במקום ה-79 בכמות כלי הנשק לנפש, עם כ-7.5 כלי יריה על כל 100 תושבים. בארצות הברית, לשם השוואה, יש 112 כלי יריה לכל 100 אזרחים. בארצות הברית, גם זה לשם השוואה, נרצחו 59 בני אדם ויותר מ-500 נפצעו (כולל פציעות אנושות וקשות) כשאדם ירה בהם בלאס וגאס בעזרת נשק שאותו החזיק ברישיון.

כמה אזרחים חמושים עצרו פיגועים?

המשרד לביטחון פנים לא מזדרז להציג נתונים המשקפים את כמות הפיגועים שאותם סיכלו או עצרו אזרחים (אזרחים לעניין זה הם מי שאינם אנשי כוחות הביטחון או הצבא הנמצאים בחופשה או מי ששייכים לכיתות כוננות למיניהן). עתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ על ידי ארגון אישה לאישה דורשת מהמשרד לחשוף את הנתונים הנמצאים בידיו לגבי מספר הפעמים בהן נעשה שימוש בנשק בידי אזרחים לעצירת פיגועים מאז שהחל גל הטרור הנוכחי. בדיקה קצרה באתרי החדשות תגלה שמספר הפיגועים שנעצרו או סוכלו על ידי אזרחים שהחזיקו בנשק ברישיון עומד על אפס.

 דוח: נשק קל במרחב האזרחי – כמה כלים וכמה פיקוח?

"ההנחה שבעל נשק באזור פיגוע פתאומי יוכל למנוע אסון מתבססת על כמה הנחות יסוד שחייבות להתקיים במשותף. ראשית, שכלי הירי לא ייחטף ממי שמחזיק בו כדין על ידי המחבל, ושנית, שבעל הנשק מיומן דיו כדי לזהות נכון את המחבל ולפגוע בו ובו בלבד", אומרת עו"ד גלית לובצקי, המייצגת נפגעי עבירה. "כשאנחנו מסתכלים על פיגועים מהשנתיים-שלוש האחרונות אפשר לראות שהנתונים האלה לא מתקיימים, וכשמדברים על הצלת חיי אדם צריך לבחון לא רק איך מונעים פיגועים אלא איך מונעים פגיעות בירי באופן כללי".

בין חמישה לשמונה בני אדם, רובן נשים, נרצחו או נהרגו בשוגג מדי שנה מאז שנת 2000 בנשק שהיה בידי מאבטחים חמושים אותו לקחו הביתה. קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" לצמצום הנשק בחברה הישראלית, שלובצקי נמנתה על המובילות שלה, יצאה לפני כמה שנים למאבק ציבורי כדי להבטיח שהחוק – שקבע כי מאבטח יפקיד את נשקו בתום המשמרת – ייושם בשטח.

 המחבל ברח, אז יריתי באשתי – שלומית הברון

"עד שנת 2013 לא הייתה שנה אחת בלי מישהי שנרצחה בירי בנשק אבטחה שהוחזק בבית. בשנת 2012 הגענו לשיא של 8 קורבנות, נשים וגברים, שנרצחו בנשק של חברת אבטחה. בעקבות מאבק של קואליציית האקדח שינה השר אהרונוביץ' את הנהלים וכך הפסיקו מקרי הרצח לחלוטין".

בין השנים 2013 ל-2015 ירד מספר ההרוגים מירי בנשק של מאבטחים לאפס, ואולם, עם כניסת השר ארדן לתפקיד השר לביטחון פנים הנהלים שונו שוב ומעתה יכלו המאבטחים לקחת את נשקם הביתה בתום המשמרת. בקיץ האחרון, נהרג נאדר זאיד מחיפה מפליטת כדור לאחר שבנו המאבטח לקח את הנשק לבית שבו התגוררו.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה

"אני מטפלת בנרצחים שנרצחו על ידי בני זוג שהיה להם נשק, ואמורים היו להפקיד אותו ובאו איתו הביתה ורצחו את נשותיהם", אומרת עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחות ונרצחים. הארגון קורא זה שנים להחמרת הענישה בעבירות פליליות קשות ובעיקר בעבירות רצח, אולם גם להם אין ספק שהדרך למנוע את הרצח הבא – פלילי או לאומני – לא עוברת בחלוקת נשק ליותר אזרחים.

"כשכלי נשק נמצא מתחת ליד או על שולחן המטבח, ישתמשו בו", אומרת אלדר, "כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה, יירו בו במערכה האחרונה. כמו שיש איסור להסתובב עם סכין כי מדובר בכלי שיכול לשמש לפגיעה בזולת, כך צריך לנהוג בהיתרים לנשיאת נשק – צריך לחלק אותם במשורה".

הנתונים שנאספים בעולם תומכים לחלוטין בטענתן של לובצקי ואלדר. ארצות הברית היא המדינה שבה השימוש בכלי נשק לרצח הוא הגבוה ביותר במערב. 3.61 בני אדם יירצחו בירי מתוך כל 100,000 אזרחים. רבות מאוד מהנרצחים האלה יהיו נשים. נתונים שפורסמו באתר הפינגטון פוסט מגלה כי הסיכון של אישה שבן זוגה מחזיק כלי נשק ברישיון למות ברצח גבוה פי חמישה מהסיכון לאישה שאין אקדח בביתה. עוד מגלים הנתונים שבבירת הנשק של העולם (נבהיר שוב – יש בה יותר כלי יריה מתושבים) נרצחת אישה בידי בן זוג או בן זוג לשעבר מדי 16 שעות. שוויץ, למשל, שתומכי כלי הנשק אוהבים להציג כמדינה המאפשרת מדיניות ליברלית בתחום אחזקת כלי הנשק (כ-24.5 כלי נשק לכל 100 אזרחים, מקום 18 בעולם) היא אמנם מדינה שבה כמות מעשי הרצח נמוכה מאוד ביחס לארצות הברית, אולם השימוש בכלי נשק במעשי הרצח האלה עומד על כמעט 90 אחוזים.

"ניתן לשר ארדן דוגמה שהוא בוודאי מכיר כמו כולנו: נניח שאדם רוצה לשמור על משקלו ולהפחית בצריכת סוכר. כל דיאטנית תגיד שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לא להחזיק בבית עוגיות. למה? כי גם אם אני רוצה, מאוד, לא לאכול סוכרים וגם אם יש לי כוח רצון מאוד חזק, מספיק רגע של חולשה שבו אפתח את הארון – ואוציא את העוגיה אם היא שם", אומרת לובצקי. "כמי שמייצגת נפגעי עבירה, אני יכולה להעיד שיש לא מעט פגיעות שהיו יכולות להימנע כליל ובסדרי הגודל שבהם הן קרו בפרט, אם לא היה כלי יריה בבית, כך שמריבה שגרתית הייתה מסתיימת בצעקות או צלחת שבורה ולא בירי שמביא לרצח או לפציעות חמורות".

בנוסף לרצחנותו, נשק גם מועד לתאונות. לשיטת ארדן ותומכי ההקלה בתנאי החזקת הנשק, אין כמובן טעם להשאיר אקדח ביתי בכספת או רחוק מהתחמושת, אלא במקום נגיש למקרה שיהיה בו צורך, טעון או לכל הפחות עם מחסנית בהישג יד. למקום הנגיש הזה יכולים גם ילדים להגיע, והפיתוי להחזיק בכלי שהם מכירים טוב כל כך מהמסכים גדול. בארצות הברית נפצעים קשה תשעה עשר ילדים מדי יום כתוצאה מירי, ואחד מכל עשרה מקרי מוות של ילדים במדינה הוא תוצאה משימוש בכלי נשק, לרוב כתוצאה מפליטות כדור בבית המשפחה או בסביבתו.

תשאלו בלאס וגאס

בעתירה של ארגון אישה לאישה לבג"ץ יש עוד נתון מעניין. עד לשנת 2010 האחריות על חלוקת היתרים לכלי יריה הייתה בידי משרד הפנים. כשהאחריות הועברה למשרד לביטחון פנים קבעה הממשלה, גם אז בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי מטרת העברת האחריות היא "להגשים את מדיניות צמצום הנשק הנמצא במרחב הציבורי, הגברת האכיפה ושיפור הפיקוח על מחזיקי כלי היריה" (הדגשה שלי, חה"ז).

הדבר נעשה בין השאר לאחר שאפילו צה"ל החליט לשנות את מנהגו מאז קום המדינה, ולא לתת עוד לחיילים עורפיים, לתומכי לחימה ואפילו ללוחמים, לצאת עם כלי הנשק הצבאיים שלהם הביתה, מחשש לגניבת הנשק והעברתו לגורמים פליליים אך בעיקר כדי למנוע מעשי התאבדות. "מפקד שיש לו חיילים חמושים יודע לזהות אם לחיילים יש שינוי במצב הנפשי והוא יבחין בכך, בניגוד לאדם פרטי שלוקח את הנשק הביתה ובפעם הבאה שבה יפגשו אותו יבדקו רק את הנתונים היבשים".

בפיקוח הצבאי טמונה ככל הנראה התשובה לשאלה העולה בכל פעם שמדובר על הגבלת חלוקת הנשק לאזרחים: איך זה שבמקום שהכי הרבה אזרחים מחזיקים בו נשק, ביישובים היהודיים בשטחים, אין כמעט מקרי רצח? הסיבה היא לא שהמתנחלים רצחניים יותר או פחות משאר האוכלוסיה, אלא העובדה שהנשק שבידיהם נמצא בפיקוח הצבא, ואחראי הביטחון ביישובים לא רק מחויבים לוודא ולדווח על כל אדם הנראה בעיניהם בלתי כשיר לנשיאת נשק, אלא גם נושאים באחריות אישית לשימוש בו, ממש כמו אותו מפקד מחלקה בצה"ל.

"הרעיון פשוט: לא להקל על מי שרוצה לרצוח", אומרת אלדר, "הקושי להשיג את הנשק אולי ייתן בדיוק את אותו מימד זמן, את אותה השנייה הנוספת שצריך מי שעומד לעשות מעשה רצח לחשוב עוד פעם על מעשיו ולהימנע מהם. אם לא יהיה לו אקדח, לעשות את מעשה הרצח יהיה מסובך הרבה יותר".

בארגוני הנשים ובארגוני נפגעי מעשי העבירה הקשים מקווים כי השר ישנה את עמדתו ולא יהיה זה שיפתח את הסכר שימלא את רחובות ישראל באזרחים חמושים. ארדן, יחד עם חברי כנסת נוספים בליכוד, ממשיך להצהיר על כוונתו לחמש את אזרחי ישראל, אולם ארדן או המשטרה שעליה הוא מופקד אינם מציגים נתונים שיראו קשר בין אזרחים חמושים לבין עצירת פיגועים, בניגוד לאינספור המחקרים והנתונים המדגימים כי הפצת כלי נשק חוקיים מעלה דרמטית את הסיכויים למעשי רצח באמצעות ירי.

"נשק להגנה עצמית יותר משנותן תחושת ביטחון והגנה, מהווה סיכון רב מאוד של היפגעות של אזרחים תמימים", מסכמת אלדר. "אם השר ארדן לא מאמין לנו, הוא יכול לגשת ולשאול את תושבי לאס וגאס".

פנינו לשר ארדן לתגובה, ואנו ממתינים לתשובותיו. התגובה תתפרסם כשתגיע למערכת.