הטוראית שנסעה בזמן

טוראית סימה מרחוב אלנבי בשליחות סודית ביותר, למען העם והמדע

איור: עפרה אייל

אני לא יודע אם המילה למה שקרה שם היא ניצול, פעם לא הייתה מילה כזאת, אבל כן, מדובר אולי בניצול. אין לי מילה אחרת. ניצול של מרות. של כוח. או איך שלא קוראים לזה עכשיו. אולי יום אחד, כשיהיה לי זמן, אתוודה על הכול בצורה מסודרת. זה נכון שאני כבר פנסיונר, אבל פנסיונר עסוק. יותר מדי עסוק. ככה זה היום. לפני הביוגרפיה מחכים לי עוד כמה דברים. לא הגעתי לזה. צריך לעבור על החומרים, לא את הכול זוכרים בצורה מושלמת. גם לא את הדברים החשובים. במיוחד לא את הדברים החשובים. דווקא שם הכול נהיה סלט. הכי טוב יהיה למצוא מישהו שיעזור לי. איזה כתבן. או כתבנית. אבל יש עוד זמן. הרבה זמן. בינתיים אני יכול להגיד שזה משהו שבהחלט רודף אותי. לכל הפחות – מציק. אני חושב עליו, יותר ממה שהייתי צריך. כלומר, יותר מדברים הרבה יותר משמעותיים. על הקמת המדור אני כמעט לא חושב בכלל. גם על מה שקרה אחרי שפירקו אותו. ויש על מה לחשוב. עשינו דברים גדולים. עצומים. לפחות ניסינו. ובכל זאת, תמיד אני שוקע רק באותם שבועיים. זה קורה במיוחד בזמן האחרון. פעם פחות. אולי זה בגלל שעולים סיפורים. הרבה יותר חמורים משלי, אני חושב. סיפורים קשים. כבר מדברים על זה. רוח הזמן השתנתה. מה שעשו פעם כבר אי אפשר לעשות היום. גם התפקידים השתנו. הכול השתנה. משהו זז.

המדור הוקם ב-74'. הצטרפתי אליו כמדען צעיר, מבטיח. את הדוקטורט הגשתי כבר בגיל 25, והתנאים שהציע לי מדור פיתוח אמצעים בלתי שגרתיים, או בקיצור בי"ת-שי"ן, בלתי שגרתיים, היו כאלה שאף גוף אקדמאי לא יכול היה להתחרות בהם. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה לא היה בדיוני בכלל. זה היה מעשי מאוד, מדעי מאוד. מאוחר יותר למדתי שבאותה תקופה היו עוד מרכזי מחקר שניסו להשיג את אותה מטרה: בארצות הברית, בברית המועצות, אפילו בזמביה, עד כמה שזה נשמע מוזר. ארגון המדינות הבלתי מזדהות הקים שם במשותף בסיס מחקר. מרוץ חימוש לאחור, אפשר לומר. ומזה בדיוק חששנו. עסקנו בדבר אחד: פיתוח מתקן למסע בזמן. משרד הביטחון תיקצב אותנו בסכומי עתק, ללא הגבלה כמעט. לא אכנס למספרים, אבל הם היו גדולים. גם במושגים של היום. ליקקנו אז עוד את הפצעים ממלחמת יום כיפור שהתחוללה רק שנה קודם, ושר הביטחון הטרי, שמעון פרס, הגיע למסקנה שניתן יהיה לצמצם או לבטל לגמרי את נזקי המלחמה אם לוחמי סיירת מטכ"ל ישוגרו אל העבר ויחסלו את סאדאת עוד באביב 73'. כנ"ל לגבי אירועים אחרים. שינוי קל, רטרואקטיבי, של נקודות מפתח בהיסטוריה, ויצירת ערך מוסף אדיר לעם ישראל. צמצום הנפגעים בקרב תל פאחר בששת הימים, היפוך התוצאה הקשה של הקרב על ג'נין במלחמת העצמאות, ועוד ועוד. אינספור אפשרויות. וזה רק מִקום המדינה ואילך. המדור הקטן שלנו העסיק את מיטב המוחות: פיזיקאים, מתמטיקאים, כימאים, ביולוגים. עשרים איש. על אזרחי. אבל שום דבר לא עבד. כל החיילים שניסינו לשלוח לעבר, בגרסאות השונות של המתקן, נשרפו. פשוטו כמשמעו. חלקם נותרו בחיים וחלקם, לצערנו הרב, לא, אבל את אף אחד מהם לא עלה בידינו לשלוח לזמן אחר. כאשר פתחנו את דלת הפלדה, בתום כל ניסוי, הם תמיד ישבו שם עדיין, צרובים וכוויים, על כסאות העור. אף אחד לא התפוגג אל ההיסטוריה כפי שהבטיחו הנוסחאות.

אומרים שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, וזה בדיוק מה שקרה גם לנו, בהבדל אחד: אצלנו מיד כשעלה השחר החשיך שוב, כמו בליקוי חמה. פריצת הדרך באה כשהיינו על סף ייאוש. אולי אפילו מעבר לו. ידענו שהנוסחאות חייבות לעבוד, אבל בפועל: כלום. עד שאחד הביולוגים דווקא, מי שהיה אחראי על הצדדים הפחות זוהרים במחקר, ולמעשה רק עקב אחרי תופעות הלוואי הגופניות של הניסויים שכשלו, שכב בביתו בעקבות איזו תאונת קטנוע, ומתוך שעמום סידר לעצמו מחדש את הנתונים. הוא שיחק עם המספרים, עם התוצאות ועם הנחות היסוד שעבדנו איתן, ולפתע פתר את הבעיה (אולי גם משככי הכאבים עזרו): מסע בזמן אפשרי רק למי שיש לו שני כרומוזומי איקס. תאים עם כרומוזום איקס יחיד, כפי שיש לגברים בגופם, עולים באש תחת התנאים הכימיים שמאפשרים מסע בזמן. בדיוק כפי שקרה בניסויים שלנו. כלומר, אך ורק נשים יכולות לנסוע בזמן – שהרי רק להן יש כרומוזום איקס כפול. זאת הייתה היפותזה מסעירה, שהתאימה באופן מושלם לנוסחאות. כשהציג אותה הביולוג על שולחן המדור, מול עיניהם הבוחנות של עשרים מדענים מבריקים, ידענו מיד שהוא צודק. התפלאנו אפילו שלא חשבנו על כך קודם, בעצמנו, אבל ככה זה עם כל תגלית גדולה; כך הגיב העולם גם לתורתו של אלברט איינשטיין. ראש המדור ביקש להיפגש, עוד באותו יום, עם אנשי הפורום הבכיר ביותר האפשרי, דהיינו שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו. ראש הממשלה היה אז בחו"ל. האישים פינו עבורו את לוח הזמנים, ולאחר עשר דקות שבהן דנו יחדיו האם לגייס ולהכשיר יחידה מיוחדת של לוחמות לצורך מסע בזמן, סיכם את השיחה הרמטכ"ל, מוטה גור: "על גופתי המתה. אם עמירם לא ייסע בזמן, אף אחד לא ייסע בזמן". עמירם לוין היה אז מפקד סיירת מטכ"ל. אפשר לומר שהם נעלבו שם בקריה, כך לפחות סיפר לנו אחר-כך ראש המדור. האווירה הייתה קשה. המנהיגים שכל כך העריך, ראו בממצאים יקרי הערך שלנו סטירת לחי לכל מה שגדלו עליו. הרמטכ"ל, באישורו של שמעון פרס, הורה על פירוק מידי של בי"ת-שי"ן ועל אִרְכּוּב הממצאים שלנו לתשעים שנה.

עמדנו בפתחו של הישג מדעי בלתי-נתפש, לפני תזוזת יבשות במושגי הזמן והחלל, היינו קרובים לזה כמו שאיש מעולם לא היה, ו-"פוף!", סוגרים לנו הכול מלמעלה. פתאום כבר לא עניין אותם תל פאחר, ולא הקרב על ג'נין. המלים הגבוהות התאדו. זה היה מתסכל במידה שאי אפשר אפילו להתחיל לתאר. השבועיים האחרונים לחיי המדור השתרכו להם בקושי, ובאחד הימים נפגשנו לאיזו שתיה עגומה באחד החדרים. מישהו עמד להתחתן. אחרי ששתינו קצת יותר מדי, זה הרי לא שינה כבר שום דבר בשלב זה, שאל פתאום אחד הפיזיקאים: "למה שלא נשלח את סימה?". סימה הייתה הפקידה היחידתית – חיילת בת 19 פחות או יותר, ששירתה אותנו, עשרים מדענים. היא הכינה קפה וסידרה את הניירת. התעסקה בציוד משרדי. אני מסופק אם מישהו הזכיר קודם לכן את שמה מחוץ למטרות הספציפיות שלהן נועד אצלנו: סידור נייר או הכנת קפה. אני לא זוכר אם השתתפה בשתייה הזו. כנראה שלא. אולי הייתה עסוקה במטבחון. יכולנו, בחופשיות יחסית, חצי בצחוק ולאט לאט גם ברצינות, לדון בתכנית נועזת מאין כמוה: הפרת פקודתו הישירה של הרמטכ"ל, ושליחת שליח, בסודיות מוחלטת, אל העבר. כלומר, שליחה. פעם אחת ויחידה, לפני שתינעל הדלת. לבדוק האם ההיפותזה שלנו נכונה.

חזרנו לחיים. המשימה החשאית שהמצאנו לעצמנו, שאם תתגלה תטיס את כולנו לחודשים שלמים בכלא שמור כלשהו, צבעה כל רגע בצבעים שלא היכרנו. לא יכולנו, כמובן, להכניס את סימה בכוח אל מתקן המסע. לא היינו עד כדי כך אטומים. ידענו שצריך לשכנע אותה. אבל איך עושים דבר כזה? איך לוקחים נערה במדים, שלא מבינה דבר וחצי דבר במה שאנחנו מתעסקים בו, וגורמים לה לקשור את עצמה לכיסא עור ולהישלח אל העבר? עם החיילים שלקחו עד כה חלק בניסוי לא הייתה בעיה – הם התנדבו לאיזו יחידה מיוחדת עם שם של עוף, "אוח" אם אינני טועה, או אולי "אווז הרים", יחידה שאיש לא ידע מה היא עושה ולמעשה שימשה רק מעין כיסוי לשליחה-ניסויית של חיילים פשוטים ללא כל הכשרה אל העבר. שלחנו אותם ליעדים שונים, בלי מטרה מוגדרת, אבל זה לא שינה כלום – אף אחד מהם, כאמור, לא עזב אפילו את הכיסא. עם סימה זה היה אחרת. היא לא התנדבה לשום דבר. היא בסך הכול הגישה קפה, וכל מה שהיה לה, מה שהפך אותה לכל-כך חשובה עבורנו, הוא אותו כרומוזום איקס כפול. החלטנו לדבר על ליבה. לספר לה, באופן גלוי לגמרי, שיש לנו משימה שרק היא תוכל למלא. משימה בעלת חשיבות ציונית ראשונה במעלה. כיוון שעלה בגורלה לשרת לצדנו, במדור כל-כך סודי ומיוחד, אסור לה כמובן לספר על כך לאיש. היא צריכה לשקול זאת בעצמה. זאת משימה שאולי לא תשוב ממנה בחיים, או בכלל – אבל זה חלק מהעניין. מדובר במעשה גבורה, שרק לבודדים יש זכות לבצע. היא לא ידעה דבר על הניסויים הקודמים – כולם נעשו במחנה מבודד בין חצרים לצאלים. בשבילה הכול היה חדש. אחרי יומיים היא עדיין התלבטה.

הזמן הלך ואזל. היינו חייבים לפרוץ את חומת ההתלבטות, ומי שעשה זאת בסוף היה אחד המתמטיקאים. בחור שתקן, גאון בקנה מידה עולמי באחד מענפי הגיאומטריה, שהבין שכדי להעביר את סימה לצד שלנו, גם היא צריכה איזו מטרה גדולה. אנחנו חיפשנו הוכחה ניסויית להיפותזה בעניין הכרומוזום והמסע בזמן. חתרנו למשהו גדול מאתנו בהרבה, גדול אפילו מהמדינה ומההיסטוריה הציונית כולה. אבל מה היה לסימה להרוויח? החלטנו ליצור גם עבורה איזה יעד נשגב, אמתי. לא לשלוח אותה סתם למקום וזמן אקראיים, כפי שנהגנו עם חיילי "אוח", או אולי "אווז הרים". סיפרנו לה שמשימת המסע בזמן שלה תיקח אותה אל התשעה ביוני 1944, אל גבול יוגוסלביה-הונגריה. היא תגיע זמן קצר לפני שתופיע שם צעירה אחרת, בת 23 – חנה סנש, שצנחה באזור בשליחות הבריגדה. חנה סנש תנסה, באותו לילה ממש, לגנוב את הגבול אל הונגריה, הכבושה בידי הנאצים. על סימה יהיה מוטל להזהיר את חנה סנש ולבקש ממנה שתחזור על עקבותיה, כי אם לא  – תיפול בידי ההונגרים, ואלו יוציאו אותה להורג. עמדנו סביבה, מנופפים בידינו, מצביעים על מפות, וסימה הקשיבה בתשומת לב. הערכנו שבעבורה, כמו בעבור חלק ניכר מנשות הארץ הצעירות, לפחות אז, חנה סנש היא עדיין גיבורה מיתית. השירים שכתבה, יומניה, הגבורה שלא-תיאמן שבמעשיה. צדקנו. המתמטיקה עבדה. דמעה כבדה זלגה לבסוף מאחת מעיניה. היא תציל את חנה סנש. לבדה. היא תמנע ממנה ליפול בידי האויב הנאצי. מי האמין שדווקא היא, הטוראית מהדירה הקטנה ברחוב אלנבי בתל-אביב, תישלח למשימה כה הרת גורל? הכנו את המתקן, ושלושה ימיים לאחר מכאן נכנסה אליו סימה. כיוונו את הקואורדינטות ושלחנו אותה לזמן ולמקום שקבענו מראש. אל היער.

כשפתחנו את הדלת היא לא הייתה שם. בפעם הראשונה, הניסוי הצליח. היינו המומים מאושר, בקושי יכולנו לדבר. על הצג הקטן ראינו שאמנם הגיעה לאן שנשלחה, אבל התמונה הייתה מטושטשת ובהדרגה דעכה. היכולות שלנו היו מוגבלות מאוד, והשמחה נמהלה בעצב. ידענו שלא נראה אותה עוד. כשיצאנו מהקיפאון, מיהרנו לפתוח ספר כבד שהבאנו אתנו אל המתקן – כרך כ"ו של האנציקלופדיה העברית. אם אכן עלה בידי סימה להרחיק את חנה סנש מהגבול ההונגרי, ייתכן שזו לא חצתה אותו מעולם, ואולי כלל לא נפלה בשבי. ייתכן שאיש לא שמע עליה, או אולי רק כמשוררת. ייתכן שהיא אפילו בין החיים! אם הסטנו את ההיסטוריה ממסלולה, הדבר חייב היה להשתקף גם בעמודיה של האנציקלופדיה העברית, מקור הידע האמין ביותר. הערך על חנה סנש ייעלם, או ישתנה איכשהו, באורח פלא. אבל חנה סנש הייתה שם, בדיוק באותו מקום, באמצע כרך כ"ו. ועדיין הוצאה להורג ב-7 בנובמבר, 1944. הניתוח הצליח, והחולה מת. נעלנו אחרינו את המתקן, ואחריו את המדור כולו. היינו אנשים אחרים. ידענו משהו על טבעו של הזמן. היינו הראשונים אי-פעם, ככל הידוע לנו, שעלה בידם לשלוח אדם אל העבר. הרגשנו כמו אלים. לדאבוננו, לא יכולנו להפיץ את הבשורה, והיא נותרה שמורה לנצח בין עשרים מדענים צעירים, נרקבת לה לאיטה. מצ"ח חקרה את היעלמותה של סימה, שאבדה בלי להשאיר סימן, אבל התיק נסגר כפי שנפתח. לא הצטברו בו כל ראיות.

בזמן האחרון אני חושב עליה כל הזמן כמעט. על השבועיים האחרונים שלנו אתה. זוהי רוח הזמן. אני חושב עליה יותר מאשר על עצם התגלית שלנו, שלא קרה אתה מאז דבר והיא מחכה לאיזה מדען עתידי שיחשוף אותה מחדש. סימה עשתה הכול מרצונה, אבל בכל זאת. האם היה זה ניצול? האם יכלה לסרב? לא מזמן נחשפו קטעים שצונזרו בעבר מן היומנים של חנה סנש. נברתי ביומן המעודכן, שיצא יחד עם שיריה במהדורה חדשה, חיפשתי בו משהו, ולא ידעתי מה אמצא: בתיאור שהושמט מגרסאות קודמות, מתארת חנה סנש כיצד, ממש לפני שחצתה את הגבול, ראתה דמות של אישה צעירה, לבושה בדיוק כפי שהייתה סימה לבושה בערב הניסוי. האישה צעקה אליה בעברית לשוב לאחור, ליוגוסלביה. סנש לא שעתה לה והמשיכה במסעה. האישה, כך מספרת סנש, לא ויתרה, והמשיכה לצעוק ממרחק: "אשרי הגפרור, חנה! אשרי הגפרור!". את "אשרי הגפרור" כתבה חנה סנש בכפר קטן בקרואטיה, חודש בלבד לפני שנלכדה. היא לא הראתה אותו לאיש מלבד לחבר אחד שלה למסע. לכן נדהמה לשמוע את המלים שלה עצמה, נצעקות אליה מפי אישה אלמונית. מיד ייחסה הכול לדמיון: זו הזיה. המשכתי לקרוא ביומנים, לקרוא ולחפש. אולי יצוץ עוד משהו. ובאיזה בוקר, בעיון לא מרוכז, מצאתי דברים שהיא כותבת על החיים בארץ, זמן מה לפני שיצאה לאירופה: "אני עומדת שעות ביום ומכבסת ושואלת את עצמי, האם באמת זה תפקידי. אני מוכנה לעשות את העבודה, אבל מרגישה בי כוח בלתי מנוצל, והוא כל כך מעיק". והנה, הכול מתחבר, ואני מרגיש איזו רווחה, איזו הצדקה. כמו אצל סימה שלנו, גם חנה סנש חיפשה משהו גדול, משהו שיוציא אותה מאפרוריות חייה. וגם אנחנו – נתנו לסימה את אותו דבר גדול, הזדמנות להיחלץ משגרת הקפה, מהניירת. בדיוק כמו חנה סנש, גם סימה התנדבה למסע שאין ממנו חזרה, מסע של גבורה, אל הבלתי-נודע. בחירה אמיצה, שספק אם הייתי אני עצמי מסוגל לה. את כל זה אני חושב בבוקר, או בצהריים, אבל בלילה זה כבר אחרת. בלילה אני פוחד. פוחד מההיסטוריה.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend