השכנים שלי משכונה ד'
בן זוגי ואני מתגוררים בשכונה ד' באשדוד זה שלוש שנים. השכונה בנויה בעיקר ממה שמכונה "בנייני רכבת" – בתים בני ארבע קומות, שיוצרים חצרות פנימית מרובעות, לרוב מוזנחות. הדירה שלנו, 70 מ"ר, ממוקמת באחת הרכבות הללו, וזהה בגודלה ובתכנונה הפנימי לשאר הדירות.
עם כניסתנו, הרושם הראשוני היה מדכא. לתחושת ההזנחה תרמו גרוטאות בחצר וגרפיטי על בניינים. למרות זאת, ובניגוד לחיצוניות המרושלת, יצרנו לנו מקום נעים משלנו וכשהצצנו לכמה מדירות השכנים הקרובים גילינו שגם אצלם נקי ומטופח ובעיקר ביתי וחמים. סקרנותי בעניין זה גברה והמשכתי לבקר בבתי שכנים מרוחקים יותר ולצפות בדרך שבה בחרו לעצב את המרחב האישי והבטוח שלהם.
זה לא היה קל. לא אחת נתקלתי בחשדנות ובקושי לרכוש את אמון האנשים שגרו מעבר לדלתות שעליהן נקשתי. חלקם לא הבינו את כוונתי ה"אנתרופולוגית", חלקם לא נטו כלל להצטלם, והיו גם כאלה שקשיי השפה הגביהו את החומות סביבם. לבסוף ההתמדה השתלמה, נמצאו משפחות שהסכימו לפתוח את ביתן ואת לבן ותוך כדי הצילומים למדתי להכיר גם את מנהגיהן ושיגרת יומן. במהלך הצילומים ההרגשה שליוותה אותי היתה של חדירה אל תוך מרחב שהוא בה בעת – מוכר וזר.
טפטים היא סטודנטית שנה ד' בחוג לתקשורת חזותית במכללת הדסה
