לרותם ותמר לא ממש אכפת שיעל מתה

מפעלי ים המלח. זיהום? איפה? צילום: שאטרסטוק

לפני כארבעה חודשים, ב-30 ביוני 2017, חברת רותם אמפרט שבבעלות כי״ל של משפחת עופר גרמה לאסון סביבתי נורא כשהציפה את נחל אשלים בכ-200,000 קוב חומצה זרחתית. עד היום אין יודעים כמה קוב זרמו שם בדיוק. הדליפה לא תוקנה, והחומצה ממשיכה לזרום. גם בנחל לא נעשו פעולות שיקום כלשהן.

זו אינה הפעם הראשונה שבה המפעלים המזהמים של כי״ל, חברה ציבורית בבעלות משפחת עופר, מצליחים לצאת פטורים מעונש ולהתחמק מפיקוח ממשלתי – אז איך יתכן שנגד רותם אמפרט, המזהמת התעשייתית הגדולה בישראל, שמ-2012 ועד 2015 זיהמה את הסביבה 20 פעמים (לא כולל אסון אשלים) מתמהמהת החקירה הפלילית שהבטיח המשרד להגנת הסביבה? איך יתכן שלמרות שכבר ב-2015 המשרד להגנת הסביבה הוציא מכתב אזהרה לרותם אמפרט בדרישה לאטום את המאגרים (דבר שלא קרה), הוא מאפשר לה להפעיל עוד בריכה רביעית של פסולת רעילה?

 

המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים, המועצה האזורית תמר – אלה רק חלק מהמשרדים והרשויות שמתעלמים, כך נראה, מהמחויבות שלהם לאכוף את החוק ולהביא למניעת זיהום ולענישה כלפי מזהמים.

 הבריכה שזיהמה את הנגב אמורה הייתה להיסגר ב-2003

איך זה קורה?

קשה לפספס את חוסר המתאם המוחלט בין הזיהום שמייצרות כי"ל ורותם אמפרט בנגב לבין המחמאות שהחברות האלה מקבלות משרי איכות והגנת הסביבה היושבים בירושלים. מדובר, כך נראה, בשני עולמות נפרדים ולא במקומות המרוחקים פחות משעתיים נסיעה האחד מהשני. פרסים, תשבחות, אותות, אישורי זיהום חריגים – את הכל מעניקים השרים (בחלקו העליון של הטיים ליין שלפניכם) ומנגד, בשטח הזיהום מחריף וגם דרישות לתיקון ליקויים לא נענות על ידי המפעלים.

 

דלתות מסתובבות

ואולי התשובה לשאלה איך זה קורה נמצאת כאן. כמו בסיפור המפורסם על פקידי האוצר העוסקים ברגולציה ואחרי סיום התקופה שלהם בשירות המדינה עוברים מיד למשרות בכירות בגופים עליהם פיקחו, כך גם רבים מהבכירים בארגוני איכות הסביבה מוצאים את משרתם הבאה בכי"ל של האחים עופר.

מיקי הרן, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה מ-2003 ועד 2006 משמשת דירקטורית בכי"ל משנת 2009. במשרד להגנת הסביבה עבדה איתה הסמנכ"לית דהיום שולי נזר, ששימשה אז אחראית על נושא זיהום האוויר.

נזר מתעקשת לחזור ולהגיד כי מצב הזיהום במפעלי כי"ל הולך ומשתפר, וכי החברות עושות את התיקונים הנדרשים מהם. היא גם הייתה מהדוחפות לאישור כריית הפוספטים בשדה בריר שארגוני סביבה ובריאות סוברים כי יעלו את אחוזי התמותה ממחלות ריאה ונשימה בעיר ערד ובסביבתה.

מכרה הפוספטים הוא של חברת רותם אמפרט, חברת בת של כי"ל.

החברה להגנת הטבע תמכה גם היא באישור כריית הפוספסטים בשדה בריר. ארז קמה, מנהל שימור משאבי טבע בכי״ל ואחד מאלו שקידמו מאוד את פתיחת המכרה תוך התנגשויות עם תושבי ערד המתנגדים, נמנה בעבר על עובדי החברה.

גם ליועץ האסטרטגי של כי״ל יפתח קרמר יש עבר "ירוק". הוא שימש בעבר דובר של המשרד להגנת הסביבה, וגם דובר של רשות הטבע והגנים.

יוחנן לוקר, יו״ר כי״ל, היה המזכיר הצבאי של נתניהו, ובתוקף תפקידו טיפל בהדיפת התנגדות משרד הבריאות למכרה, וקידם את האישור לפתיחתו.

רשות הטבע והגנים היא אחד הרגולטורים שאמורים לפקח על מפעלי כי״ל. סמנכ״ל מפעלי ים המלח, השייכים לכי"ל, הוא נעם גולדשטיין – אחיו של מנכ"ל רשות הטבע והגנים שאול גולדשטיין.

 

רשות הטבע והגנים: גאים בשיתוף הפעולה

מעבר לקשר האנושי-חברי-משפחתי בין כי"ל לרשות הטבע והגנים, השתיים משתפות פעולה משנת 2011 בפרוייקט החינוכי ״רותם המדבר״ (עמ׳ 179), תחזוקת דרכים לשמורות טבע ונוף (עמ׳ 125), תחנות האכלת עופות דורסים ותרומה לאישוש אוכלוסית הנשרים (עמ׳ 85).

ברשות הטבע והגנים גאים מאוד בשיתוף הפעולה שלהם עם כי"ל, והם קוראים למפעלים נוספים להצטרף איתם למיזמים אחרים. גם הם, כמובן, מכחישים כל קשר לאסון הסביבתי, וכך הם ענו לשאלות המקום הכי חם בגיהנום:

"חשוב להבהיר כי נושא פיקוח על המתקנים ההנדסיים של המפעלים בהם כי"ל ורותם אמפרט אינו בתחום האחריות והסמכות של רשות הטבע והגנים אלא של גופים ממשלתיים ורגולטורים אחרים בהם המשרד להגנת הסביבה. מכאן שאין אחיזה לטענה כי שיתופי פעולה של הרשות בפרויקטים לשמירת טבע עם מפעלים משפיעה באופן זה או אחר על פעולות פיקוח ואכיפה בנושא.

רשות הטבע והגנים פועלת בצורה עניינית ומקצועית מול כל הפרה שבתחומי סמכותה בשמורות טבע ובאזורים הסמוכים להן ובפגיעה בערכי טבע מוגנים. כל דבר מטופל לגופו ולא עושים הנחות לאף אחד ובוודאי לא מתעלמים".

 

המועצה האזורית תמר: לכו למישהו אחר

אולם מעבר לגופים ה"ירוקים" למיניהם, הרשות המקומית נראית כמו המקום המתבקש לשאול שאלות על הנעשה בתחומה, ועל הפעולות שננקטו כדי למנוע אסונות אקולוגיים כמו זה שפקד את מזרח הנגב ואזור ים המלח.

בנובמבר 1997 קבעה ועדת התכנון המחוזית בדרום שיש לסגור את בריכות הפסולת הרעילה של רותם אמפרט תוך 5 שנים מיום הקמתו של מתקן חדש, שאותו ביקשה החברה להקים. הוועדה קבעה עוד כי עד שנת 2003 בריכות הגבס של רותם אמפרט צריכות להסגר והאזור כולו צריך לעבור שיקום. ההחלטה מעולם לא בוצעה.

התפרצות גלי החומצה הרעילים שהציפו את נחל אשלים והרסו את כל שעבר בדרכן הייתה התוצאה של אי ביצוע ההחלטה ההיא. בוועדה המחוזית אישרו ביולי 2017 כי התוכנית שאושרה 20 שנה קודם לכן עדיין בתוקף, אך הדגישו שמי שאמורה הייתה לדאוג שהיא תיושם ולאכוף זאת על המפעל היא הוועדה המקומית, שפועלת תחת המועצה האזורית תמר. תקציבה של המועצה האזורית תמר, הנחשבת לעשירה במועצות האזוריות בישראל, מתבסס בעיקר על הארנונה שהיא מקבלת ממפעלי ים המלח, מתרכובות ברום, מרותם אמפרט ומשאר המפעלים של כי״ל בתחומה.

מהמועצה האזורית תמר נמסר בתגובה: "גביית ארנונה נעשיית על פי חוק במדינת ישראל ועל כן אין לה שום קשר לאכיפה או אי אכיפה. במקום להמציא המצאות כאלה ואחרות, מציעה המועצה לחפש את האשמים במחדל במקום אחר".

רוצים חקירה? רגע, קודם נעשה מכרז

פנינו גם למשרד להגנת הסביבה, וממנו נמסר כי "המשרד להגנת הסביבה רואה בחומרה רבה את אירוע זיהום נחל אשלים ומאגר אשלים, שנגרם כתוצאה מדליפה וקריסת הדופן המזרחית של אחת מבריכות הגבס שהפעילה חברת 'רותם אמפרט נגב בע"מ' במישור רותם. המשרד להגנת הסביבה אינו חוסך במאמצים או במשאבים לחקירת האירוע ונסיבותיו כמו גם למניעת הישנות המפגע.

"החקירה הפלילית שנפתחה בעקבות אירוע קריסת דופן בריכת מי הגבס 3 (פוספוגבס) במפעל "רותם אמפרט" נמצאת בעיצומה. חוקרי המשטרה הירוקה ערכו מאז האירוע סדרה של פעולות חקירה כנגד מספר רב של מעורבים. במקביל לפעולות חקירה פרונטליות ואחרות שאנו מנועים מלפרט לגביהן בשלב זה, המשרד בחן מספר חלופות להתקשרות עם יועץ מומחה בתחום ההנדסה הגיאוטכנית מהארץ ומחו"ל בין היתר לצורך ליווי החקירה הפלילית. לאחר שהתברר אופי העבודה והמומחיות הנדרשת – הוחלט כי אופן ההתקשרות המתאים הוא מכרז פומבי ואנו לקראת פרסומו בימים אלה".

הם גם ביקשו להדגיש שפעולות החקירה יימשכו עד שהן ימוצו, אבל קודם מכרז, כאמור.

אף אחד עוד לא שילם על האסון האקולוגי המחריד שפקד את הנגב. בארגוני איכות הסביבה מעריכים כי רבים מאוד מהיעלים באזור מתו מוות איום ומייסר כתוצאה מההרעלה שגרמו מפעלי רותם אמפרט – אבל יעלים, צמחים, ערכי סביבה, וגם בריאותם של בני האדם באזור כנראה לא ממש עומדים לנגד עיניהם של הרגולטורים.

לכסף אין ריח, אומר משפט מוכר. בנגב דווקא יש לו ריח, וזה ריח של רעל חריף ושל בעלי חיים מתים.

תגובת כי"ל:

"מאז תחילת האירוע פועלת החברה לשיקום הנחל ולא חוסכת לשם כך באמצעים ומשאבים. החברה הציבה מיכלי מים לשתייה עבור בעלי החיים בסביבה, שאבה את המים בגבים עם ציוד מיוחד שהונחת בגבים ממסוקים ופרסה צינורות להשקיית עצי השיטה בשפך הנחל. כל הפעולות נעשות בשיתוף פעולה מלא ובתיאום עם הרשויות".