ביום שבו דווח שארה"ב תחתום עם איראן על הסכם שמדאיג מאוד את ישראל, התנוססו דגלים של סומלילנד ברחוב המלך דוד בירושלים. סמוך למלון שבו נוהגים להתאכסן אורחים רשמיים חשובים – נשיא סומלילנד הגיע. צרוף המקרים מלמד לא מעט על מצבה העגום של ישראל.

לפני חצי שנה ישראל הכירה בסומלילנד. בלי להיכנס לשאלה האם נכון שהיא תהיה מדינה עצמאית לאחר שהתבדלה מסומליה, והאם היא ראויה להכרה מצד הקהילייה הבינלאומית, הרי מכל המדינות החברות באו"ם, רק בבירת ישראל נשיא סומלילנד מתקבל כמי שעומד בראש מדינה ריבונית.

למיקום של סומלילנד בפתח מיצרי באב-אל-מנדב יש חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה. אבל גם אתיופיה ואיחוד האמירויות, למשל, מקיימת איתה קשרים קרובים, בלי להעניק לה הכרה. הצעד הישראלי עורר תגובות קשות בעולם המוסלמי ובמדינות אפריקה – הוא נתפס כפגיעה בריבונות סומליה וגרר חשש מהתעצמות של תנועות בדלניות אחרות.

לאורך שנים, ישראל נמנעה מהכרה מסוג זה, בשל ההיקש לפלשתינאים ולדרישתם להכרה. במקרה הזה, וזה אולי לגיטימי, היא בחרה ביתרון על פני עיקרון. אבל האם אכן מדובר ביתרון?

בין סובה לקישינב

זה אינו צעד מבודד של חיפוש חברים בכל פינה. לאחרונה, ישראל פתחה שגרירות בסובה בירת פיג'י, אשר באוקיינוס השקט, מדינה אשר איננה מבקרת את מדיניות ישראל. יש בה כמיליון תושבים, והתמ"ג לנפש הוא 126 בעולם, מעט יותר נמוך ממיקומה במדד הפיתוח האנושי.

כל המרבה בפתיחת נציגויות הרי זה משובח, אך לא מדובר ברוכסן שפותחים וסוגרים. בעוד ישראל החזירה שגרירים ממדינות כמו ספרד ושוודיה להתייעצויות בעקבות ביקורת על מדיניות הממשלה ולא השיבה אותם, כלומר בפועל הנמיכה את דרג היחסים; ובזמן שסגרנו את השגרירות באירלנד שלקח שנים עד שהיא הסכימה לפתיחה, בחרו בישראל להשקיע בשגרירות בקישינב אשר במולדובה (תמ"ג 128 בעולם). 

וכאשר הסקרים מעידים על המשך הדרדרות מעמד ישראל בקרב בוחרים משתי המפלגות בארה"ב, עניין בעל השלכות קיומיות, ומצבה מתדרדר בכל הדמוקרטיות הליברליות, ישראל מתעלמת מהמגמות או מאשימה את כל מבקריה באנטישמיות, ומכריזה על פתיחת שגרירות בסלובניה. זאת בשאיפה למנוע קונצנזוס באיחוד האירופי, לאחר תבוסת אורבן בהונגריה.

הדגלים של סומלילנד נישאים ברוח הירושלמית כאשר טראמפ מותיר אותנו עם איראן נקמנית ובעלת יכולות. העמדת העניינים זה לצד זה היא עדות למה קורה כאשר במקום להשקיע לעומק ביחסים עם ארה"ב ואירופה, על כלכלותיהן, מוסדותיהן, וכן, גם עקרונותיהן – ישראל בוחרת להשקיע בציר פיג'י-סומלילנד-מולדובה-זמביה. כאילו מדובר בשותפות הטבעיות של ישראל, כאילו מהן תבוא הישועה. 

כל בר דעת אמור להבין שאין זו גישה נבונה למדינה שהאקדמיה והכלכלה שלה תלויות בהיותה חלק מהמערב, ושאין חוכמה בהרחקת מדינות ערב, בעודנו מכריזים על שאיפה לנורמליזציה. כמו בעוד תחומים, גם מדיניות החוץ נמדדת ב"הישגים" שניתן להציג במרכז הליכוד. ואחרי סומלילנד המבול.