מפלגת העבודה הקימה את מפעל ההתנחלויות, התנועות הכחולות ממשיכות אותו

בשבועות האחרונים התקיים בשולי השוליים של השיח הציבורי פולמוס שכלל ראיון ושני טורי תגובה שפורסמו ב״זמן קיבוץ״ – אתר החדשות של התנועה הקיבוצית בהוצאת ״כנס מדיה״ העומדת מאחורי ״הזמן הירוק״ ו״קו למושב״. בהשוואה לידיעות שבלב סדר היום של תקופת הבחירות כמובן שמדובר בשיח שולי, אך במרחב הכפרי היה זה דווקא שיח קרדינלי שיצר לא מעט הדים. האירוע המחולל שלו הוא היוזמה של תנועת ״המחנות העולים״ להקים התנחלות שיתופית חדשה בבקעת הירדן, שבעקבותיה עלתה על השולחן שאלה שהשמאל הציוני מנסה כבר עשרות שנים לטאטא מתחת לשטיח – מה ההבדל בין קיבוץ להתנחלות.

את יריית הפתיחה סיפק ב-27 באוגוסט אילן גזית (51), חבר קיבוץ נערן שבבקעת הירדן ויו״ר תנועת ״המחנות העולים״, בראיון שפורסם ב״זמן קיבוץ״. ״אני מגיע ממסורת של שמאל ציוני״, הצהיר. אותה מסורת שואבת לדבריו השראה בין היתר מיגאל אלון ומיצחק רבין – וכעוגן לה הביא את נאומו האחרון של רבין בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995: ״גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב של המושג הזה״.

מול החוות והמאחזים האלימים שדוחקים קהילות פלסטיניות בבקעה, גזית הציע גרסה רכה ושומרת חוק של אותו מעשה מרחבי: חקלאות ויחסי שכנות, ״ללא פגיעה בקרקע פרטית וללא נישול של קהילות קיימות״. ״אני לא מוכן להשאיר לימין הלאומני מונופול על ההתיישבות״, אמר. ״אני רוצה לקחת אחריות על המרחב בלי לוותר על שוויון, שלטון חוק, יחסי שכנות והשאיפה להסדר מדיני״. גזית הבחין בין ״התיישבות ציונית, שיתופית וסוציאליסטית, שמחויבת לשלטון החוק״ לבין החוות של ״לאומנים קיצוניים״. על עצם תפיסת הקרקע, הנישול, או על הפגיעה בהיתכנות להסדר מדיני – לא נאמרה אף מילה. הסתירה הקוגניטיבית של השמאל על מלא.

זמן כיבוש

בטור תגובה שפורסם ב-1 בספטמבר ביקש כתב ״קו למושב״ ו״זמן קיבוץ״, איתי גונאל, לשרטט את הקו האדום המוסרי של ההתיישבות שעובר באורח פלא – בדיוק היכן שעובר הקו הירוק. לשיטתו הגבול המוסרי להתיישבות נקבע לא על פי אופיו של המעשה או השלכותיו, אלא למרבה הנוחות ניצב המוסר היכן שניצב הגבול הגאוגרפי. במקרה יצא שהקיבוץ בו הוא מתגורר נמצא בצדה המוסרי של מפת ההתיישבות.

מבחינתו, מעבר לקו הירוק גם כל הסמלים הנכונים של השמאל הציוני כבר אינם משנים את מהות המעשה: ״קיבוץ שיוקם מעבר לקו הירוק, בשטח שעתידו צריך להיקבע במשא ומתן, יהיה התנחלות. גם אם חבריו יצביעו לדמוקרטים, גם אם יקיימו מפגשי שכנים עם פלסטינים, וגם אם יהיו בו חדר אוכל, חינוך משותף, חקלאות אורגנית וטקס רבין בכל 4 בנובמבר״. גם גונאל לא ערער על ההתיישבות ככלי לאומי לתפיסת מרחב. להפך. הוא רוצה לראות את התנועה הקיבוצית ״חוזרת להקים יישובים״, ואם הבקעה תישאר בריבונות ישראלית לאחר הסכם – להקים בה לא קיבוץ אחד אלא עשרה. המחלוקת שלו עם גזית היא על סדר הפעולות: לא להשתמש בקיבוץ כדי לקבוע גבול, אלא לקבוע את הגבול – ואז לשלוח אליו את הקיבוץ.

״התנחלות אינה מילה גסה. התנחלות והתיישבות הן היינו הך״

אורי הייטנר

אבל התגובה הכנה ביותר הגיעה באותו יום מאורי הייטנר, היסטוריון וחבר קיבוץ אורטל שברמת הגולן. הייטנר עשה את מה ששני קודמיו נמנעו ממנו: הפסיק לחפש הצדקה. תפיסת המרחב לשיטתו איננה תוצר לוואי שצריך להתנצל עליו, אלא לב העניין. ״התנחלות אינה מילה גסה. התנחלות והתיישבות הן היינו הך״, כתב. ארבעת העשורים שבהם התנועה הקיבוצית כמעט חדלה להקים יישובים היו מבחינתו חטא: ״מי שהבחינו בין התיישבות, שזה אנחנו, הטובים והיפים, לבין ההתנחלות, שזה הם, הרעים והמכוערים – הפסיקו להתיישב. כוונתי אלינו, התנועה הקיבוצית. ובכך חטאנו לייעודנו״. גם על הנימוק ״אם לא אנחנו אז הם״ הוא לא מתנצל, רק מדייק את הכתובת: ״חבל שאילן גזית הצטדק שחשוב שאנחנו נתיישב שם אחרת יתיישבו שם אחרים. אם אנחנו לא נהיה שם, הפלסטינאים יהיו שם. הוא אמנם צודק. אך לא לכך הוא התכוון, אלא לימין הישראלי״.

שפה סוציאליסטית, פרקטיקה קולוניאלית

לא במקרה בחר הייטנר לצטט ללא הקשר היסטורי ידיעות משנות ה-50 מעיתון ״דבר״ ומעיתון ״הצופה״ הדתי-לאומי שבהן קיבוצים בתוך הקו הירוק דוגמת ניר עוז – מתוארים כ״התנחלות״. אבל ניר עוז של 1955 ובקעת הירדן של 2026 אינם אותו מרחב פוליטי רק מפני שבעברית השתמשו כלפי שניהם באותו פועל. זו הוכחה לשונית, אבל היא מצביעה על מה שהשמאל הציוני מסרב להודות בו: הימין המתנחלי לא המציא את השימוש בהתיישבות מאורגנת, בתמיכת הממסד הפוליטי והצבאי ובאמצעות הקרקע, המים וכוח העבודה הפלסטיני הזול, כאמצעי לייהוד המרחב. הוא רק עשה לו הדתה.

הרבה לפני החוות, המאחזים ו״נוער הגבעות״, ממשלות מפלגת העבודה והתנועות הקיבוציות השתמשו בהתיישבות בבקעת הירדן כדי לייצר נוכחות יהודית ולשנות את המציאות הטריטוריאלית. במקום משיחיות הייתה חלוציות; במקום גאולת הארץ – ביטחון, עבודה וחקלאות; במקום נוער גבעות – גרעיני נח״ל. השפה הייתה אחרת. הפרקטיקה זהה.

בקעת הירדן היא הביטוי המעשי של ההיגיון הזה. ביולי 1967, כחודש וחצי אחרי המלחמה, הציע יגאל אלון – איש הקיבוץ המאוחד, חבר קיבוץ גינוסר ומבכירי תנועת העבודה – להשאיר בשליטה ישראלית רצועה ברוחב 15 קילומטרים ממערב לירדן, ליישב בה יהודים ובמקביל להימנע מסיפוח מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית. מקסימום שטח בשליטת ישראל, מינימום פלסטינים בתוכו. תוכנית אלון מעולם לא אומצה רשמית כמדיניות הממשלה, אבל בשטח היא הפכה למציאות: על פי מאמר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי, בין 1968 ל-1977 הוקמו 76 יישובים בשטחים שנכבשו ב-1967 לפי המתווה שלה.

ב-1973 הפך ההיגיון למצע מפלגתי. ״מסמך גלילי״ שניסח השר ישראל גלילי לקראת הבחירות לכנסת השמינית הובא לדיון ולאישור הממשלה ב-3 בספטמבר 1973 וביטא את מצע מפלגת המערך לבחירות. הוא קבע כי ״יוקמו יישובים חדשים ויחוזק מערך ההתנחלויות״, בין היתר בבקעת הירדן, וכי תוגבר הפעילות לריכוז קרקעות להתיישבות הקיימת והמתוכננת. מינהל מקרקעי ישראל נדרש לרכוש קרקעות בשטחים ״בכל דרך יעילה, לרבות באמצעות חברות ויחידים״. באותו מסמך נקבע גם שלא יחול שינוי במעמדם המדיני של השטחים ותושביהם. זו לא הייתה סתירה אלא השיטה: לא לספח רשמית את השטח ואת האוכלוסייה הפלסטינית בו, אבל להמשיך לרכז קרקעות, להקים יישובים ולבסס נוכחות ישראלית שתכריע את עתידו בפועל. מוכר?

מנוער חלוצי לוחם לנוער הגבעות

רבים מיישובי בקעת הירדן התחילו כהיאחזויות נח״ל ואוזרחו בהמשך כקיבוצים ומושבים: מחולה, ארגמן, גלגל, משואה, נערן, גיתית ומכורה, כך על פי רשימת ההיאחזויות של עמותת הנח״ל. גלגל ונערן אוזרחו כקיבוצים של הקיבוץ המאוחד – התנועה של יגאל אלון. כולם קמו בהחלטות ממשלה, בתקציבים ציבוריים, בתכנון מוסדי ובאמצעות גרעיני התיישבות מאורגנים. גם אם אז קראו לזה ״התיישבות״, בפועל – המדינה בנתה את מפעל ההתנחלות בבקעה.

קחו למשל את מושב העובדים פצאל שהוקם ב-1970 בידי תנועת המושבים, תחילה ליד מעלה אפרים במתכונת של ״מושבוץ״, וב-1975 הועבר למיקומו הנוכחי, סמוך לאדמות החקלאיות שעיבדו חבריו בבקעה. המדינה מימנה את הקמת ההתנחלות, וממשיכה לממן אותה עד היום: פצאל מוגדר ב-2026 כ״יישוב מוטב״ לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה, ותושביו זכאים לזיכוי ממס בשיעור של 12 אחוז, עד לתקרה הקבועה בחוק.

גם המושב החילוני תומר שהוקם שש שנים לאחר מכן, באוגוסט 1976, בתקופת ממשלת רבין הראשונה, הוקם בידי גרעין של 17 משפחות מתנועת המושבים. תחילה הם יושבו במחנה מעלה אפרים וב-1978 עברו ליישוב הקבע, אחרי שכבר עיבדו אדמות חקלאיות בבקעה.

בין פצאל לתומר נמצא הכפר הפלסטיני פסאיל. בשנות ה-70 הופקעו 4,733 דונם מאדמות הכפר, ועליהן הוקמו פצאל, תומר, גלגל ונתיב הגדוד. בפסאיל חיים כיום כ-1,900 תושבים, פי ארבעה ויותר ממספר התושבים בתומר הסמוכה. תחום הפיתוח של הכפר הוגבל לכ-250 דונם, בעוד ארבע ההתנחלויות חולשות על כ-23 אלף דונם של אדמות מדינה ומרעה. במרץ האחרון כתבתי כאן על הריסת ביתה של משפחת עביאת מפסאיל, בית שעמד על קרקע שהוגדרה ״אדמת מדינה״ ובשנות ה-90 נבלעה בתחום השיפוט של תומר.

במשך חודשים ניסו מתנחלים מחוות סמוכות לדחוק את המשפחה משם. בין היתר הם שפכו ליד הבית מאות קילוגרמים של תמרים שהובאו מהמושבים והקיבוצים בבקעה, כדי להפוך את סביבתו לשטח מרעה. כשהמשטרה הגיעה, היא אסרה על המשפחה לפנות אותם בטענה שמדובר בשטח המרעה של תומר. לפי עדויות, בין הדמויות החמושות שהגיעו לבית היו גם הרבש״ץ של תומר וכן פקחים של המועצה האזורית בקעת הירדן. אב המשפחה עבד בתומר עד שפוטר, לדבריו כעונש על כך שסירב להתפנות מביתו. מאז הוא לא מצליח למצוא עבודה ביישובים אחרים באזור בשל ״אזהרה״ שקיבלו מלהעסיקו.

״למה ברגל ולא בראש?״

לעבודה העצמית היה מקום כמעט מקודש – ומוצהר באידיאולוגיה של ההתיישבות העובדת. ״מושב העובדים״ היה במקור רעיון פשוט למדי: משק המבוסס על עבודה עצמית ושוויון בין חבריו. בקיבוץ העיקרון היה מחמיר אף יותר: התפיסה השיתופית הייתה אמורה לבטל חלוקה בין בעלות לבין הייצור ועבודה שכירה נתפסה כסתירה לרעיון הקיבוצי לפיו חברה המבקשת להיות שוויונית אינה מתקיימת מעבודתם של אחרים – בטח שלא בשכר רעב.

אלא שהחקלאות בהתנחלויות בקעת הירדן נשענת כבר עשרות שנים במידה רבה על כוח עבודה פלסטיני זול, המועסק בתנאים שרחוקים מאוד מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית. דוח Human Rights Watch מ-2015 תיאר מערך נרחב של עבודה פלסטינית בחקלאות ההתנחלויות בבקעת הירדן, כולל עבודת ילדים. על פי הדוח כ-10 אלף עובדים בעונת התמרים.

בתומר העריך מתווך פלסטיני כי כ-500 פלסטינים עבדו אז במשקי המושב; בפצאל תיעד הארגון ילד בן 13 שעבד מחמש בבוקר עד שלוש אחר הצהריים תמורת 50 שקל ליום; במחסן בכפר אל-עוג׳ה מצאו חוקרי הארגון שלושה צעירים שעבדו בגלגל וגרו בו

בתומר העריך מתווך פלסטיני כי כ-500 פלסטינים עבדו אז במשקי המושב; בפצאל תיעד הארגון ילד בן 13 שעבד מחמש בבוקר עד שלוש אחר הצהריים תמורת 50 שקל ליום; במחסן בכפר אל-עוג׳ה מצאו חוקרי הארגון שלושה צעירים שעבדו בגלגל וגרו בו; ונציג איגוד מקצועי פלסטיני סיפר על שש נשים וילדה שקטפו בבית הערבה עגבניות שרי מרוססות בלי כפפות וסבלו מבעיות בעיניים. כל המבוגרים והילדים שהארגון ראיין השתכרו הרבה פחות משכר המינימום: ילדים הרוויחו כ-10 שקלים לשעה, כשהמינימום החוקי לנוער עמד על 16 עד 18 שקלים. ובפסאיל, הכפר הפלסטיני השכן, כ-60 אחוז מכוח העבודה מועסקים בהתנחלויות, לדברי נציג המועצה המקומית שצוטט בדוח.

ב-2020 התאגדו 63 עובדים ועובדות פלסטינים בבית האריזה ״תמר טוב״ שביישוב גלגל שהועסקו ללא תלושי שכר, תמורת 12 שקל לשעה וללא זכויות סוציאליות – ההתאגדות הראשונה של עובדים פלסטינים בחקלאות הבקעה. אותה פרקטיקה תיעד ב-2022 ארגון קו לעובד: עובדים שהשתכרו 80 עד 100 שקל ליום, כשהשכר היומי לפי שכר המינימום עמד על 233 שקל, ללא תלושי שכר וללא זכויות סוציאליות. אחד מהם סיפר כי לאחר שנפגע ברגלו בתאונת עבודה המעסיק שאל אותו: ״למה ברגל ולא בראש?״. ביולי האחרון תיעד תחקיר של שומרים ווסלא שוב עובדים פלסטינים ללא חוזה העסקה, תלוש שכר, או תנאים סוציאליים בסיסיים המחויבים בחוק כמו ביטוח או ימי הבראה וימי מחלה. על פי התחקיר העובדים קיבלו את שכרם במזומן באמצעות קבלן. אחת העובדות סיפרה שהיא קוטפת תמרים וענבים בהתנחלויות הבקעה תמורת 80 עד 90 שקל ליום. כרבע מהעובדים הן נשים, ובחלק מהעונות כעשרה אחוזים מהם ילדים, לפי פעיל איגוד מקצועי שצוטט בתחקיר.

השיתוף והשוויון נשמרו כאידיאל בתוך הקהילה היהודית שבנתה בבקעת הירדן חקלאות משגשגת ורווחית הנהנית מקרקע, מים, תקציבים והטבות מדינה – בעוד שחלק ניכר מהעבודה שמאפשרת את השגשוג הזה נעשית בידי פלסטינים שמגיעים מהכפר סביבה ללא זכויות בסיסיות. אותו מפעל התיישבותי שהעמיד את העבודה העצמית כחלק מהזהות המוסרית שלו – הפך למעסיק של כוח עבודה זול מתוך האוכלוסייה שעל חורבות אדמותיה הוקם.

״נוכחות מגינה קבועה״

גזית ביקש בראיון להחזיר את הדיון למה שהוא מכנה ״ויכוח קשה וענייני״. לדבריו, השימוש במושגים כמו ״טיהור אתני״ או ״טרוריסטים״ כלפיו וכלפי שותפיו – ״אנשי שמאל סוציאליסטי שחיים במרחב, פועלים למניעת אלימות ומסייעים לפלסטינים שנפגעו״ – מקשה לנהל את ״המאבק האמיתי ואת הוויכוח הרציני״.

גזית הוא גם חבר קיבוץ נערן שבבקעת הירדן, ובשמונה השנים האחרונות יושב ראש תנועת ״המחנות העולים״ – הגוף שמבקש עכשיו להקים עוד קיבוץ בבקעה. מדובר בתנועה ציונית-סוציאליסטית בת מאה כמעט, שבוגריה הקימו ואיכלסו לאורך השנים קיבוצים, והמסלול התנועתי ממשיך גם היום משנות החניכות לשנת שירות, לגרעיני נח״ל ולתנועת בוגרים שחבריה חיים בקבוצות ובקיבוצים ועוסקים בחינוך.

נערן הוא הביטוי המובהק למודל הזה. ראשיתו בהיאחזות הנח״ל ייט״ב שהוקמה בדצמבר 1970 ואוזרחה ב-1976 כקיבוץ של הקיבוץ המאוחד. ב-1999 יושב המקום מחדש בתור קיבוץ נערן בידי חברי תנועת הבוגרים של המחנות העולים. ב-25 השנים שחלפו מאז הפך הקיבוץ לא רק לביתם של כ-200 בוגרי התנועה וילדיהם אלא, כהגדרת מזכ״לית התנועה נועה שליט, ל״מרכז חינוכי ורעיוני עבור התנועה כולה״.

את הדברים כתבה שליט בעיתון ״הארץ״ כשהוויכוח זלג גם אליו. ב-25 באוגוסט פורסמה כתבה שהציגה את היוזמה כניסיון להקים התנחלות, ולמחרת מאמר מערכת שכינה את התנועה ״סוציאליסטית כביכול״. ב-31 באוגוסט השיבה להם שליט בטור דעה, מזכ״לית המחנות העולים ותושבת נערן גם היא, במה שנראה כעידון המסר של חברה – גזית לטובת קוראי העיתון.

שליט טענה כי המחלוקת אינה בין דרכו של סמוטריץ׳ למחנה השלום, אלא בין התיישבות שנועדה למנוע גבול לבין התיישבות שנועדה לבנות אותו. בקעת הירדן, לשיטתה, צריכה להישאר ״גבול מזרחי בר הגנה״, כדי למנוע הברחות מירדן לשטחי הרשות הפלסטינית. ״לגיטימי שישראל תרצה נוכחות בשטח. התיישבות ישראלית היא ביטוי לנוכחות הזו״, כתבה, ונשענה על אותו נאום של רבין מאוקטובר 1995. ״התנגדות להתיישבות מנשלת איננה סיבה להפקיר את ההתיישבות למנשלים״. ואם המדינה תחליט לפנות את יישובי התנועה במסגרת הסדר עתידי, הבטיחה, ״לא נכשיל את ההסדר״.

אצל שליט ההתיישבות אמורה גם להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. לדבריה, חברי הקיבוץ הקימו לאורך השנים עשרות יוזמות משותפות ליהודים ולפלסטינים, מקבוצות ילדים ונשים ועד מיזמים סביבתיים כמו ניקיון נחל העוג׳ה. שמעתם נכון. ניקיון הנחל שמי שמשתמשים בו הם מתנחלים. כשהחלו, לדבריה, ״אירועי האלימות והטרור המזוויעים נגד האוכלוסייה הבדואית באזור״, הוקם בנערן ״צוות תגובה מיוחד״ שנאבק באלימות נוער הגבעות, מסייע לתושבים הפלסטינים בשטח ומשמש להם פה מול הצבא, המשטרה והרשויות. עד להסדר מדיני, כתבה, ההתיישבות הזו יכולה לשמש גם ״נוכחות מגינה קבועה לפלסטינים מפני הטרור היהודי״.

שכנים עד הגירוש

את טענתה של שליט – אף שרוב היוזמות הללו אינן פעילות עוד – אפשר לבחון לא בתיאוריה, אלא במרחק קצר מנערן. לא גזית ולא שליט – שניהם תושבי נערן – נקבו בשמה של ראס עין אל-עוג׳ה. הקהילה הבדואית הגדולה במרכז הבקעה שבה חיו כ-120 משפחות, חלקן לפני 1967. אחרי שנים של איומים ואלימות, פלישות לבתים, חסימת שטחי מרעה ופגיעה ברכוש מצד מתנחלים – בינואר גורשה הקהילה סופית. מי שליוו אותם וקיימו במקום נוכחות מגינה היו פעילי ״מסתכלים לכיבוש בעיניים״, ובהם דורון מיינרט, שהגיב לטור של שליט. בעוד היא ניסתה להצדיק את הנוכחות שלה ושל חבריה בזהותם ובכוונותיהם, מיינרט – איש קיבוץ בעצמו – החזיר אותה אל המעשה ואל יחסי הכוח.

כאשר מתנחלים שפכו שתי משאיות של תמרים רקובים בחצר ביתה של משפחת עביאת מפסאיל, מיינרט פנה למכריו בנערן וביקש שיביאו שופל לפינוי התמרים. ״לאחר יממה חזרו אלי ואמרו שאין ביכולתם לעשות זאת, כי אינם רוצים להתעמת עם תומר ועם המועצה האזורית״, כתב. כשביקש שיקלטו לעבודה את ע׳, שפוטר קודם לכן מעבודתו אצל אחד מאנשי תומר, נענה: ״לצערנו, אין צורך כרגע בעובדים״.

בזמן שמתנחלים התעמרו בתושבי מערג׳את וראס עין אל-עוג׳ה, הפעילים לדברי מיינרט פנו שוב ושוב לאנשי נערן: ״הם השתתפו בצער, אך לא עשו כלום. לא נוכחות פיזית, לא סיוע לוגיסטי״. גם כאשר הקהילות נעקרו לבסוף, הוא כתב, אנשי נערן הביעו צער, אבל ״שום טרקטור מנערן לא הוביל את הציוד הדל של התושבים למעונם החדש, שום סככה לא סופקה להם, לא כלום״.

בינואר השנה, כשעזיבת ראס אל-עין כבר החלה, הגיעו אמיר פיינסקי וגלי הנדין, פעילי ״מסתכלים לכיבוש בעיניים״, לנערן בניסיון לגייס את התושבים. הם חילקו ברושורים וביקשו מאנשי הקיבוץ להגיע לכפר. לדבריהם, הם לא ביקשו מהם לאמץ עמדה פוליטית חדשה ואפילו לא להתעמת עם המתנחלים. הבקשה הייתה בסיסית בהרבה: לבוא לראס עין, לעמוד לצד התושבים ולהשתמש בעצם הנוכחות שלהם – ישראלים, תושבי הבקעה, שכנים – כדי להרתיע את המתנחלים. גם זה לא קרה.

הוויכוח על קיבוץ אחד מתנהל בזמן שהממשלה מאשרת יישובים בסיטונות: במאי 2025 אישר הקבינט 22 יישובים חדשים בגדה, 4 מהם בבקעה, ובסוף מרץ השנה עוד 34, 6 מהם בבקעה ובצפון ים המלח. ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייאני, אמר באותה כתבה בזמן קיבוץ כי ״המשימה שלנו כמועצה היא להקים בשנים הקרובות 13 יישובים חדשים בבקעת הירדן״, 5 מהם ״עוד בשנה הקרובה״, והקיבוץ החדש ״יעלה על הקרקע כבר בשנה הבאה״ – בעוד גזית עצמו מודה שהתנועה הקיבוצית ״טרם קיבלה החלטה על הקמת קיבוץ״.

כל עוד קהילה פלסטינית נדחקת מהמרחב, ההבדל בין ״קיבוץ״ ל״התנחלות״ הוא רק הבדל שהישראלים עושים בינם לבין עצמם

אפשר להקים בבקעה קיבוץ במקום חווה, לשלוח אליו בוגרי תנועת נוער במקום נערי גבעות, לדבר על סוציאליזם, שכנות ושלום במקום על גאולת הארץ – אבל כל עוד קהילה פלסטינית נדחקת מהמרחב, ההבדל בין ״קיבוץ״ ל״התנחלות״ הוא רק הבדל שהישראלים עושים בינם לבין עצמם. בזמן שחקלאות הבקעה נשענת על פועלים פלסטינים בפחות ממחצית משכר המינימום, משפחת עביאת מפסאיל איבדה את ביתה ואב המשפחה את עבודתו בתומר, ובזמן שבנערן מדברים על יחסי שכנות טובה, ראס עין אל-עוג׳ה ומערג׳את חוו התעללות פיזית ונפשית עד שנעקרו – כששכניהם שוחרי השלום, על פי העדויות, עמדו מנגד. לזה, לא קוראים התיישבות או סוציאליזם, לזה קוראים כיבוש.