לא בבית הכנסת ולא על האופניים: מאות אלפי ישראלים מחפשים יום כיפור אחר

לפני שלוש שנים, ביום הכיפורים, סערה הארץ. המראות הקשים של העימותים בכיכר דיזנגוף סביב האפשרות של קבוצות שונות לבטא את המקודש להן במרחב הציבורי, הותירו פצע פתוח. באותם רגעים, בדיוק כמו עגנון הצעיר בפתח ספרו "ימים נוראים", הרגשתי כיצד "נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה". ימים ספורים לאחר מכן התעוררנו כולנו אל הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, אל מציאות של מלחמה קיומית, והוויכוחים של ערב החג נדחקו הצידה מפני טרדות השעה והכאב המשותף.

בפתיחת "ימים נוראים", מתאר ש"י עגנון את חווית הקדושה של יום הכיפורים בילדותו: בית תפילה מלא באנשים עטופי טליתות לבנות, אור מופלא וריח נרות. כילד בן ארבע, הוא מספר שלא הבחין בין אדם לאדם, שכן כולם נדמו בעיניו כחטיבה אחת זכה וטהורה. השבר הגדול של עגנון הפעוט התרחש ברגע שבו הסתיימה התפילה – הניגונים פסקו, האנשים הורידו את הטליתות והחלו לשוחח ביניהם. ברגע אחד, הדמויות המורמות מעם חזרו להיות אנשים רגילים העסוקים בחיי החולין, והחטיבה הנאה והקדושה התפרקה.

כולנו, דתיים וחילונים כאחד, זקוקים לחסד ולקדושה. כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם הכמיהה של עגנון ליופי הטהור ולמגע עם הרוח, ועם האכזבה העמוקה מהרגע שבו הקדושה מתפוגגת אל מול טרדות היום.

ארמון בזמן

לקראת יום הכיפורים הנוכחי, נפשי שוב מתקמטת. נדמה שגם לאחר השנים המטלטלות והקשות שעברנו יחד, אנו עדיין מתקשים לשים את המחלוקות בצד ולפסוע בשעריו של ה"ארמון בזמן" שהחג הזה מציע לנו. כדי שנוכל לעשות זאת, כל ישראלי וישראלית צריכים למצוא את מקומם ביום הזה. עבור חלקנו, המקום הטבעי הוא בית הכנסת המסורתי. עבור אחרים, היום מזמן שקט ומנוחה המוקדשים לקריאה, לצפייה בסדרות או לרכיבה על אופניים בכבישים הריקים.

אך ישנה קבוצה שלישית, גדולה ומשמעותית – ישראליות וישראלים רבים שאינם מוצאים את עצמם בין כותלי בית הכנסת, אך ליבם מבקש לגעת בקדושת היום. הם מבקשים לעצור, להתכנס, לערוך חשבון נפש, לחשוב על תיקון חברתי ולצקת תוכן יהודי וישראלי חי ורלוונטי לתוך התוכן של החג. בעוד לשתי הקבוצות הראשונות יש מענה רחב וברור במרחב הישראלי, הקבוצה השלישית נותרת לרוב ללא מענה. חבריה מוצאים את עצמם בעל כורחם רצים אחרי האופניים או עומדים בשורות האחרונות של בית הכנסת, מבלי לחוות את אותה חוויית רוח עמוקה.

מרחב חדש

הכאב הגדול בכיכר דיזנגוף נבע מכך שלא הוצגה שם אלטרנטיבה. לא היה שם מרחב מכיל ומאפשר, שבו אדם שאינו דתי יכול לקיים יום כיפור משמעותי על פי מצפונו ואמונתו, מבלי להרגיש זר או מודר.

מתוך הכמיהה הזו עולה כעת צורך חיוני ביצירת מרחבים חדשים בחברה הישראלית – מרחבים פתוחים שבהם אפשר להתכנס ביום הכיפורים כדי ללמוד, לחשוב ולגעת ברוח, גם עבור מי שבית הכנסת המסורתי אינו ביתו. זוהי קריאה והזמנה פתוחה לקהילות, ארגונים ותנועות חברתיות: לפתוח שערים, ליזום ולאפשר יום כיפור מכיל ומחבר למאות אלפי ישראלים שמחפשים את דרכם אל החג, אך זקוקים לשפה אחרת כדי להתחבר אליו.

ראוי שנאמץ את עצתו החכמה של חיים נחמן ביאליק: "חוגו את חגי אבותכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה". הגיעה העת ליום כיפור ישראלי, רחב ומחבר, שבו לכל אחד ואחת יש מקום תחת הטלית.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון בינ"ה.