"למה שהאחים הקטנים שלי לא ייקלטו בקיבוץ, והזרים כן?"

החברים על מדשאות קיבוץ בית העמק, שסירב לקלוט מבקשי מקלט, מנסים להסביר שזו לא גזענות

צילום: חיים הר־זהב

"אנחנו לא גזענים", אומרת בכעס שלומית גרוס, "במשך שנים קלטנו פה חברות נוער, וגרעינים, ושלחנו שי"ן-שי"נים לכל מקום. התווית הזאת שהדביקו לנו זה רק כי אתם בתקשורת החלטתם. אנחנו ממש לא גזענים".

גרוס, חברת קיבוץ בית העמק כמעט 50 שנה ובעבר מנהלת הקהילה שלו, עסוקה בימים אלה בארגון חגיגות השבעים לייסוד הקיבוץ. פחות סגנון מירי רגב, יותר מפגש מחזורים ענק של כ-1000 איש שיגיעו לקיבוץ הקטן, 250 חברים, ילבשו חג ויאכלו פירות. גרוס לא יכולה הייתה אפילו לדמיין שעל ימי הכנת התוכנית האמנותית תעיב תקרית, פעוטה לכאורה, שחושפת באור הכי מכאיב את אחת מבעיות העומק של יחסי הקיבוצים עם החברה הישראלית. יותר מהכל, כמו שאפשר להבין, היא כועסת על התווית הגזענית שהוצמדה לבית העמק.

צילום: חיים הר־זהב

"אנחנו לא גזענים". קיבוץ בית העמק, השבוע צילום: חיים הר־זהב

בשבוע שעבר התפרסם כי הקיבוץ הכריע נגד קליטת מבקשי מקלט, בניגוד ליותר מ-30 קיבוצים אחרים שבהם נערך תהליך והחליטו בחיוב, ובניגוד לעמדת התנועה הקיבוצית. בית העמק הוא הראשון לסרב לקלוט מבקשי מקלט, בהצבעה שבה השתתפו כשבעים אחוזים מחברי הקיבוץ, ונגמרה בהפרש של חמישה קולות: 92:87.

ההחלטה עוררה מהומה. סירובו של בית העמק לא רק חשף חוסר הסכמה בתוך התנועה, אלא הביא לפתיחת הפצע שאינו מגליד של יחסם של הקיבוצים לקבוצות אוכלוסיה אחרות, בראש ובראשונה תושבי השכונות ועיירות הפיתוח. "זה לא מפליא", הייתה התגובה הנפוצה ביותר, והדבר השליך גם על הקיבוצים שהסכימו לקלוט – "למה דווקא מבקשי מקלט ולא קבוצות אחרות? ולמה כל כך מעט?"

"חשבנו שיהיה רוב בעד הקליטה. במבחן האמיתי התברר שאנחנו חצויים", ניסתה להסביר נורית ברקאי, מנהלת הקהילה היום, שהצביעה בעד קליטת מבקשי המקלט, "נכון שבית העמק מצביע למחנה הציוני ומרצ, אבל זה לא עניין פוליטי אלא חשש משונות של אנשים חדשים שנכנסים לחברים פה הביתה. פתאום בדירה החדשה יגור מישהו חדש, ואנחנו חיים במדינה שיש בה הפחדה גדולה נגד האחרים".

צילום: חיים הר־זהב

"לא ירדו לרזולוציות". שלומית גרוס צילום: חיים הר־זהב

הם עוד יבנו מסגד בבית העמק

אשר זכאי (68) פוסע עם חולצה ומכנסיים בצבע כחול בדרך לארוחת הצהרים שלו. כבר 50 שנה שהוא בקיבוץ, מאז שהגיע אליו כחלק מקבוצת בני נוער. כשהמשוחח עמו מציג את עצמו כעיתונאי הוא מרים גבה בניסיון להבין למה האיש הזר הגיע פתאום לקיבוץ שלו.

אנחנו מנסים להבין למה הקיבוץ החליט להתנגד לקבל מבקשי מקלט

זכאי: "אתה עיתונאי, אז התחלת איתי בשקר. אתה לא מכבד את השיחה בינינו".

שקר?

זכאי: "אתה קורא להם 'מבקשי מקלט', אבל הם לא מבקשי מקלט ולא פליטים. הם מסתננים. הם היו פליטים במצרים או בסודן, לא בישראל. אתה צריך להבין שזה שקר. זאת אחת הסיבות שבגללה הצבענו נגד.

"הם מוסלמים ברובם, כן? אנחנו מוקפים פה בכפרים מוסלמים, והם ירצו להיפגש עם גברים או נשים פה מסביב ולהתחתן איתם ולעשות ילדים ואחרי כמה שנים תהיה לנו פה קהילה מוסלמית, ואז בעוד שלושים שנה פתאום יבקשו לבנות בבית העמק מסגד. זה מה שאנחנו רוצים פה? במדינת ישראל אין מקום לאנשים האלה. זאת ארץ קטנה וצפופה, ואין מקום בשבילם. חוץ מזה – אם הם ירצו להישאר, איך יוציאו אותם מפה? מה, נישאר איתם לנצח כי לא בא להם ללכת? אי אפשר ככה".

דקות אחר כך, גרוס מבטלת בהינף יד את דברי זכאי ואומרת כי הם אינם מייצגים את עמדת החברים האמיתית: "לא ירדו לרזולוציות של איך קולטים אותן ואיך הדברים נעשים, אז חברים הביעו חששות", היא מסבירה, "זה כאילו יש כמה שפעם היו מכנים אותם יפי נפש שהתאהבו ברעיון של להביא לפה מבקשי מקלט, אבל לא נתנו את הדעת לשאלה איך עושים את זה – כי מרגע שמחליטים להביא זו כבר בעיה של הקיבוץ ולא של אותם אנשים. אני חושבת שמזה חששו חלק מהחברים. מזה שלא ביררו עד הסוף מה המשמעויות של להביא לפה את אותן משפחות.

"אני הצבעתי בעד, אבל מיד שלחתי הודעה להנהלת הקיבוץ וביקשתי שאם ההצבעה עוברת, הביצוע יוקפא מיד. מישהו בדק עד הסוף איך משלבים את הילדים שיבואו במערכת החינוך? אם יבוא ילד עם צרכים מיוחדים או בעיות התנהגות, קבעו מי ילווה אותו ויעזור לו? יש משפחות מאמצות שיקלטו את מי שמגיעים?"

אורית שורשי, בת 75 וכבר יותר מחמישים שנה בקיבוץ, היא אחת מאותם 'יפי נפש' שעליהם מדברת גרוס. ביחד עם בתה, היא הייתה מהתומכים הגדולים בהבאת מבקשי המקלט לבית העמק. ניכר על שורשי, עובדת סוציאלית שעלתה ארצה מניו יורק, שהיא אוהבת את בית העמק בכל לבה. לפני שהיא מדברת על מבקשי המקלט היא מקפידה להדגיש כמה טוב לגור בקיבוץ, אבל אז היא מספרת על התדהמה שאחזה בה כשראתה את תוצאות ההצבעה ואת דחיית ההצעה.

"הייתי בשוק מוחלט. הצוות שלנו עבד קשה ושאל את כל השאלות והיו לו את כל התשובות, ולא חשבנו שיש איזו התנגדות רצינית", היא מספרת, "אמנם היו כמה מהחברות שלי שאמרו שהן לא בטוחות שיתמכו, אבל עניתי לשאלות שלהן והרגשתי שנעביר את ההצעה. הרי מדובר רק בשלוש משפחות שרצינו שייקלטו".

צילום: חיים הר־זהב

"הייתי בשוק מוחלט". אורית שורשי צילום: חיים הר־זהב

מה אמרו לך אותן חברות?

שורשי: "אחת מהן אמרה לי 'אם נפנה מקום למבקשי המקלט, לא יהיה מקום לבן שלי כשירצה לחזור לקיבוץ, כי אין לו כסף לבנות בית'. אתה צריך להבין – מאז ההפרטה, הדרך היחידה להיות חברים היא לבנות פה בית. כבר אין דרך להצטרף לקיבוץ לתקופה בשכירות או משהו, אז היא חששה שהבן שלה יישאר בחוץ בגלל סיבות כלכליות".

"הרבה כעסו כי בית העמק לא באמת פתוח לבנים ממשיכים", מסביר חבר קיבוץ אחר, "אין פה קרקעות לבנייה, ולהיות חבר קיבוץ אפשר רק אחרי שבנית בית, אז בעצם כמעט אי אפשר להפוך לחבר. היו פה חברים שהרגישו שהקיבוץ יקצה את את הבית שהילדים שלהם היו אמורים לקבל לאותן מבקשות מקלט. זה מטופש, כי כבר אין דירות 'להקצאה' מאז ההפרטה, אבל זה לא הוסבר להם כמו שצריך.

"רוצה דוגמה לכמה לא הסבירו את זה עד הסוף?", הוא שואל ומיד עונה, "אחד החברים כתב באחד הפורומים של הקיבוץ שהגיע לחדר האוכל, ראה קלפי ולא הבין על מה מצביעים אז פשוט הצביע בפתק ריק".

שידאגו גם לנו

החברים שיזמו את מהלך הקליטה ביקשו להביא לבית העמק שלוש אמהות חד הוריות עם ילדיהן, ולשכן אותן במה שהיו פעם "מגורי כתות י"ב" – מעין דירות חדר עם מטבחון ומקלחת. "חששנו בהתחלה שהן לא ירצו את הדירות כי הן קטנות", מספר חבר קיבוץ שהצביע בעד הקליטה, "אבל כשסיפרנו לנציג התנועה הקיבוצית שזה מה שיש לנו להציע הוא אמר 'אל תדאגו, זה נהדר לעומת הצפיפות שבה הן חיות עכשיו'".

מחוץ לחדר האוכל צועדת אם צעירה עם תינוק. "שמענו שמסתובב פה עיתונאי", היא אומרת, "באת לכתוב שאנחנו גזענים, אבל זה לא נכון".

באתי לשאול למה הצבעתם נגד קליטת מבקשי המקלט

"הצבענו נגד כי אנחנו צריכים לדאוג גם לעצמנו. גדלתי בקיבוץ ואני רוצה לחיות בו, אבל גם היום כמעט בלתי אפשרי להיות חברים. הקיבוץ החליט שהוא קולט פחות מעשרה חברים בשנה (החלטת הקיבוץ היא לקלוט עד שבעה חברים – חה"ז) ויש פה הרבה יותר בני קיבוץ שלא נקלטו מהמספר הזה. למה שהאחים הקטנים שלי לא ייקלטו והזרים כן?"

אבל אתם חוטפים על זה ביקורת. זה לא נראה טוב, לכל הפחות

"אתם סתם מלכלכים עלינו, ואתם לא מבינים שאנחנו לא מתנגדים לזה שיביאו מבקשי מקלט. אנחנו רק רוצים שידאגו גם לנו. מאז ההפרטה כבר כמעט שאין הבדל בינינו לבין אנשים אחרים שמגיעים לפה. זאת אומרת, עדיין יש, כי עוד יש מספיק ותיקים שמאמינים באידאל הקיבוצי של פעם ויעדיפו את בני המשק על אחרים, אבל הם הולכים ופוחתים ואיתם גם הולך ופוחת מי שידאג לצעירים שנותרים מאחור.

"אני חושבת שרבים מאוד מהצעירים התנגדו. היו גם הרבה שתמכו, אבל מי שיש להם בני משפחה שעדיין לא התקבלו כחברים בטוח הצביעו נגד, כי ההרגשה הייתה שזה או הזרים או אנחנו, אז הלכנו עם אנחנו".

צילום: חיים הר־זהב

קיבוץ בית העמק, השבוע צילום: חיים הר־זהב

קיבוץ בית העמק נמצא על הכביש שבין צומת כברי וכפר יאסיף, כעשר דקות נסיעה מנהריה. בכביש העולה אליו בנו מרכז מסחרי קטן ליד תחנת דלק חדשה עם דוכן מפעל הפיס וחומוסיה. הקיבוץ עבר הפרטה בראשית העשור הקודם, אבל חדר האוכל עדיין פעיל והחברים מקפידים להגיע.

לחדר האוכל מגיעה קבוצה של מטיילים מבוגרים באוטובוס. הם מסיירים בצפון, ועצרו בחדר האוכל לארוחה שתואמה מראש. זה עוד אמצעי הכנסה של הקיבוץ המופרט, שכיום נמצא במצב כלכלי טוב לפי עדות חבריו. מתוך 37 הקיבוצים שהחלו בדיונים על הקליטה, חלקם במצב כלכלי טוב יותר מבית העמק וחלקם במצב כלכלי טוב פחות, רק בית העמק החליט לדחות את ההצעה לקבל מבקשי מקלט. בכ-50 קיבוצים נוספים השיח על קליטת מבקשי מקלט מוגדר על ידי גורמים בתנועה הקיבוצית כ"חיובי" (על אף שהנושא עדיין לא עמד להחלטה) אך ברובם של הקיבוצים הנושא עדיין לא עלה לסדר היום של החברים.

מתוך אלה שאישרו את ההצעה, כ-15 קיבוצים קלטו מבקשי מקלט או נמצאים בהליכי קליטה מתקדמים בימים אלה. עד כה שובצו יותר מחמישים גברים רווקים לעבודה, ונמצאו מקומות לחמישים נוספים. כעשרים משפחות חד הוריות שובצו לקיבוצים, אולם עדיין לא כולן הגיעו, ויש מקום לעוד עשר.

בתנועה הקיבוצית לא ממהרים לפרסם את הרשימה המלאה של הקיבוצים שאישרו את ההצעה, אולם ביניהם נמצאים אשדות יעקב מאוחד, חצור, מצר, נאות סמדר, עברון, עין גדי, עין חרוד איחוד וצרעה. משפחות חד הוריות נקלטו בקיבוצים ברעם, גבע, גבעת חיים מאוחד, גזר, מעגן מיכאל, נווה אור, סאסא, סמר ורמת דוד.

"אולי טעיתי כל השנים האלה", אומרת אורית שורשי בצער, "אולי טעינו ולא סיננו נכון את האנשים שצירפנו לקיבוץ בכל השנים האלה. אני מתביישת בקיבוץ שלי. אני מניחה שאם זה יעמוד שוב להצבעה עם הסברים כמו שצריך, ההצעה תעבור, אבל אני מאוד מתביישת וכולם פה מאוד מתביישים. אם זה לא יעבור הסקפטיות שלי כלפי מי שקיבלנו רק תגבר. הגעתי מניו יורק לקיבוץ כי אני מאמינה באידאלים מסוימים.

"אתה יודע, חלמתי השבוע שאני באה הביתה, נכנסת לסלון שלי, והוא מלא באנשים – אבל אני לא מכירה אף אחד מהם. הם יושבים על הספה, והם מדברים אחד עם השני, וזה הבית שלי, אבל אף אחד מהם לא מוכר לי ואף אחד לא מדבר איתי. אני מאוד עצובה בימים האלה".

תגובות

|

Send this to a friend