בשעות אחר הצהרים המאוחרות של יום רביעי,3.9.1997, נשמעו דפיקות חזקות על דלת הכניסה בביתו של משה קסטל, נהג מונית ירושלמי. אשתו, שניגשה אל הדלת, הופתעה לגלות חוליית שוטרים ממתינה בפתח. הם פרצו פנימה והודיעו לה כי הם הגיעו לעצור את בעלה שהתנמנם באותה העת מול הטלוויזיה.

האשמה – רצח כפול.

את הנרצח הראשון קסטל לא הכיר. שמו היה אילן דבש. גנן ירושלמי שנקלע בטעות לזירת הרצח. את שמו של הנרצח השני קסטל הכיר היטב. זה היה יגאל דניאל. מלווה בריבית וחברו מילדות.

קסטל נלקח למעצר וחצי שנה מאוחר יותר נפתח משפטו. במשפט נקבע כי קסטל, שהיה מסובך בחובות הימורים, יצר קשר עם יגאל בבוקר הרצח ושכנע אותו להשיג 35 אלף דולר במטרה לשדוד ולרצוח אותו. ההרשעה ברצח התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות בלבד.

הפרטים לא מסתדרים ביחד. האזרח ק'

אל פרשת הרצח שאירע בנטף התוודענו לראשונה לפני למעלה משש שנים במסגרת תחקיר שערכנו בסנגוריה הציבורית, במהלך קריאת שורה של תיקים פליליים. ביקשנו לערוך אז הכרות עם תיקים מהם עולה זעקת חפות, ובין כל אותם תיקים בלט כמעט מהרגע הראשון התיק שבו הורשע משה קסטל ברצח.

כבר בקריאה ראשונה של הכרעת הדין התעוררה אצלנו תחושת חוסר נוחות מכך שהפרטים השונים בפרשה לא מתגבשים יחד לסיפור קוהרנטי ובמקום ודאות באשמתו של קסטל, יש שורה של סימני שאלה שהכרעת הדין לא נותנת להם מענה. סימני השאלה הם שגרמו לנו להחליט לפתוח מחדש את התיק ולבחון את טענת החפות של קסטל תוך תיעוד של התהליך האנליטי.

מרגע המעצר הראשון טען קסטל בעקביות כי אין לו שום קשר לרצח, טענה שאומתה כמה פעמים בבדיקות פוליגרף שהוא עבר. הטענה הזו, שהוא דבק בה כבר יותר מ-20 שנה, גבתה ממנו לאורך הדרך מחיר כבד. מורשעים שלא הודו, לא זוכים שעונשם ייקצב ומכאן שאינם מורשים לצאת את הכלא לחופשות ומפגשים עם בני משפחה או לפנות לוועדה לשחרורים בבקשה לניכוי שליש ממאסרם.

המקרה של קסטל הוא מקרה קיצוני של הרשאה על בסיס ראיות נסיבתיות כאשר אין ולו ראיה ישירה אחת שקושרת אותו למעשה. ברוב המקרים תיקי רצח נשענים על ראיית זהב שקושרת את הנאשם ישירות למעשה, בין אם אלו ראיות פורנזיות כמו טביעת אצבע או ממצא די.אן.איי, או לחילופין עדות ראייה חזקה או הודאה אמינה של הנאשם במעשה. בתיק של קסטל לא נמצאה אף ראייה כזו.

המשפט הפלילי קובע כי ניתן לקבוע אשמתו של אדם על סמך ראיות נסיבתיות רק אם המסקנה הנגזרת מהראיות הללו היא המסקנה היחידה האפשרית ולא יכולות להיות תזות אלטרנטיביות.

הקביעה הנ"ל הופכת במהלך שלושת פרקי הסדרה "האזרח ק." לתמה המרכזית בסיפור, שבמהלכו אנחנו בודקים האם ניתוח הראיות שהובילו להרשעה של משה קסטל, אכן מובילות אך ורק למסקנה אחת אפשרית או אולי ישנן מסקנות אלטרנטיביות אחרות הגיוניות לא פחות.

הסיפור של "האזרח ק." נקרע בין כמה נרטיבים סותרים. מחד, הנרטיב של בית המשפט שם נקבע פה אחד כי קסטל הוא טיפוס קר רוח ומחושב שרקם מזימה לרצוח בדם קר את חברו מילדות. מאידך, הרשעה רצופה בחורים שחורים שמעוררת חשש של ממש שאולי סיפורו של קסטל הוא מעין גלגול עכשווי של הסיוט הקפקאי.

במשך שש שנות עבודה על הסדרה פירקנו כל אחת מהראיות הנסיבתיות הללו לגורמים בעזרת חקירה של כל הדמויות המרכזיות שהיו מעורבות בפרשה; עדי תביעה והגנה, השוטרים שהיו מעורבים בחקירה והפרקליטים שליוו את התיק משני עברי המתרס לצד אנשי מקצוע מתחומים שונים (מומחי סלולרי, אנשי מז"פ, חוקרים בכירים ועורכי דין) שבחנו פרט אחרי פרט, ראיה אחרי ראיה כך שאט אט מתגבשת המסקנה המטרידה כי חלק מהקביעות של בית המשפט עומדות בסתירה מוחלטת לעובדות הידועות בתיק.

מאז קום המדינה התנהלו בישראל מיליוני תיקים פליליים, אך לאורך 70 שנות משפט ישראלי אישר בית המשפט פחות מ-30 בקשות למשפט חוזר. רק 22 הרשעות התבררו כהרשעות שווא, כשרק מקרה אחד מתוך 22 הרשעות השווא נעשתה בתיק רצח.

לצורך ההשוואה, מאז תחילת שנות ה-90 נחשפו בארצות הברית 1535 הרשעות שווא. אמנם יש פער בגודל ובהיקפי הפשיעה בין שתי הארצות אבל דלות המספרים בישראל מצביעה עד כמה מערכת האכיפה לא מאמצת כלים אפקטיביים לבדיקה ולבקרה, לא מוכנה לערוך חשבון נפש, ובעיקר אינה מוכנה להודות בטעויות.

סיבה מרכזית אחת לכך נעוצה בקשיים הגדולים שמערימה הפרקליטות, בתהליכים שנגררים לעתים לאורך שנים, בשחרור והעברת חומרי חקירה ומוצגים שהכרחיים לצורך בדיקה מחודשת של הרשעות בתיקים פליליים. בנוסף, ההליך סובל מניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הפרקליטות – היא הגוף שנדרש לשתף פעולה עם הבקשות לבדיקה חוזרת של חומרי החקירה והיא גם הצד התובע שיספק את תשובת המדינה באותם מקרים בהם יוגשו בסופו של דבר בקשות למשפט חוזר.

לצד התסכול מחוסר הנכונות של המדינה לבחון מחדש אפשרות להרשעת שווא ישנה גם תחושת חוסר הוודאות המערערת ביחס למה שבאמת קרה באותו יום טראגי. כל חקירה בסיפור מציפה נרטיבים סותרים לגבי כרוניקת האירועים ביום הרצח וחוסר ודאות שמנוגדים לגמרי לאמונה שדווקא חקירה מאומצת יכולה לקרב אותך אל האמת. אבל מה שמטריד אף יותר מחוסר ודאות זו היא ההכרה שמחלחלת לאיטה, שיש חשש אמיתי שהערכאות שבחנו את המקרה טעו באופן כה חד בשיקול הדעת שלהם והפגינו אטימות מוחלטת כלפי הטיעונים שהעלו סנגוריו של קסטל.

יצירת סדרה מסוג זה שמעלה את השאלה האם נעשה כאן עיוות דין לא נעשית בלב קל. למעשה, אפשר כבר להודות ש "האזרח ק" נוצרה בלב כבד. החשש לאבד אמון בתבונתה ובמקצועיותה של המערכת הוא דבר מערער ובלתי נסבל וגם היום אנחנו רוצים להאמין באמת ובתמים שמערכת המשפט הישראלית היא מגדלור של חקר אמת ועשיית צדק.

למרות זאת, ולאור המספר הזעום של מקרים שבהם המערכת הכירה בטעויות שעשתה לאורך כל שנות קיומו של המשפט הישראלי, אסור להפסיק לאתגר אותה לבחון את עצמה, להציב בפניה את השאלות ולהשמיע מולה את זעקתם של אלה שמתעקשים על חפותם.

הסדרה "האזרח ק'" תשודר בימים ראשון עד שלישי, 18.3-20.3 בשעה 21:00 ב-yes דוקו וב-yes VOD

 אלון מרום ביים את הסדרה. אירית דולב היא מפיקת הסדרה, והעורכת הראשית של המקום הכי חם בגיהנום

[mc4wp_form id="1006521"]