ושוב אותו הכביש – עקלתון קרח –
מבהיל בערבים רגליים הרוגות.
ושוב אותו הנוף: ירח-לא-ירח
בחיוורוני-קיאו מציף את הגגות.
מכל פנס בודד אליך יעפילו
תעתועי הבוז הקר והרעב.
שמחות לאין-תקווה בשיכרונן יכפילו
הלמות הכיסופים במדוחי הלב.
הנה התחנה… בדלת מפהקת
שלכת המונים תצהיב בחרדה.
השלט מבשר, כעין-זנונים דולק:
"קפה ומסעדה".
(מתוך 'לילות בלי גג'. אלכסנדר פן)
150 צעדים מפרידים בין פינת ארלוזרוב לבית הקפה שאין לו שם. 150 צעדים שלי כמובן, ביום אחד ויחיד ובהנחה שלא טעיתי בספירה, מה שמאד ייתכן.
יכול להיות שלא רק בזה טעיתי. למשל, אולי בכלל יש לו שם, לבית הקפה הזה. לשני הלקוחות הקבועים שאחריהם אני עוקב כבר שנים, בוודאי שיש שם. רק שאיני יודע אותו.
ניסיתי לחשוב איזו מדרכה ראויה לשמש כנקודת הפתיחה לרשימה הזו. המחשבה הראשונה כמובן היא לבחור קטע מדרכה שהוא האהוב עליי ביותר. אחר כך הבנתי שאיני מסוגל להצביע על כזה. וגם לא צריך.
אחר כך חשבתי שכדאי להתחיל פשוט במדרכה שמתחת לביתי.
ואז הבנתי שאכתוב על המדרכה הראשונה שחלפה בראשי כשהחלטתי להתחיל במסע הכתוב הזה, מסע שינסה לשחזר את מסעותיי הרגליים בתל אביב.
וזו המדרכה הראשונה שחלפה בראשי. המדרכה המערבית. או חלק ממנה לפחות.
0.5 מייל, מכריזה תוכנת המפות של גוגל ביובש בבואה למדוד את אורכו של הקטע שבין בית מספר 245, בפינת שדרות נורדאו, לבית מספר 171, בפינת שדרות בן גוריון. מדובר כמובן ברחוב דיזנגוף. ובמדרכה המערבית שלו. המדרכה הנכונה.
בספירה הלא מרוכזת שלי נמנו 721 צעדים. צעדיו של הולך רגל שרואה את העיר מגובה כפכפיו המרופטים. רק כשאתה הולך אתה באמת יכול להתמכר לעיר. ואני טיפוס התמכרותי.
אני מנחש שלא רבים עדיין מגדירים בימינו את המדרכה המערבית של רחוב דיזנגוף כמדרכה ה'נכונה' יותר של הרחוב הלאומי שלנו או מבינים למה הכוונה. לא בטוח אפילו שהוא עדיין כזה – הרחוב הלאומי של ישראל. השאנז אליזה שלנו, השדרה החמישית של העיר העברית הראשונה. ובכלל, מי קבע שהשאנז אליזה או השדרה החמישית הם הרחוב הלאומי, ה'נכון', הנחשק, הרחוב המיתולוגי של העיר. פריזאים רבים, כך למדתי, מדירים את רגליהם משאנז אליזה. תמיד. אני מניח שגם לא מעט תל אביבים כבר לא באמת 'מזדנגפים'. ובכלל אין מושג כזה יותר. האם זהו עדיין ליבה של העיר? ואם כן, כמה ניתוחי מעקפים הוא בטוח צריך. וזה מבלי לדבר על החלפת המסתם, הלא הוא כיכר צינה, שכבר שונתה לבלי הכר ועוד מעט אולי תנסה לחזור למצבה המקורי, כאילו שזה אפשרי בכלל.
צילום: Flavio~
הבחירה ברחוב דיזנגוף כרחוב שיתחיל את המסע הכתוב היא כמובן לא מקורית במיוחד. היא גם לא מנסה להיות כזו. היא אישית לגמרי ומאד אסוציאטיבית. גם המדרכה הנכונה (לשעבר?), הלא היא כאמור המדרכה המערבית, היא זו שבה שכנו אי אז, בילדותי ההולכת ומתרחקת, בתי הקפה כסית ורוול וגם פסז' הוד שכבר הפך למעין שרותים ציבוריים מורחבים, ובו קולנוע הוד, תיאטרון הקאמרי של פעם וגם חנות הספורט של יוסל'ה מרימוביץ' שבה קנו לי כדורגל.
כל אלו הם כידוע נחלת העבר ואני מקדים כאן את המאוחר.
אבל מדוע דווקא הקטע שבין נורדאו לבן גוריון? והרי מדובר בחלק שרק מוביל למקום שבו האקשן מתחיל, או יותר נכון התחיל אז.
קשה לי להסביר.
לכאורה אין בו כלום, או לפחות לא הרבה. בעיקר בוטיקים שמעולם לא עניינו אותי במיוחד. גם החנות של נעלי נמרוד שבה קנו לי נעליים בילדותי . לא מזמן הסתיימו בה שיפוצים. נכנסתי. קניתי כפכפי עור אופנתיים, או שמא רטרו, ב-250 שקלים. את הקרוקס הוותיקות השארתי, סוף -סוף, על הספסל.
ובכן, יש בו בחלק הצנוע והמוצל הזה, שמדרכתו המשחירה מכוסה פרי פיקוסים, כמה מקומות צנועים המקפלים בתוכם עולם שלם.
הראשון הוא שלט ההנצחה לאלכסנדר פן, המשורר הפרוע שמילותיו מלוות את חיי כבר עשרות שנים. פן חי בבית הבאוהאוס היפה והנחבא אל הכלים במספר 211, ובניגוד לרוב שלטי ההנצחה שהם לוח שיש הקבוע על אחד מקירות הבית – רצוי על הקדמי אבל לא תמיד – השלט המנציח את פן הוא בעצם מעין פסל קטן או מצבה, אם לדייק. גוש שיש משולש מכוער במיוחד הניצב בקצהו של עמוד מתכת על המדרכה שלפני הבניין, קרוב יותר לכביש מאשר לבית עצמו.
השמועות טוענות שדיירי הבית לא הסכימו לתלות עליו את שלט השיש המסורתי מכיוון שפן היה שתיין ונואף ולכן הרגישו שהנצחת זכרו בצורה ישירה כל כך מכתימה את דיירי הבניין המהוגנים. לך תסביר להם עכשיו שהמשוררים הטובים ביותר, שלנו וגם של עמים אחרים, היו שתיינים ונואפים. צחוק הגורל הוא שגם שלט ההנצחה לחנה רובינא, אהובתו הסודית, הוא מעין 'אנדרטה' כזו ולא שלט. מעניין אם מאותן סיבות. הוא נמצא ברחוב גורדון 36. עוד אגיע אליו פעם.
אבל לא זה המקום להתחיל לספר בעלילותיו של פן. הן סופרו אינספור פעמים על ידי מי שמוסמכים לכך הרבה יותר ממני. אבל בשבילי, האנדרטה הקטנה והמכוערת, הופכת את המדרכה הזו לאהובה כל כך. מפני שכשאני עובר לידה, תמיד מתנגן בראשי קולו של אריק לביא (ואם כבר בשלטים עסקינן, אז השלט לזכרו קבוע בכניסה לבית מכוער במיוחד ברחוב בזל השכן) שר בקולו הדרמטי 'בכל פגישה מקרית, פורחת איזו תכלת'. וזה כל כך נכון, גם לגבי חיינו וגם לגבי עירי האהובה.
הלאה. בפינת ארלוזורוב שוכן בית פרג' הוותיק, שלך תדע מי משתמש עדיין בשירותיו אבל למרות זאת מגיע לכאן כל בוקר אדון פרג', פרי פרג', בלבושו המהודר, ופותח את החנות שפעם אכלסה את הבניין כולו והיתה באמת סטודיו ומאז הצטמקה והצטמקה עד שכיום היא רק חנות, לא קטנה אמנם, ועדיין די מפוארת אבל תהילתה כבר מאחוריה בעידן הטלפון שהוא גם מצלמה.
עוד 150 מטר והגענו לקפה בלי השם שבכניסה אליו מחכים כל בוקר קצת לפני שמונה, האיש הנמוך עם הסיגריה הנצחית והאיש עם זנב הסוס הלבן וכשבעל הבית פותח את הדלת, קצת לפני או קצת אחרי שמונה, הם נכנסים ומזמינים קפה. או בירה. 15 שקלים לבקבוק של חצי ליטר. אחריהם מגיע לפעמים גם איש התברואה של העירייה שמסיים את המשמרת ומתרענן עם בקבוק בירה צונן. ואחריהם כל האחרים. והם לא רבים. ואתה תוהה איך המקום הזה מקיים את עצמו. נדמה לי שהמחזאי יוסף מונדי כתב פעם מחזה שלם בשם 'סוגרים את הלילה' המתרחש בקפה הזה.
כשהלכתי שוב את המדרכה הזו, לכבוד הרשימה, עברה במוחי מחשבה שבאמצעה של המדרכה נמצא המקום הכי לא בריא בתל אביב (בירה בשמונה בבוקר) ובסופה ההפך הגמור – קיוסק המיצים 'תמרה' , כולו עוז ועזוז, מיץ עשב חיטה ושייק ירוק (וגם אני התמכרתי להם כשפסעתי כאן בכל בוקר, כמעט. מזל שהפסקתי. לא בטוח שזה הועיל לבריאותי אבל את גזרתו של חשבון הבנק שלי זה לבטח חיטב). ובכן, כשמדדתי את המדרכה האהובה עליי, החלטתי לשבת, לראשונה בחיי, בקפה בלי השם. התיישבתי בחוץ וראה זה פלא, למרות שהשעה היתה כמעט 11, האיש הנמוך עם הסיגריה והאיש עם זנב הסוס הלבן היו שם עדיין. האם נשארו מהבוקר, או הגיעו מאוחר, הלכו וחזרו שוב? לא שאלתי.
חיכיתי כמה דקות, איש לא ניגש אלי. אולי לא הבחינו בי. קמתי והלכתי. הבנתי שאם זה לא היה 'המקום שלי' עד היום, אין סיבה שהוא יהפוך לכזה דווקא עכשיו. אני חושב שלא היה לי אומץ לחכות. והרי שבע שנים תמימות חיכיתי אצל 'אלימלך' בוולפסון עד שהעזתי להיכנס ל'מתי' במטלון. אבל על זה, אולי, בפעם אחרת.
וכן, הבטחתי עוד מקום אחד על המדרכה הזו. והוא שוכן כמובן בקטע שבין נורדאו לז'בוטינסקי. ולא, זו לא תחנת המשטרה הוותיקה וגם לא בר הקוקטיילים 223 שפעם היה בכלל 'זיגל', הבר המיתולוגי של זהרה שנקרא כך על שמו של מפקח המשטרה המפורסם, בנימין זיגל, מהתחנה הסמוכה.
בבית מספר 223, כן-כן, זה שהיום שוכן בו בר הקוקטיילים האופנתי ופעם שכן בו פאב זיגל, גר פעם ניסים אלוני. האיש שהמציא את העברית של ימינו, או לפחות של ימי שלי. לא לבד כמובן, הגששים עזרו לו, ויוסי בנאי, ושייקה אופיר. אבל אלוני הוא זה שהמציא את השפה הזו, שאחר כך נדמה היה שנולדה לבד. אלוני של 'הנסיכה האמריקנית', ו'הכלה וצייד הפרפרים', והמערכונים של הגששים כמובן, הטובים שבהם. אם מביטים למעלה, אפשר עדיין לראות בקומה האחרונה את החלונות המיוחדים של דירתו. ואם מקשיבים טוב אפשר לשמוע את פולי שואל אם היה מנוע. השלט תלוי בצדו של הבניין ולא על חזיתו, מרחף מעל שביל הגישה במסגרת ברזל, ממש כמו הפרפרים של יוסל ברגנר שצוירו להצגת 'הכלה וצייד הפרפרים'. את ניסים אלוני עוד נפגוש על שלטים אחרים, חלקם במקומות מאד לא צפויים, ולכן לא אצטט אותו הפעם.
איש אינו יודע כמוני את הלילה,
איש אינו חי את הלילה, כמוני,
כמוני, אין איש גווע בלילה
ברחוב העצב החד סטרי.
הדרך נראית לי…
מי אמר שהדרך נראית לי?-
הדרך בקבוקה ומבולקקה עד טיפת נשימתי האחרונה.
לילה לילה פורשת הדרך שק עבה של דומייה אורבת
לעקבותיי המתנודדים על עקבי העצב הסבוא.
לא, הדרך אינה נראית לי, כי מעולם אינה חוזרת על עצמה
הלוך ושוב, ולעולם חוזרת היא רק אל עצמי-
כדרך היין על בית הבליעה, אל רחוב העצב החד סטרי
אשר כל נהרות בבל שבו לא הושיבוני לבכות על גדותיו
(אגב, מה זה בכי?), כי עשיתיו סמבטיון של שיכר
שישמח לבב אנוש בדרך ל"שם" שאין לו אף פעם שום "כאן".
(פתיחת השיר, הארוך, 'רחוב העצב החד-סטרי'. מאת אלכסנדר פן כמובן.)
