דיק פיק ישר לפרצוף - המקום הכי חם בגיהנום

דיק פיק ישר לפרצוף

הדימוי על העמוד הראשון של ניוזוויק העונה לקמפיין MeToo, מתאר את פחדי הגברים, לא את ההישג של נשים ביצירת אווירה שמתייחסת לפגיעה ושמגינה על אנשים פגיעים

ושוב נשים מקבלות איבר מין זכרי ישר לפרצוף ללא הסכמתן. הפעם על ידי התקשורת ההמונים המתארת נשים כסדיסטיות אכזריות.

בואו נדבר על אוריינות חזותית והטרדה חזותית.

את הדימוי הזה המופיע על שער ניוזוויק האמריקאי אני ממש לא אוהבת. סליחה שאני נותנת לו עוד חשיפה, אבל חשוב להבין למה הוא דימוי מטריד, למה הדימוי הזה מפספס בגדול, למה הפספוס הזה הוא חלק מהבעיה ולמה הוא מנציח את הבעיה אותה הוא מנסה לבקר.

To read this article in English, press here

שער ניוזוויק
השער של ניוזוויק, השבוע. שמתם לב שיש כתבה על פוטין?

הרשתות החברתיות בישראל סוערות בעקבות חשיפת הסיפורים אודות הטרדה מינית היוצאים מארצות הברית ומהארץ. הפרשנות של העיתונות המודפסת גם בארץ וגם בארצות הברית מפגינה בורות דומה בקשר לפרשנות של “התופעה”. את הבעיה בעיתון “הארץ” זיהתה ד”ר שלומית ליר שכתבה פוסט המצביע על כותרות הדעות בעיתון בתגובה לקמפיין MeToo.

יש להניח שאין זה מקרה שטור אחר טור, במדור הדעות של הארץ, ניבטים נסיונות להפחית במשמעות ובהשלכות של קמפיין #METOO. ראשון…

‎Posted by Shlomit Lir on‎ שבת 11 נובמבר 2017

והנה ציטוט המדגים היטב מי המביט: “ככה נראית מהפכה בעיצומה: גוויות מדממות בצידי הדרכים, חלקן של חפים מפשע, שכולם הוצאו להורג בלא משפט; מעשי לינץ’ בכיכרות, ביזה בחנויות; ראשים מותזים, קריירות מחוסלות” (מתוך הטור של גדעון לוי). הקריירה של מי חוסלה? הקריירה של מי נמנעה מלכתחילה?

הפוקוס של כותרות עיתון הארץ מפחית במשמעות ובהשלכות של קמפיין MeToo. הכותרות מדגישות את הפחד של גברים. פעמיים מופיעות המילים “צייד מכשפים”. גם הדימוי על שער ניוזוויק – בו רואים יד אישה לבנה עם ציפורניים צבועות בלק אדום תוקעת מחט חדה בבלון ארוך (כמובן, כי הגודל כן חשוב) וכתום המעוצב כאיבר מין זכרי –  מדגיש את הפחד.

מה לגבי הפחד של נשים? הדימוי הזה על שער ניוזוויק מציג את הפחד של מגדר מאוד מסוים, ולא את ההישג החברתי של מגדר ומעמד אחר. לא את השחרור מכלא השתיקה והאשמה. לא את התמיכה שנשים ומוחלשים אחרים/ות נותנות/ים אחת לשנייה. לא את האומץ הדרוש כדי להתמודד מול רוצחי הנפש האדישים הללו. לא את הריפוי.

הדימוי מייצג אלימות אכזרית של אישה, ללא זהות, כלפי איבר מין זכרי (יענו) תמים, ילדותי אפילו, ולא מזיק, ולכן הוא מייצג וגם מייצר פחד. פחד מאכזריות של אישה.

 אלכס גלעדי, אייל גולן ויורם זק צריכים ללכת הביתה

 לא שותקות יותר? תלוי אם הוא עובד בהארץ או לא

לאורך שנים רבות של פעילות חברתית אני רואה שני סוגי דימויים המככבים במדיה בהקשר להטרדה מינית: או שהאישה מכונסת בתוך עצמה, מסתירה עצמה בבושה, מסכנה, או שהיא הפאם פאטאל המפתה האכזרית. מה את בוחרת? בושה קורבנית או אכזריות אלימה?

אם נחשוב רגע, הרעיון להזיק או לסרס איבר זכרי – מי הגה אותו, נשים? ממש לא. מבט להיסטוריה מגלה שהרעיון לסרס גברים הוא רעיון של מנהיגים חזקים החיים בגוף גברי. הוא רעיון של גברים חזקים שרוצים לשמור על הטריטוריה שלהם מפני היצר של גברים אחרים.

סריסים שירתו את הקיסרים בסין העתיקה, וברית המילה (נושא טאבו נוסף) נועדה בין היתר להוכיח כמה קשוחים הגברים היהודים שיכולים להתמודד עם חתך במקום הכי רגיש בגוף. כלומר, מדובר ב”מי השולט ומי הכי חזק”.

משום מה זה מתקשר אצלי לדימוי שהופיע בפיד פייסבוק שלי – פוסט של אדם שאני מאוד מעריכה בעולם האמנות, שבו מופיע ציור קלאסי מההיסטוריה של האמנות ובו אישה ובידה ראשו הכרות וערוף של גבר. איכס. מי עולה לנו בדימיון? דאעש, נכון?

“האם התזמון של העלאת הדימוי הוא מקרי?” שאלתי, כי נראה לי תמוה להביא דווקא עכשיו דימוי המבטא אכזריות נשית כלפי גבר. זה גורם למוח שלנו ליצור חיבור בין הסיפורים שנשים חושפות על הטרדה לבין האלימות האכזרית של המדינה האיסלאמית. אם כבר אנחנו בעניין רפרנסים קלאסיים, למה לא להעלות את הציורים בו מראים (טריגר) את אנשי האינקוויזיציה תוקעים מוט מעוצב ובוער לתוך ואגינות של נשים? למה דווקא דימוי המראה אלימות של אישה כלפי גבר? למה דווקא עכשיו? למה דווקא כשהמחיר הקשה של האלימות של גברים בעלי סטטוס נחשפת? כמה ראשי נשים נערפו (סימבולית) במקום העבודה שלהן בגלל שהן פתחו את הפה? מי סופר/ת אותן?

בציור זה מתאר כריסטופנו אלורי את הרגע בסיפור בו מציגה יהודית לראווה את ראשו הכרות של הולופרנס. תמונה זאת זכתה להצלחה רבה…

‎Posted by Jochai Rosen on‎ חמישי 9 נובמבר 2017

על כריכת ניוזויק מופיע הפחד של גברים. לא ההישג של נשים ביצירת אווירה המגינה ומאשררת א/נשים שנפגעו.

במעט הפעמים שנשים מופיעות בהיסטוריה הקלאסית של האמנות – זה דרך נקודת המבט של גבר. מה שקרוי “המבע הגברי”. או שהן מדונות ובתולות ערומות (כדי להנעים את עיני הגבר המצייר ועיני הגבר הצופה) או שהן מפתות אכזריות (המייצג את הפחד הגברי מנפילה ב”קסמי” האישה- כי מבחינה ההיסטוריה הקתולית מיניות נשית הוא התגלמות השטן). או שהן אימהות רכות (ללא סקס, כי אימא לא עושה סקס) או שהן רוצחות בדם קר. אלו הסיפורים שסופרו על ידי גברים בספרי הקודש. גם אז, כמו היום, שליטים בעלי גוף גברי שלטו בטכנולוגיה של התקשורת, והתקשורת של אז היתה הכתב.

הציירים ציירו את הסיפורים בכתבי הקודש, כי הדת הכתיבה את התוכן משום ששלטה בכסף, ואמנים עבדו עבור אלו עם הכסף. נשים אמניות כמעט ולא הוכנסו להיסטוריה של האמנות האירופאית הקלאסית, ואלו שכן הוכנסו היו בדרך כלל מבתים עשירים ומקושרים, וציירו את מה שהקהל העשיר ביקש. כלומר – ציירו את מה שהגבר ביקש.

הדימוי על השער של ניוזוויק הוא פשוט הרחבה של ההטרדה. ניתן לקרוא לזה הטרדה חזותית. אם לא הספיקו לנו האיברים המתנפנפים של כל כך הרבה אילי הון ומפורסמים, קיבלנו עכשיו אחד לפרצוף, בכתום זוהר – על עמוד השער של אחד העיתונים הפופולריים בעולם, ניוזוויק.

בחירת הדימוי הזה מדגימה כמה רחוקים אנחנו מלהבין את החשיבות של השאלה “מי המביט/ה”, ומה צורת החשיבה ומערכת הערכים שלה/שלו, אשר מוטמעים בפרשנות החזותית. הדימוי הזה מוכיח את מה שקרוי על ידי אקדמאיות/ים בשפה לועזית – “תרבות פאלו- צנטרית”. (“פאלוס”- איבר מין זכרי. “צנטרי”- מרכזי) כלומר, הרעיון המוזר שהכל סובב סביב האיבר הזכרי. סביב הפאלוס.

האם טרור גופני בעל אופי מיני תלוי באיבר מין? לא. הוא תלוי בכוח ובסטטוס ובמעמד. הוא קשור בשאלה למי יש כוח על מי. הדימוי שאני הייתי מרגישה יותר נוח איתו על כריכת מגזין כה ידוע הוא אולי פריצת סכר על הפה של מיליוני נשים. פריצת גטו. שחרור מעול כבד ומכביד ומעייף. יציאה מהבידוד של הצינוק. הצעות לדימויים שכן מתאימים יתקבלו בשמחה.

שירה ריכטר היא אמנית חוקרת רב תחומית

תגובות

Send this to a friend