בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בימים האחרונים אני הולכת בתחושה שהאבסורד שוב מתלפף סביב המציאות.
בימים שכאלה אני תמיד נזכרת בחברה שלי, שנתבשרה שנולד לה תינוק עם כליה אחת לא מתפקדת. לאחר שנאמר לה שהוא יוכל לחיות חיים רגילים ותקינים לחלוטין, היא נשמה לרווחה ואמרה: "לפחות כך הוא לא יהיה קרבי".
רק במדינה הלומת קרב כמו שלנו, אמא שמתבשרת על פגם גופני של בנה יכולה להירגע ולדמיין עתיד טוב יותר.
רק במדינה שבה המציאות עולה כל דמיון, אני מגיעה לחנות בקניון, כאשר בתור לקופה עומדת משפחה – אמא, אבא ושתי בנות. הבת הצעירה פונה לאביה בערבית. אמה מתכופפת אליה ואומרת לה בתקיפות: "עכשיו מדברים רק עברית, לא ערבית!" בהמשך מתברר שמדובר במשפחה דרוזית מדליה, האב היה לוחם בגולני. "בימים כאלה אני לא מרשה להן לדבר ערבית, עוד יעשו להן לינץ'", מסבירה לי האם ואני חושבת על כך שיש אנשים בארץ שחשופים ללינצ'ים משני צדי המתרס. את רוצה את זה בדקירה או במכות? במוות לערבים או באיטבח אל יהוד? לפתע אני מרגישה בת מזל על כך שרק צד אחד רוצה לשחוט אותי.
או שאולי בעצם אני חיה באשליה, כי לאחרונה נדמה שאנשים שכמותי, שיוצאים נגד גזענות ושנאה הם "יפי נפש" במקרה הטוב (אבל לא במובן הטוב) או זונהבתזונהלכילעזהאמןתמותימסרטן במקרה הרע.
ובינתיים, באותו תור לא נגמר, נעמד גבר שחום עור. שחום עור קצת פחות מבן הזוג שלי ובכל זאת שחום עור. עיני מרפרפות במהירות על כל חלקי גופו, תרות אחר הסכין או קולפן תפוחי האדמה שיביאו עלי את קצי. למזלי חוצצת בינינו המשפחה הדרוזית, שהם גם בהירי עור וגם מדברים עברית, כך שהסיכויים בסך הכל לטובתי.
הנאהבים II, מגריט, 1928
ולפתע מצחיקה אותי המחשבה שאנשים בטח נבהלים כשהם רואים את בן הזוג שלי, שחום העור. אותו ועוד מיליונים אחרים שנולדו כהים יותר, או שסתם השיזוף שלהם מהקיץ טרם דהה, או שאולי הם ג'ינג'ים אבל נושאים על גבם תיק גדול, כמו אותו בחור שעלה על האוטובוס תחנה אחת אחרי בשנת 1996, ושבגלל התיק הגדול הזה שלו ירדתי שלוש תחנות לפני שהגעתי ליעד. מעטות נסיעות האוטובוס באותה שנה שלא ירדתי מהן באמצע. עור כהה, תיק גדול, אגלי זיעה מחשידים, שעון יד מתקתק, מעיל רכוס, כרס גדולה. כולם היו מבחינתי מחבלים פוטנציאליים.
וגם כעת, כאשר אני צועדת בחניון אל עבר המכונית שלי, אני הולכת בדרכים צדדיות כדי שלא להיות קורבן לפיגוע דריסה. מולי חולף אדם שמדבר בטלפון הנייד שלו בערבית. לבי מחסיר פעימה. מתחשק לי לצעוק לעברו: "עכשיו מדברים רק עברית, לא ערבית!"
ומנגד, אם בן הזוג שלי עשוי להראות כמו מחבל ערבי, אז מי מבטיח לי שלא יעשו בו לינץ' או פשוט יירו בו כשהוא יכניס את היד לכיס כדי להוציא את הטלפון הנייד? פעם, במהומות אחרות, נסענו דרך כפר ערבי וליתר בטחון תלינו מסבחה על המראה של האוטו. אז מה עכשיו בעצם? גם מסבחה וגם מגן דוד?
והאבסורד מתעצם והולך, כאשר במהדורת החדשות מספרים שחמאס לקחו את השיר "מי שמאמין לא מפחד" והלבישו עליו מלים בעברית שקוראות להרוג את הציונים. ומחבר השיר, יוסי גיספן, לא נשאר פראייר – הוא כבר חיבר שיר תגובה ועכשיו חמאס יראו מה זה לעשות פלגיאט לשיר של גיספן! ולפתע כל הטרור הזה, המזעזע והנורא, מרגיש קצת כמו ריב בין הבנות שלי שחורצות לשון זו לזו ושרות: "נה נה נה נה נה תחת של בננה".
פתאום בא לי לצאת לפאב. להיות כמו האנגליות האלה בסרטים, שיוצאות לפאב השכונתי אחרי יום עבודה רגיל לחלוטין, בלי דקירות ובלי לינצ'ים ובלי טרור. בספונטניות יוצאת דופן אני אוספת חברה מהיישוב. ברמזור הראשון הניידים של שתינו משמיעים צליל של הודעה חדשה. בווטסאפ של תושבי היישוב מישהי כותבת: "שמעתם את זה עכשיו?" ומישהו אחר מגיב: "אזעקה???" ומישהי עונה: "אני שמעתי!" ותושבת אחרת, מהירה במיוחד, כותבת: "למה אין אור במקלט?!" בסופו של דבר התברר שזה היה רק ניסוי צופרים בבסיס ליד. אבל במדינת האבסורד שלנו, כבר נדלק האור במקלט.
