גל האלימות ששוטף את ישראל והשטחים בשבועות האחרונים מביא למסכי הטלוויזיה, המחשב והטלפונים החכמים שטף של תמונות רצח והרג שטרם נראה כמוהו. גם אם גל אלימות כזה כבר נראה בעבר, התיעוד המצולם של הפעילות האלימה הינו יוצא דופן. תמונות של דקירות, ירי בדוקרים ("נטרול" בשפה מכובסת) וגופות מופצות לכל עבר ברשתות החברתיות ולעתים גם בתקשורת הממוסדת. שטף התצלומים הזה מזמין מחשבות על משמעות התיעוד המצולם של אירועי מוות ויחסה של החברה לאירועים האלימים.
- אל תהפכו אותנו למשת"פים/ אלכס ליבק
- הדם רותח מול התמונה של הפעוט הסורי/ אבי דבוש
- אין מחבל יהודי. ואם יש, הוא מעורער בנפשו ולא כשיר לעמוד לדין/ ביאן מג'אדלה
שכיחותן העולה של מצלמות מעקב וזמינותן של מצלמות סלולריות בכל כיס, מספקות תיעוד כמעט בלתי פוסק של אירועים המתרחשים במרחב הציבורי. לדאבון הלב, בשבועות האחרונים המרחב הציבורי נשטף בגל של אלימות ומוות.
לפני שאנחנו מצקצקים בחוסר נחת שמדובר בתמונות סנאף ובפורנוגרפיה של המוות, כדאי שניתן דעתנו למשמעויות המוסריות והפוליטיות של היותנו עדים למתרחש בזירות אסון.
לצורך כך אני רוצה לחזור חודש לאחור, ולהזכיר את התמונה של גופת הפעוט שהסעירה לרגע את העולם וסייעה להעלות לסדר היום סוגיה הומניטרית חשובה. בשטף האירועים אולי קצת קשה לזכור, אבל לפני כחודש ניבטה אל קוראי העיתונים בארץ ובעולם תמונתו של הפעוט הסורי איילאן כורדי, שגופתו (וגופות בני משפחתו) נשטפה אל חופי טורקיה לאחר שניסיון ההגירה שלהם לאירופה הסתיים בטרגדיה.
התמונה הודפסה בעמודים הראשונים של העיתונים, שודרה פעם אחר פעם במהדורות החדשות וזכתה לתפוצה רחבה גם באתרי החדשות וברשתות החברתיות. גם אז היו גם מי שביקרו (ובצדק) את המסגור הרגשני של המוות, שגלש לעתים לסנסציוניות רדודה.
קשה היה להימלט מתמונת גופתו של איילאן כורדי כשהיא מוטלת חסרת חיים על חוף הים בטורקיה, ואולי טוב שכך. זוהי תמונה מטרידה ועוכרת שלווה. ואולם היא נועדה לשבור את חומת האדישות, לעורר את תשומת הלב העולמית לטרגדיה בין-יבשתית מתמשכת. ההחלטה אם ואיך להציג את תמונת התינוק המת מערבת שיקולים אסתטיים ואתיים כבדי משקל, ובהם פגיעה בכבוד המת והגנה על הציבור מפני פגיעה אפשרית ברגשותיו.
אך תכלית פרסום התמונה היא לשרת את תפקיד העיתונות לייצג את המציאות כפי שהיא ואף לגייס חמלה (ובהקשר הזה, עיתונות מגויסת או מתגייסת איננה מלה גסה). יתרה מכך, פרסום התמונה, עם כל הקושי שבכך, נועד להפוך אותנו, צרכני התקשורת, מעוברי אורח הצופים מרחוק במתרחש, למעורבים פעילים בפתרון המצב. מרגע שנחשפנו לתמונה ולמציאות טרגית שהיא מייצגת, הפכנו לעדים וככאלה כבר לא יכולים לטמון ראשנו בחול ולטעון כי "לא ידענו". לכל הפחות, גם אם אין בכוחנו לעשות משהו לשינוי המציאות בשטח, הפיכתנו – באמצעות התמונה – לצופים-עדים, מאלצת אותנו להתבונן במותם של אחרים, ולהרהר בשאלות של סולידריות ואחריות.
כעדים לסבל ולמצוקה, אנחנו נדרשים לראות נוכחה, ולהבין את המשמעות המוסרית וההיסטורית של תגובה או אדישות. אי פרסום התמונה או התעלמות ממנה עלולים אפוא להתפרש כבריחה לא מוסרית מאחריות.
גם סרטוני הדריסות ו"נטרול" המחבלים הופכים אותנו לעדים, אך זו עדות מסוג אחר – עדות ראייה. נוכחותן של המצלמות בשטח מיידעת אותנו מה קרה ואיך. באמצעות המצלמות אנחנו הופכים לעדי ראייה של המציאות כפי שהתרחשה, ורואים את הדברים כאילו היינו בזירת הפיגוע. אבל הסרטונים האלה מציבים אותנו לא רק במעמד של עדיראייה, אלא גם במעמד של שופטים. כצופים-שופטים, אנחנו נדרשים לבירור העובדות – מה בדיוק היה שם? מי דקר? מי ירה? מי עמד היכן? האם ואיפה היתה הסכין? וכו'.
לאחר בירור העובדות, אנחנו נקראים להכריע מי אשם ומי זכאי, מי פעל נכון ומי ראוי לגינוי. מהבחינה הזו, הפצת תיעוד זירות הדקירה משרתת תכלית עיתונאית-אזרחית ראויה, בין שהמתעדים והמפיצים הם עיתונאים פעילים ובין שהם אזרחים עוברי אורח.
מנגד, לפרסום האינטנסיבי והמפורט של הנעשה בזירות הפיגוע עלול להיות גם אפקט שלילי. פרסום הסרטונים יוצר התלכדות בין עד הראייה בזירת הפיגוע לעד הראייה הצופה באירועים ממקום מושבו הבטוח. מהבחינה הזאת, פרסום הסרטונים משרת דווקא את המפגעים, שהתנהגותם האלימה זורה אימה גם במעגלים רחבים יותר ומחרידה גם את מי שלא נכחו בגופם בזירה.
מכאן, שנדרשת זהירות ואחריות של מפיצי הסרטונים ועליהם למצוא את האיזון הראוי בין תיעוד אותנטי ובלתי מתפשר, המסייע להבנה טובה יותר של המציאות והנסיבות הפוליטיות המכוללות אותה, ובין האפקט השלילי של העצמת הפחד והחרדה.
צילום: טוויטר
בהקשר הזה מעניין לציין את השחיקה בערך האמת של התיעוד המצולם. אמנם נהוג לייחס למצלמה את היכולת לספק ייצוג נאמן של המציאות, אבל "עדות הראייה" שהמצלמה מאפשרת אינה סותמת את הגולל על בירור העובדות, ובטח שלא מכריעה בשאלת התפקוד הראוי של הנוכחים בזירה. כך, לפעמים אותן התמונות מופצות הן על ידי ישראלים והן על ידי פלסטינים, אך המסגור שלהן וההקשר שבתוכו הן נתונות שונה לגמרי.
במקרים מסוימים עולות תהיות "מה היה קודם?" או מה נמצא מחוץ לשדה הראייה של העדשה. במקרים אחרים, גם כאשר אין ויכוח על העובדות, מושמעות ביקורות סותרות על תפקודם של האנשים בזירה. מה שנתפס בעיני אחדים כהתמודדות אמיצה עם סכנה מוחשית, נתפס בעיני אחרים כאצבע קלה על ההדק ואף הוצאה להורג לאור יום.
כך או כך, בירור האמת היא תכלית ראויה, והיכולת הבלתי אמצעית של המצלמה ללכוד את מה שהתחולל מול העדשה חשובה לדיון הציבורי שראוי שיתעורר סביב ההתמודדות עם מצבים כאלה.
***
בעוד שאת פרסום תמונת הפעוט הסורי וסרטוני זירות הדקירה ניתן להצדיק בזכות החשיבות המיוחסת לתפקידנו כעדים הנושאים על כתפיהם את עול המודעות ובירור האמת, קשה יותר להצדיק את הפצת תמונת גופות המחבלים. זו פוטרת אותנו מתפקידנו כעדים ופונה לסיפוק יצר המציצנות, השמחה לאיד וההשפלה. אלו תמונות מבעיתות של גופות מדממות, חלקן עירומות, שאולי יוצרות רוממות רוח על תבוסת "הצד השני" וביזוי הדוקר, אך התועלת האזרחית שבצפייה בתמונות כאלה מפוקפקת.
שיח העדות בנוגע לתמונות זוועה אינו מסתייג מהצגת מציאות מחרידה ומדממת, אך התכלית של מתן עדויות כאלה צריכה להיות ראויה – יידוע הציבור או גיוסו לטובת מיגור הסבל או מזעורו. נדמה שאין דבר מכל זה בתמונות אלה. זו הסיבה שהקודים האתיים של ארגוני חדשות בארץ ובעולם מנחים את העיתונאים להימנע מהפצת תמונות מפורשות של מוות וסבל אנושי.
שיקולים של פגיעה בכבוד המת, שמירה על רגשות בני המשפחה והגנה על רגשות הציבור גוברים במקרים אלה על זכותו של הציבור לדעת, ועל משימתה של העיתונות לדווח על המציאות ללא כחל ושרק.
ואכן, תמונות הגופות המדממות נפוצות בעיקר ברשתות חברתיות על ידי אזרחים שאינם עיתונאים. ברשתות החברתיות, בהיעדר עיתונאים בדמות "המבוגר האחראי", עלינו לבחור בעצמנו את המקורות שמהם אנחנו ניזונים. על כל אחד מאתנו מוטלת האחריות אילו תמונות לשתף.
צילום: טוויטר
המפגש עם העדות המצולמת של מוות וגופות קשה, אבל בהקשרים מסוימים יש לכך גם היבטים חיוביים. המפגש המטריד והמחריד עם תיעוד מצולם של המוות מזמן לנו אפשרות למימוש תפקידנו האזרחי כעדים. לפעמים אנחנו עדים-משתתפים משום שלא עצמנו עין או הפנינו עורף לסבלו של האחר, ולפעמים אנחנו עדי ראייה שמתבוננים נכוחה במציאות המתרחשת לנגד עינינו גם אם לא נכחנו בזירת הפיגוע ועל בסיס כך שופטים את המתרחש בזירה.
לצד זאת המפגש עם העדות המצולמת של המוות עלול להיות מוחמץ ובלתי מועיל, אם ההתבוננות שלנו במתים המצולמים היא כשל צופים-מציצנים שטופי תחושת נקם או אדישים לשאלות של סבל ואחריות.
המציאות העגומה שבה גופות מוטלות במרכזי הערים ודם שוטף את הרחובות מחייבת עיתונות אחראית לתעד את המציאות ולהביאה לידיעת הציבור. באנגלית הפועל ליידע (to inform), כולל, בין היתר, היבט מוסרי של מתן עדויות לדבר עבירה.
תפקידה של העיתונות, אם כן, הוא להצביע על האחראים לטרגדיה בהקשר הפוליטי הרחב, גם כאשר מדובר בסוגיות שנויות במחלוקת. עיתונות אחראית ואמיצה צריכה להיות מסוגלת להשמיע קול עצמאי ולהכריע מתי ובאילו אמצעים ראוי לרתום את הציבור לטובת מטרות נעלות ואיזה מידע חזותי דרוש לציבור כדי להיות אזרחים טובים יותר.
בעידן של רשתות חברתיות, לעיתונות הממוסדת כבר אין מונופול על תיעוד המציאות והפצת המידע. עם זאת, מעלתה של העיתונות הממוסדת על פני הרשתות החברתיות היא ביכולתה לשמש כמוסד מחנך וכמצפן מוסרי. דווקא בעת הזאת, כדאי שהעיתונות הממוסדת תאמץ ביתר שאת את התפקידים האלה ותבדל את עצמה מהנעשה ברשתות החברתיות.
טל מורס מלמד אתיקה של תקשורת במסלול לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים