בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בתי היקרה,
רק לפני שבועיים טיילנו יחד בעכו. התעוררנו לקול המואזין, דיברנו על הדו קיום בעיר מעורבת, לא רק כרעיון יפה אלא כמרקם חיים ממשי. כשעצרנו בתחנת דלק, ראינו מוסלמי מתפלל ושאלת אותי מדוע הוא כורע ומנשק את הרצפה. שוחחנו על מנהגי המוסלמים ואמונתם, ואת נעת בסקרנות ובביטחון של ילדה בתוך הדוחק, בין דוכני השוק. במיוחד שמת לב לברכה שנשמעה שוב ושוב: "סאלאם עליכום!"
בשבת האחרונה היקום המקביל והשפוי הזה קרס: השוק בעיר העתיקה התרוקן, אחווה ושיתוף פעולה פינו את מקומם לפחד ולניכור.
רצף בלתי פוסק של פיגועים, אינתיפאדה – או "גל טרור" כפי שאנחנו מכנים זאת בתקשורת הישראלית – טלטלו את המדינה וגם אותך, יקרה שלי. כל כך קיוויתי להרוויח עוד כמה ימים לפני שיחת האקטואליה שלנו, בתקווה שהשפיות תשוב למחוזותינו. אבל את, בחוכמתך ובעקשנותך, לא הנחת לי להתחמק בתשובה כללית, ודרשת ממני לספר מה בדיוק קורה.
בסך הכל בת 11, אני חושב לעצמי, וכבר נחבטת אל חומת המציאות הגבוהה שמקיפה אותנו. סיפרתי לך על משפחת בנט שכמונו, יצאה לטייל בסוכות בעיר העתיקה בירושלים. הסכין פילחה את חייהם של אהרן בנט, אב לשני ילדים, ושל הרב נחמיה לביא שניסה לסייע להם, הוא הותיר אחריו שבעה ילדים.
השתדלתי לצמצם בפרטים ולא סיפרתי לך על ארבעת ילדי משפחת הנקין שהפכו יתומים, לאחר שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. הקדיש של מתן בן התשע על הוריו חידד את כל מה שמעוות בסכסוך העקוב מדם על הארץ הזאת.
ילדתי, שאלת אותי מדוע הם עושים את זה. חשבי על הבריון של הכיתה, שמנסה להשיג דבר מה בכוח, כי איבד את האמון בעצמו ובסביבה ואינו מאמין שיש דרך אחרת. מובן שטועה מי שחושב שבאמצעות הסכין, המקלות והאבנים, יוכל לעצב מציאות שונה. שנאה ואלימות הם מתכון לאבדון, כך אנחנו מחנכים אותך ואת אחיך, כך חונכנו אנו.
עכו השלווה, רגע לפני הסערה. צילום: אבי מוסקל
לפני כשבוע ציינו 42 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל וניסו להשמידה. אני נולדתי ממש בסיומה של המלחמה הזאת, למדינה שניצחה, אך שילמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם. אבל היתה לנו תקווה: כשהייתי לנער, הסבים והסבתות תמיד הבטיחו בחיוך שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, ולא יהיו עוד מלחמות.
אחרי 21 שנה, כשכבר הייתי חייל בלבנון, כתב שמואל הספרי את השיר "חורף 73'", שבוצע אז על ידי חיילים בני גילי ב"להקת חינוך מיוחד":
"כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה, / הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה /כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות, / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא. / ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב /כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב".
השיר הזה נכתב בשנה שבה חתמו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על הסכם אוסלו. קיווינו ששם הונחה התשתית לשלום, היו אלה ימים מרגשים של תקווה, אך גם תקופה של פיגועי תופת נוראים.
23 שנה אחרי החתימה ההיא במדשאות הבית הלבן, הודיע יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנאומו באו"ם כי הפלסטינים אינם מחויבים עוד להסכמים. הוא קבר את התקווה לעמו ונתן בכך את האות להרחבת העימותים, שהחלו עם עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית ערב ראש השנה, לגל טרור נרחב ויום-יומי.
בעוד שבועיים נציין 20 שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, בידי יגאל עמיר, כשנתיים אחרי אוסלו. לצערי, בעבור בני גילך, רבין ואוסלו הם רק היסטוריה, ואני חושש שגם התקווה תהפוך לעוד מלה כתובה בהמנון.
שיחות עם הדור הצעיר (בני 20-30), לא חשוב היכן הם על הציר הפוליטי, לימדו אותי שרבים מהם מקבלים בהשלמה עתיד שנראה כמו ההווה – פסקי זמן הולכים ומתקצרים בין מבצע צבאי אחד למשנהו. שאלתי התמימה ביחס לתקווה שפעם, בלי להתחייב מתי, יהיה כאן שקט – נענתה בציניות.
ילדי חורף 2015 אינם רוצים הבטחות, לא מדברים על שלום, בטח לא שרים עליו וגם לא מחפשים אותו יותר (כפי שאפשר ללמוד מנתוני גוגל טרנדס). אני די בטוח ששלום אינה האסוציאציה הראשונה שתעלה אצלם היונה.
בני גילי גדלו לפחות עם תקווה מסוימת, אני תוהה אם אנחנו יכולים בכלל להעביר את זה הלאה. הייתי רוצה להבטיח לך עתיד אחר בארץ הזאת, המדינה היחידה שלנו, הדמוקרטית והיהודית. הייתי רוצה, אבל בדיוק דיווחנו על ילד שכנראה לומד שתי כיתות מעליך, במזרח ירושלים, שדקר ילד בן גילו רק משום שהוא יהודי.
הטרור לא ינצח אותנו, אבל זה לא מספיק, אני מקווה שהשפיות והתקווה יגברו יום אחד ואז תוכלי גם את לקרוא את המכתב הזה כמסמך היסטורי. אינשאללה!
אבי מוסקל הוא עורך מהדורת "מבט" בערוץ הראשון והבלוג "שולחן עורך"
