הרגעים שבהם נעתקות המלים. המחנק בגרון. הכעס מטייל בין שורשי השיער לקצות האצבעות. הדם רותח ומבקש לפרוץ החוצה. הדחף לפעולה פוגש מציאות וייאוש, והופך זעם לחוסר אונים מתסכל. הנה עוד רגע כזה. מול התמונה של הפעוט הסורי. חסר הגנה. חסר כבוד. וחסר זהות. פעוט סורי.

ואני סורי. משפחת אמי הדמשקאית הגיעה לפני כ-60 שנה לישראל וקבעה את מושבה בשכונת התקווה. והנה הבית שנחרב לקהילה היהודית, קורס על יושביו הסורים באשר הם. והדם הסורי רותח. והדם האנושי רותח. מן המקום שמחבר את כולנו ומשלים את הפערים בין חופי טורקיה העצובים לקיץ הישראלי שלנו.

• ילד תחת צו השגחה נעלם ואיש לא ידע שעזב את הארץ
• דו"ח הסניגוריה הציבורית: כבולים, רעבים והם רק ילדים
• כך תשמרו על ילדיכם מאלימות ברשת

על מה חשבתי רגע אחרי? על יום הזיכרון האחרון. על הרגע שבו הביטו בי הבנים שלי. במבט שרואה אותי כיודע-כל. כחזק מהחיים. כהגנה המוחלטת על חייהם ועל רווחתם. ורציתי לטלטל אותם. באלימות. תתעוררו. אין לכם שום סיבה לסמוך עלינו, שום עדות לכך שאנחנו מכינים לכם עולם בטוח, שאנחנו מונעים את המלחמה הבאה במקום להתכונן לקראתה.

כן, אני יודע. די לנו בהשוואות. מה בין פליט חרב סורי בן שנתיים ובין מציאות חיינו, בדמוקרטיה הישראלית? הבעיה היא שאני יהודי. והיהדות בשבילי היא כמו מים לדג. והיהדות היא אלופה בגזירת לקחים היסטוריים. קראו את פרשות השבוע האחרונות. "ואהבת את הגר… כי גרים הייתם בארץ מצרים". לא פעם אחת ולא עשר. חורבן הבית? הלקח הוא אהבת חינם. הקשבה. התחברות. חשבון נפש. תיקון. אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים טוב… משם הגעתי.

וכך הלקח המרכזי מול חוסר האונים הזה הוא לעשות לביתי. וביתי רחב וכולל את כלל החברה הישראלית והרבה מעבר לה. והלקח המרכזי הוא לראות, כי עיניים שייפקחו – לא ייסגרו עוד. והלקח העיקרי הוא שכל הזנחה של החצר האחורית שלנו, תתפוצץ לנו בפרצוף בהדף נוראי.

בקיץ הקודם זה היה הדף של פצמ"ר אחד, שהרג בן ארבע בנחל עוז והבהיר לנו שהשבריריות של חיי תינוקות בכמה קילומטרים רבועים של הנגב המערבי, משני צדי הגדר, היא כחוט השערה.

הלקח המרכזי הוא שאנחנו עמוסי טוב. יש על מה להכיר תודה. על חיינו. על תנאי המחייה הכמעט מובטחים שלנו. על האפשרות לבגד, למזון, למים, למחסה, לתרבות, לחיבור לקהילות וירטואליות ופיזיות. וכל הטוב הזה נושא בחובו גם אחריות גדולה לכל מי שכל הדברים הללו אינם מובטחים להם. ויש בינינו מיליונים שכאלה.

והלקח המרכזי הוא שהאחריות הזו ערכית ועומדת בפני עצמה, אבל אי קבלת אחריות תפגע בנו בדרכים העמוקות והכואבות ביותר. בנו ובילדינו. שיני בנים ובנות תקהנה ותקהנה.

מישהי כתבה שעכשיו היא מבינה את המורכבות של ההמון בזמן הפליטות הנוראית של מלחמת העולם ההיא. משפחתי הדמשקאית כבר איננה פליטה, למרבה המזל, עשרות בשנים. אבל הפעוט הסורי חסר הזהות והמזל, המשיך את הפליטות ההיא. של משפחתי. של משפחתנו.

כפי שהיהדות יודעת תמיד להזכיר, תמיד יש לשמוח עד שמים, אבל גם בתוך השמחה הגדולה ביותר, לזכור את החורבן. הטעם המר בפה ובלב, למראה התמונה הזו, הוא טעם החורבן.

אבי דבוש מתגורר בעוטף עזה, ממייסדי "התנועה לעתיד הנגב המערבי"