בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
רק בגיל 72 התגלה כישרונו כמאבטח. עד אז היה פקיד, זבן כמה שנים, שותף בחברת ביטוח קצרת ימים, מחסנאי. אבל כאשר לבש לראשונה חולצה כחולה כהה שעליה, באותיות לבנות, המלים: "צוות לוע – אבטחה ושמירה", ומתחתן ציור מרושל של שיני בולדוג או איזה יונק אחר, הרגיש פתאום את נשימתו נעתקת.
בתפקידו הראשון אבטח בנק. הוא ישב למין שולחן שניצב על המדרכה (תמונה אווילית, הוא ידע) ובירר אם לאנשים שעמדו לחלוף בפתח יש נשק. מהר מאוד הבחין בתחושה ספונטנית, שעולה אצלו לגבי התשובה. לא היה לו בעצם צורך לשאול, והוא גם לא נדרש לגלאי המתכות. הוא ידע בדיוק מה יש למי, ובאיזה כיס. ניחש. ועדיין היה שואל: "יש נשק?" כדי למלא את מה שמצופה ממנו. כאשר אחת לכמה זמן הגיע מישהו שאמנם החזיק איזה אולר, ולא דיווח עליו, ביקש ממנו המאבטח להוציא אותו ולהפקידו אצלו. המבקרים ההמומים שיתפו פעולה.
השמועה על כישרונו עברה מפה לאוזן אצל עובדי הבנק, ומהם גם למנהליו בחברת השמירה. הם בחנו אותו, הושיבו אותו במשרדם על כיסא באיזה בחדר, יצאו ונכנסו כאשר הם מטמינים על עצמם כלי נשק שונים. סכין קפיצית, אקדח. לפעמים נכנסו בלי כלום והמאבטח ידע זאת. מנכ"ל החברה, גבר עצום שגידל כתחביב 12 רוטווילרים במין חווה מיוחדת שהכשיר לכך, נכנס לחדר עם מעיל שבו מוסתר תת-מקלע. המאבטח חייך וביקש ממנו להציג אותו. נפלה לידיהם מציאה.
בתפקידו הבא אבטח בית ספר. האחריות היתה גדולה בהרבה, הוא ידע, ומנהליו ציפו לתוצאות. לא היה להם ספק שיצליח, אבל הם רצו גם לבדוק כיצד הוא מתמודד עם סיטואציות המוניות. שעת צהריים, שבה עשרות הורים נדחקים יחד דרך שער צר – האם גם אז יוכל לדעת, בהרף עין, מי מהם נושא אתו משהו? הוא הצליח. זיהה מברגים, מחזיקי מפתחות בצורת רימון יד, תער. מנהליו היו מגיעים לשם או שולחים לשם נציגים בהסוואה, שצעדו דרך השער במבט מחייך ועם סכין יפנית בגרב. הוא הרגיש ועצר אותם גם מבלי להסתכל. היתה לו שפה מיוחדת, טלפתית, עם כלי הנשק. הם דיברו אליו, נחבאים, מבעד לאברי הגוף, בין קפלי הבגדים. "הנה אני", היה לוחש לו לום ברזל שהונח בטעות בתחתיתו של תיק תמים, "אני פה! לום ברזל!" והמאבטח היה שומע את לום הברזל, כאילו היה איזה בן משפחה מתגעגע.
מניותיו עלו. מנכ"ל "צוות לוע" החליט להציע את המאבטח, שהיה כבר בן 74 כעת, ליחידה לאבטחת אישים, זו שאחראית על ביטחונם של שרים, פונקציונרים בכירים ואח"מים אחרים שיש סיכוי שמישהו כועס עליהם. המנכ"ל הכיר שם את סגן המפקד, וידע שעשוי לצאת לו משהו מזה. אולי לא כסף ממש, שוק העברות המאבטחים לא היה בשל דיו, אבל כמה נקודות חשובות מאוד אצל מקבלי ההחלטות למעלה: מי שקובע איזו חברה לשכור כאשר עולה הצורך, ותמורת מה. המאבטח התקבל שם בזרועות פתוחות, עבר הכשרה קצרצרה – בשל גאונותו לא נדרש להם יותר מיומיים להציג בפניו את כל צדדי התפקיד – והוצמד מיד לראש הממשלה. מאותו רגע ואילך היה משתרך באופן קבוע כ-90 סנטימטר מאחורי גבו. אמנם הכושר שלו היה לקוי מאוד, בריאותו רופפת והוא סבל מעודף משקל, אבל כלי הנשק המשיכו לדבר אליו באותה שפה שרק הוא והם הבינו. והוא זיהה את כולם ואף הציל את ראש הממשלה מהתנקשות או שתיים. ראש הממשלה ורעייתו הזמינו אותו כאות תודה לביתם, הם ידעו בדיוק כמה הם חייבים לו, אבל הוא סירב. ענייני כבוד לא דיברו אליו.
לאחר שש שנים בתפקיד, פרש. מה הוא לא ראה? הוא רדף אחרי ראש הממשלה לאורך החומה הסינית, כאשר זה שוטח בפני עמיתו הסיני כמה קשה לשמור על יציבות בלב הכאוס ובמערב השמש שוקעת על הרי היאן; הוא הציץ לעיניו של הנשיא האמריקאי כאשר זה עוקב אחרי שממית סוררת בחצר הבית הלבן, בעודו צוחק בשיניים חשוקות מבדיחה ששמע כבר פעמים רבות; הוא דילג החוצה ממסוק שנחת זה הרגע בלב הסוואנה האפריקאית, לשם מפגש עם סוחר הנשק הגדול בעולם, ישראלי לשעבר שאיש לא יודע מה שמו האמיתי וכולם מכנים אותו "נומה". כמה כלי נשק היו שם בסוואנה מסביב! וכולם שרו למאבטח שירים שרק הוא הבין. ובכל זאת הוא פרש. הגיע הזמן. אבל את תשוקתו אל האבטחה, ואת כישרונו הרב, שאותם גילה רק בשנותיו המאוחרות – לא רצה לנטוש.
היה איזה שדה שאותו הכיר, ליד צור משה. אולי זכר אותו מימי ילדותו, מאיזה ביקור. שדה נטוש, ובלבו עץ שיטה. הוא החליט לאבטח אותו, על דעת עצמו. מדי בוקר היה נוסע לשם בפורד פיאסטה המרוטה שלו, שעליה שמר שנים, חונה במרחק מה מן השדה, באיזה כביש עפר צדדי, ואז צועד רבע שעה. לא היתה שם נפש חיה ובכל זאת היה עומד כמה שעות, עץ השיטה בגבו, ומאבטח. היה לו במה להיזכר ועל מה לחשוב. מעולם לא נשא אישה. אחיו הגדול מת לפני 25 שנה. פעם רצה להיות נגן קלרינט. ימיו כמאבטח של ראש הממשלה היו עולים מדי פעם בזיכרונו, אבל הוא לא התגעגע. לפעמים היה נזכר באביו ואמו – שניהם באו מעיירות קטנות בסביבת ביאליסטוק. הוא נולד בתל אביב, בתחנה המרכזית הישנה. השעות חלפו והוא היה חוזר הביתה.
באחד הימים התקרב אליו נער. עורו היה שחום ותלתליו שחורים. הוא לבש כחול. הכל היה ריק, השדה לא הוביל לשום מקום ולא עמד בדרך אל שום מקום, אבל הנער התקרב. ממרחק חצי קילומטר כבר ראה אותו. כשהגיע צעדים אחדים ממנו כבר ידע בכל חושיו – יש עליו סכין. הוא הושיט את ידו אל הנער, אמר לו: "את הסכין!" באותה נימה נחרצת שלימדו אותו בקורס המקוצר לאבטחת אישים. אבל הנער התעלם. זה מעולם לא קרה לו. הנער התקרב עוד ואז חלף על פני המאבטח, מבלי לגעת בו, כאילו לא היה קיים. המאבטח הסתובב בעיניים פעורות, וראה את הנער מתקדם אל העץ. בשליפה מהירה הוציא הנער את הסכין, וגחן אל הגזע. המאבטח נשאר נטוע במקומו, לא יודע אם לקרוא שוב לנער או לתת לדברים להתרחש. חלפו דקה או שתיים. הנער התיישר, דחק את הסכין בחזרה מתחת לבגדיו, והתרחק משם בריצה. המאבטח, לבו פועם עדיין כפי שלא פעם מעולם, גם לא מיד לאחר תאונת הדרכים שאירעה לו פעם על כביש החוף, פסע אל העץ. בערך בגובה הבטן, היה חרוט שם ציור קטן, טרי: ליהי (לב) אור. רוח של אמצע בוקר נופפה את שערותיו המעטות. הוא הרשה לעצמו לכרוע ואז לשכב על העשב, שהיה עוד לח קצת מטל הבוקר, ולהביט, בפעם הראשונה זה שנים רבות, בצורות שיצרו העננים.
