"כל יום זה אנחנו, במקרה היום – אתם", התקוממה כתבת גלובס, אורנה רודי, על קמפיין "היום זה אנחנו מחר זה אתם" של עובדי רשות השידור. אלא שהתגובה המתוסכלת חושפת לאור את כל השנאה התהומית כלפי עובדי הרשות, שקשה להבין אותה.
"אתם ממשיכים לאחוז בקרנות המזבח בתקווה שהפגר יקום לתחיה, זאת למרות שהוא בלתי ניתן לשיקום, ואתם יודעים את זה", כתבה. "אתם עובדים שם עשרות שנים, חשופים לריקבון הנורא מבפנים (חלקכם אף שותפים לו), מריחים את הצחנה במלוא עוצמתה אבל לא מרפים, ממשיכים להתפלש ברקב, העיקר הקביעות".
עובדי רשות השידור כבר יודעים: הם לבד במערכה
פגר. צחנה. ריקבון. התפלשות ברקב. מזל שלא הוצמדו ציורי חולדות לאפם של עובדי הרשות.
מהיכן שואבת העיתונאית את עוצמת השנאה, עד כדי שימוש בביטויים כל כך קשים נגד נשים בהריון, אבות ואימהות לילדים, צעירים רווקים, עובדים בגילאי 24 עד 67, חלקם כבר סבים לנכדים? מהיכן השנאה התהומית הזו לרשוה"ש, ששום ארגון לא זוכה לה? הרי בסך הכל מדובר בארגון שמייצר תכניות טלוויזיה ורדיו. לא נשק בלתי חוקי, לא בית כלא אכזרי או מתקן עינויים. פשוט כלי תקשורת.
כבר אין שפה לנהל ויכוח? מעל גבי עיתון מכובד?
אבל זו בעצם כל התורה כולה על רגל אחת. עובדי הרשות נמצאים תחת מתקפת הסתה מתוזמנת, שבה הם – פועל באולפן או מזכירה, צלם או כתבת, מלבישה או במאי – כל אחת ואחד מהם, אשם בתחלואי הרשות, כפי שמסבירים לקוראים מעל גבי העיתונים. לא המנכ"לים שספגו את דוחות מבקר המדינה, לא הדירקטוריונים (הוועד המנהל ומליאת הרשות) שהיו אמורים לפקח עליהם, לא ועדות הכנסת שהיו אמורות לבדוק את הפיקוח ולקבל תשובות לדוחות, ולא השרים הממונים על ביצוע חוק הרשות. הסתה שבסופה גם חיסול ממוקד של כל אחד ואחת מהעובדים ברשות.
עובד רשות השידור בעיני הציבור, אילוסטרציה. (שאטרסטוק)
בא השר הממונה האחרון, גלעד ארדן, והביא לכנסת חוק מדהים, בקונצנזוס בין קואליציה לאופוזיציה, תוך כדי מלחמה עקובה מדם בעזה 2014 שעיקרו – פיטורים של כל עובדי הרשות והחלפתם בעובדים אחרים בשכר נמוך יותר ובעובדי קבלן ללא זכויות. עובדי הרשות – אלה שמריחים צחנה, מתפלשים ברקב, חשופים לריקבון ולפגר – אפשר הרי לעולל להם מה שרוצה השליט, ואף לזכות בנקודות בדעת הקהל.
מילים כמו "הרשות מסואבת ומושחתת" הפכו לשגרת כתיבה בעיתונים. דה מארקר מוביל בביטויים הללו, עיתון הארץ אחריו במאמר מערכת, ועכשיו גם גלובס. באתרי הברנז'ה אין בכלל לבטים כאשר משתמשים בביטויים הללו. כל איש ציבור, אילו היה מכונה "מסואב ומושחת", היה תובע את הכותב לאלתר. אבל כשכותבים כך על קהילה שלמה של עובדי ארגון, הדברים הפכו ל"מקובלים". תיקון. הם הפכו למקובלים בביקורת על רשוה"ש. לא על אף עובדים בארגון או מפעל אחר בישראל.
ההסתה מחלחלת. מחלחלת אל הציבור, מרסקת את תדמיתם של העובדים ומסירה מהם כל הגנה של צעדים נורמטיביים במדינת חוק. ההסתדרות עצמה הסכימה לפיטורים המוניים של עובדים בחוק, עובדים תחת הסכם קיבוצי!
תוך כדי מלחמה כבר אמרנו. מדוע לא עצרה את המהלך אחרי המלחמה? האם מחר יפטרו את כל עובדי התעשייה האווירית בעקבות חשיפת מעשי השחיתות האחרונים שם?
עובדי רשות השידור, לא אילוסטרציה. צילום: עינת פישביין
רודי מתקוממת על כך שכששני מיליון איש בישראל נזרקים לרחוב ומפוטרים, אין להם פיצויים "נדיבים". האם עובדי הרשות אשמים בכך? והיכן העובדות? מהיכן שואבת הכותבת את המידע שיש לעובדי הרשות פיצויים "נדיבים"?
ומהיכן היא שואבת את הריח הרע של "צחנה" ו"ריקבון נורא"? האם הסדרה על תולדות ארץ ישראל מסריחה? מבט שני? רואים עולם? תכניות הרדיו בבוקר מעלות ריח של פגר? מה, לכל הרוחות והשדים, העובדות שמאפשרות לעיתונאית ולעורך שלה להתבטא כך?
אילו היו מפורטות טענות עובדתיות, ניתן היה להתמודד איתן. אבל כאשר כל מה שנכתב הם ביטויים גסים, השמצות והכללות כלפי ציבור של מאות עובדים, לא נותר אלא ללכת להיסטוריה, להבין כיצד צומחת הסתה. שוטפים את מוחם של ההמונים בדה-לגיטימציה של קהילה מסויימת, מייצרים סביבה תדמית איומה שמאשימה אותם בכל החוליים והצרות של החברה (שוק התקשורת והשידור הציבורי), ואז אפשר פשוט לחסל אותם ולאיש לא יהיה אכפת. לחסל ולהשתלט על מקום עבודתם.
נשמע לכם מוכר?
צר לי.
הכותב הוא מנהל מחלקת תעודה ברשות השידור
