בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בישראל של פוסט 7 באוקטובר, נדמה שהדבר היחיד שמוסכם על כל המחנות הפוליטיים הוא הדרישה ״לצאת מהקונספציה" ולחשוב מחדש על המערכת הביטחונית והמדינית של ישראל. אבל נפתלי בנט, התקווה התורנית של "מחנה השינוי", ממשיך למכור לציבור הליברלי את אותה קונספציה שהתחיל למכור לציבור כבר לפני עשור וחצי, כשנכנס לפוליטיקה על הטיקט של מנכ"ל מועצת יש"ע.
בראיון לשאול אמסטרדמסקי בתחילת השבוע בנט אמר שהוא "בעד התיישבות חוקית בשטחי C, כי הם יהפכו בעתיד להיות חלק ממדינת ישראל. אבל שטחי A ו-B – יהיו חלק מהאוטונומיה הפלסטינית". לכאורה, צעד חיובי. סוף-סוף מנהיג פוליטי ומועמד לראשות הממשלה שמציג מתווה לפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שאיננו מלחמת נצח. אבל בחינה רצינית של ה"פתרון" הזה, שנועד בדיוק עבור האוזן הליברלית, מגלה שבנט למעשה מציע לציבור את אותה גברת, אפילו בלי שינוי אדרת.
גילוי נאות, הצבעתי לבנט כשנכנס לפוליטיקה כיו"ר הבית היהודי ב-2012. אני זוכר את היום שבו הוא הגיע אלינו לישיבה בדרום הר חברון כדי להשיג קולות לתמיכה בפריימריז לראשות המפלגה. אז הוא שיווק לציבור ״פתרון חדשני״ שכינה "תוכנית ההרגעה". למה הרגעה? כי הוא עצמו ראה בו כבר אז רק פתרון זמני, "אקמול", שנועד לשכך את הכאב באופן זמני, להשיג שקט תעשייתי, אבל לא לייצר פתרון קבע. על פי התוכנית שהציג אז, שטחי C יסופחו למדינת ישראל ותושביהם יקבלו אזרחות, ואילו שטחי A ו-B יהיו בסיס לאוטונומיה פלסטינית. עזה, על פי התוכנית, תעבור לשליטת מצרים.
שטח C הוא 60% — וזה לא תוכנית
רבים עמדו על כך שה"תוכנית" של בנט אולי נשמעת אלגנטית, אבל היא לא תוכנית כלל. מי שמכיר את יהודה ושומרון יודע את העובדה הפשוטה ששטח C מהווה 60% מכלל השטח ושהחלוקה בינו לבין שטחי A ו-B היא לא מובחנת, אלא יותר דומה לרצף של נקודות וכתמים על המפה כשאין ביניהם רצף תחבורתי או גיאוגרפי. גבול כזה ידרוש נוכחות צבאית בלתי פוסקת לאורך קו גבול של מאות קילומטרים, יותיר את מדינת ישראל ללא קו גבול ברור ויפגע בביטחון תושביה. המצב הזה גם לא יביא להסכם קבע עם הפלסטינים, אלא רק להמשך של הסכסוך האלים, ללא הכרה או תמיכה בינלאומית.
בנט יודע את זה, לכן הוא הודה כבר ב-2012 שזה רק הסדר זמני, אבל לא פתרון קבע אמיתי. זה לא מפתיע, בנט מעולם לא תכנן להציע הסדר קבע לסכסוך, אלא היה מאדריכלי תיזת "ניהול הסכסוך", ומי שמכר לציבור הישראלי במשך עשור שאין טעם להתעסק בפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדובר בלא יותר מ"רסיס בישבן", הוא אמר לנו אז, משהו לא נעים אבל שבהחלט אפשר להתנהל איתו.
אבל ה-7.10 והמלחמה הארוכה בתולדות ישראל שבאה בעקבותיו הבהירו את מה שמנהיגים כמו בנט ונתניהו דאגו להסתיר מהציבור הישראלי במשך שנים: שהסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו בעיה שולית שאפשר להתעלם ממנה. על אף הניסיונות העיקשים של ממשלת ישראל הנוכחית, התגלה שעזה לא הולכת לשום מקום, וגם לא הפלסטינים. שלוש שנים לאחר אירוע הטבח הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל ותוך כדי המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, כשהפתרון של בנט לרצועת עזה התגלה כפנטזיה לא ריאלית, הוא בוחר שלא לעדכן גרסה גם ביחס ליהודה ושומרון, וחוזר למכור לנו עוד מאותן מנטרות ישנות. בנט היה צריך להתפכח ולהבין שלא מדובר רק ב"רסיס" שזקוק ל"אקמול", אלא במחלה קשה שזקוקה לניתוח דחוף, ושכדי לחלץ אותנו מהבוץ דרוש פתרון עומק, הסדר קבע, שיבטיח למדינת ישראל יציבות במשך שנים קדימה.
בזמן שאפילו ממשל טראמפ מבין שעליו לחזור למגעים מול רמאללה, הממשלה הנוכחית מתנגדת לכל פתרון לסכסוך וממשיכה להציע לנו עוד ועוד מאותה מנה של "מלחמת נצח" מתוך חזון של הפיכת ישראל ל-"סופר-ספרטה". אבל בניגוד למה שרבים במחנה הליברלי חושבים, נפתלי בנט לא שונה מהם. גם הוא לא מציע אופק מדיני, אלא פתרונות לא ישימים וחד צדדיים שאף ממשל אמריקאי או פלסטיני לא יוכלו לקבל. מנהיג שמתיימר להוביל את ממשלת השינוי נדרש להציב אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו ולממשלה הנוכחית. לא פתרונות זמניים או פליאטיביים, אלא הסדר קבע יציב שבסופו למדינת ישראל יהיו גבולות קבע שיבטיחו לה ביטחון ושגשוג. על המחנה הליברלי לדרוש ממנהיגיו להציג חזון כזה, מתוך הבנה שהוא חיוני ודחוף להישרדותה של ישראל. מהפרספקטיבה הזו נפתלי בנט, הוא לא באמת חלק מהשינוי, אלא בסך הכול עוד מאותו דבר.
אריאל שוורץ הוא דוקטורנט למשפטים ועמית במולד – מכון להתחדשות הדמוקרטיה
