המלחמה בלבנון הובילה לעקירתם של יותר ממיליון בני אדם מבתיהם ויצרה אתגרים רבים למדינה הלבנונית. גם מערכת החינוך המקומית נפגעה מהמשבר הנוכחי, ולמעשה היא נמצאת במצב משברי מתמשך בשנים האחרונות בעקבות רצף של אירועים פוליטיים, כלכליים וצבאיים. לא ניתן עוד לדבר על "שיבוש זמני", טוענת העיתונאית סנדרילא עאזאר, אלא על קריסה הדרגתית של המערכת. 

בכתבה שפורסמה במגזין דרג' היא מנתחת לעומק את המשבר המתמשך של מערכת החינוך הלבנונית באמצעות ראיונות עם הורים, תלמידים ומומחים וכן עם שרת החינוך הלבנונית. ראיונות אלה, נוסף על נתונים סטטיסטיים של יונצ"ף – קרן החירום של האו"ם למען ילדים – ממחישים את עומק המשבר שחווה דור שלם בלבנון אשר מאבד את זכותו הבסיסית ללמוד. 

בגרות בהישרדות

עאזאר משוחחת עם מספר אימהות לבנוניות שמתארות את מציאות חייהן הבלתי־אפשרית. חוויותיהן בוודאי יישמעו מוכרות ללא מעט ישראלים לאחר המלחמה האחרונה. "יש לי שלושה ילדים שחולקים טלפון נייד אחד… אין מקום שבו אפשר להתרכז… אני לא מורה… במי אני אמורה להתמקד? ובמי הם אמורים להתמקד?", אומרת שירין, אם שנעקרה מן הפרברים הדרומיים של ביירות, ומחליטה לבסוף לוותר על הניסיון ללמידה מרחוק.

פטימה, אם מהכפר סרפנד, אומנם נותרה בביתה, אך היא חיה תחת הפצצות כך שחינוך הילדים אינו בראש מעיניה. "כרגע אנחנו חושבים איך לשרוד… לא איך ללמוד", היא אומרת ומוסיפה כי אינה יכולה לדרוש מבתה לשבת וללמוד בזמן שמטוסים חגים מעל ראשן. במצב של פחד מתמיד, לא מציאותי לחשוב על לימודים, היא טוענת, ומדגישה את המצב הפיזי והנפשי הקשה שבו לבנונים רבים נמצאים. "משפחות חיות בצפיפות, ארבעה בחדר אחד, אין אינטרנט.. איך אפשר ללמוד?".

משבר כרוני

לדברי עאזאר, לא ניתן להבין את המציאות הקשה של החינוך בלבנון במנותק מ"מסלול מצטבר של משברים" כלשונה, שתחילתו במלחמת יולי 2006, עובר במשבר הפליטים מסוריה ב־2011, הקריסה הכלכלית ב־2019, משבר הקורונה ופיצוץ נמל ביירות ב־2020, ועד המלחמות התכופות בשלוש השנים האחרונות. מערכת החינוך הלבנונית חוותה זעזועים חוזרים ונשנים מבלי שהייתה לה כל אפשרות להתאושש מהם. 

המלחמה ב־2006 גרמה להרס נרחב ולעקירה המונית, אשר פגעו באופן ישיר בלימודים בבתי הספר. בריחתם של סורים רבים ללבנון בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה במדינה השכנה ב־2011 גרמה ללחץ חסר תקדים על בתי הספר הציבוריים עד כדי כך שב־2014 נקבעה "משמרת לימודים שנייה" (משעות הצהריים ועד הערב) כדי לתת מענה למאות אלפי התלמידים הנוספים. 

31 אחוזים מבני הנוער הלבנונים אינם חלק ממערכת החינוך או ההכשרה המקצועית, וגם אינם משולבים בשוק העבודה. שיעורי ההרשמה לבתי הספר ירדו מ־60 ל־43 אחוזים, ו-13 אחוזים מהמשפחות הלבנוניות נאלצות לשלוח את ילדיהן לעבוד, כשבמקרים מסוימים מדובר בילדים מתחת לגיל שש 

עם זאת, הקריסה הכלכלית ב־2019 סימנה את נקודת המפנה המשמעותית ביותר, שכן יכולתה של המדינה לממן את מערכת החינוך פחתה והנטל על בתי הספר הציבוריים הלך וגדל. מגפת הקורונה ופיצוץ נמל ביירות ב־2020 החריפו את המצב עוד יותר והובילו לסגירה ממושכת של בתי ספר. 

שיבושים ומתיחויות ביטחוניות נמשכו בשנים 2023-2022 עד להחרפת ההסלמה הצבאית ב־2024, שהסבה נזק קשה לתשתיות חינוך וגרמה לכך שבתי ספר רבים הוסבו למקלטים. האתגרים המתמשכים ב־2025 וחוסר היציבות והעקירה המחודשת ב־2026 אינם מותירים עוד מקום לספק: החינוך בלבנון נמצא במשבר כרוני. 

החינוך כנטל

דו"חות יונצ"ף מצביעים על ירידה חדה ביכולתן של משפחות לבנוניות לשאת בעלויות החינוך מאז תחילת המשבר הכלכלי. יותר מ־52 אחוזים ממשקי הבית הלבנוניים צמצמו את הוצאותיהם על חינוך כדי להבטיח צרכים בסיסיים יותר, ו־15 אחוזים נאלצו להפסיק לחלוטין את הלימודים של ילדיהם. שינוי זה משקף כיצד הפך החינוך מזכות יסוד לנטל כלכלי. 

נשירה מבתי ספר הפכה לאחת התוצאות הבולטות ביותר של המשבר המתמשך. ההערכה היא ש־31 אחוזים מבני הנוער הלבנונים אינם חלק ממערכת החינוך או ההכשרה המקצועית, וגם אינם משולבים בשוק העבודה. במקביל לכך, שיעורי ההרשמה לבתי הספר ירדו מ־60 אחוזים ל־43 אחוזים. 13 אחוזים מהמשפחות הלבנוניות נאלצות לשלוח את ילדיהן לעבוד, כשבמקרים מסוימים מדובר בילדים מתחת לגיל שש. 

בד בבד, כוח האדם במגזר ההוראה נשחק קשות. המורים מתמודדים עם שביתות חוזרות ונשנות ועם ירידה בשכר, שמובילה רבים מהם להגר מן המדינה. כתוצאה מכך ימי הלימוד מצטמצמים וניכרת ירידה כללית באיכות החינוך. 

לדברי העיתונאי וליד חוסין, המשבר אינו מוגבל לכלים או למשאבים, אלא טמון במבנה המערכת. קיים פער משמעותי בין החינוך הציבורי לחינוך הפרטי ואפילו בתוך המגזר הפרטי יש הבדלים גדולים. מצב עניינים זה, לדבריו, מקשה את היישום של תוכנית לימודים מאוחדת. כמו כן, חלק מבתי הספר הפרטיים ממשיכים לפעול בעיקר כדי להבטיח את תשלומי שכר הלימוד, ואינם בהכרח מספקים חינוך איכותי.  

כשתיכונים הופכים למקלטים 

המלחמות האחרונות רק החריפו את המצב. מאז ההסלמה הצבאית ב־2024 החינוך של מאות אלפי ילדים נפגע קשות בעקבות הרס ועקירה. הערכות של יוניצ"ף מצביעות על כך שכ־350 אלף ילדים נפגעו ישירות מעקירה, ואילו על פי הערכות אחרות כ־500 אלף ילדים בגיל בית ספר אינם לומדים כיום בעקבות שילוב של עוני, עקירה וקשיי גישה.

על פי נתונים של משרד החינוך הלבנוני ושל מרכז המחקר והפיתוח החינוכי, מאות בתי ספר ניזוקו באופן מוחלט או חלקי, ואחרים הוסבו למקלטים עבור העקורים הרבים. כ־1,156 בתי ספר יסודיים ותיכוניים, נוסף על 75 מוסדות להכשרה מקצועית, הועמדו לרשות היחידה לניהול אסונות.

גם ילדים שבכל זאת ממשיכים ללמוד, בנסיבות הללו הם מקבלים חינוך באיכות ירודה נוכח אי־התאמה לגילם ולרמתם, משאבים מוגבלים והפרעות בלתי־פוסקות לתהליך הלמידה. יתרה מכך, המשבר אינו רק חינוכי, אלא נוגע גם לבריאותם הנפשית של הילדים. דו"חות יונצ"ף מראים כי 70 אחוזים מילדי לבנון סובלים מחרדה ומלחץ, וכמעט מחצית מהם חווים עצבות או דיכאון חוזרים ונשנים. 

להציל את מה שניתן

שרת החינוך הלבנונית ד"ר רימה כראמי מודעת לחומרת המצב, ודווקא משום כך דוגלת בתפיסה שיש להבטיח את המשך הלמידה בכל מצב, כלשונה. מודלים חינוכיים כגון למידה מרחוק, למידה היברידית וחינוך בלתי־רשמי הפכו רווחים בלבנון, ואף שאינם מספקים פתרונות אידיאליים הם בבחינת הרע במיעוטו. 

כראמי מדגישה כי למידה מרחוק היא האפשרות הטובה ביותר הזמינה בנסיבות הקיימות ומסבירה כי היא מבוססת על הבחנה בין אזורים, כאשר למידה פרונטלית מתקיימת במידת האפשר באזורים בטוחים, ואילו למידה מרחוק מתקיימת באזורים הלא־בטוחים. היא מוסיפה כי משרדה מספק תמיכה טכנית לקבוצות הפגיעות ביותר ומציינת כי גם אם מספקים מענה ל־50 אחוזים מן התלמידים, זהו צעד משמעותי למזעור הנזק הכולל. 

כראמי מתייחסת גם לסוגיית בריאותם הנפשית של התלמידים ואומרת כי שמירה על מעורבותם בצורה כלשהי של למידה, ולו באופן חלקי, "מסייעת להם להיאחז בתחושת נורמליות במציאות לא־נורמלית". היא מבקשת לא להרים ידיים ומוסיפה שאפילו כמה שעות למידה ביום יכולות לעשות את ההבדל, וכי המטרה היא "להציל את מה שעוד ניתן להציל". 

ספירה לאחור

זהרה, תלמידה המתכוננת ל"מבחנים הרשמיים" (המקבילה לבחינות הבגרות בלבנון) מתארת את ניסיונה הנואש להמשיך ללמוד במצב של חוסר ודאות. "אנחנו לומדים תחת לחץ… זה מרגיש כאילו מישהו רודף אחריך, כאילו יש ספירה לאחור", היא אומרת בעודה מתכוננת לבחינות, שלדבריה הן אומנם לא יידחו, אך לא ברור באילו תנאים ייערכו. בשעה שמשרד החינוך מתחייב לספק פתרונות יצירתיים ולהעניק עדיפות לתלמידים הנבחנים, המציאות בשטח אינה בהכרח מאפשרת זאת. 

זהרה מציינת שאפילו הרעיון של "אזורים בטוחים" כבר אינו מציאותי, שכן התקיפות התרחבו לעוד ועוד אזורים, מה שאינו מאפשר להתחייב ללוחות זמנים קבועים של לימודים. לדבריה, היא מנסה לשכוח מן המלחמה ולהתרכז בהכנה לבחינות, אך אינה באמת מצליחה בכך. היא מסכמת כי לימודים ורכישת השכלה כבר אינם שאיפה עבורה: "אנחנו לומדים רק כדי לסיים… לא כי אנחנו רוצים". עאזאר מסיימת את כתבתה בשאלה הרטורית: איזה סוג של מערכת חינוך יכול להחזיק מעמד בלבנון כאשר התלמידים עצמם מנסים קודם כול לשרוד?

אילת לוי כותבת בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.