קופיקס קפיטליזם

דני גוטוויין

נולד, גדל וחי בחיפה. מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. ממקימי תנועת יסו"ד, לוחם במדיניות ההפרטה, הוגה דעות מרכזי של השמאל החברתי והסוציאל דמוקרטיה הישראלית. מתחיל לחבר את הנקודות כדי לפענח מהי התכנית הכלכלית האמיתית של ממשלת נתניהו – לפיד.

קופיקס קפיטליזם

דני גוטוויין
גיא רולניק ובנימין נתניהו מצטיירים כתאומים סיאמיים: עיתונאי חריף ומדינאי שקול שמקדמים יחד סדר יום משותף. כך, כשהוא שבוי בקורי אגדת המחוברים שטווה, מציג רולניק את נתניהו כמהפכן הנלחם ב"קפיטליזם המקורבים" הישראלי ופועל למיגורו. ביחד הם מקדמים כאן את ה"קופיקס קפיטליזם"

במאמרי "עובדים מן החוץ" ביקרתי את תמיכה שהעניק גיא רולניק לדו"ח לנדס, שבמרכזו פיטורי עובדי רשות השידור והעסקת חלקם מחדש בתנאים ירודים. בתגובה פירסם סמי בן יעיש מאמר הזדהות נלהב עם רולניק ורעיונותיו ובו כתב ש"קבוצות האינטרס בישראל מזוהות. הנזק לכלכלה ולחברה גם הוא מזוהה. עיתון 'דה מארקר' על כותביו, בהובלת גיא רולניק, חושף במשך שנים את שאלת הריכוזיות, המונופולים, הקופונים הענקיים של שוק ההון בבנקים ובפנסיה וגם את קבוצות האינטרס השונות בכלכלה ומקרב הוועדים הגדולים, ונזקן לכלכלה ולחברה. גיא רולניק, בנסיונו ליצור אג'נדה שוויונית והוגנת לכלל האזרחים, מעולם לא התבטא נגד התארגנות עובדים".

האומנם רולניק "מעולם לא התבטא נגד התארגנות עובדים"? התשובה לכך שלילית כפי שאפשר ללמוד כבר מדבריו של בן יעיש עצמו: טענתו של רולניק כי "וועדים גדולים" מזיקים לכלכלה ולחברה בישראל היא בהחלט התבטאות נגד התארגנות עובדים. בן יעיש אמור להכיר את יחסו השלילי של רולניק לוועדי העובדים. בראיון שערך אתו בסוף 2012 השתמש רולניק בבן יעיש – שהיה בעבר מנכ"ל ההסתדרות וראש בית הספר למנהיגות עובדים בבית ברל –כב"עד מדינה" כדי להוכיח את טענתו כי האימה שמטילים "ועדי העובדים של המונופולים" על הפוליטיקאים היא הגורם ל"חוסר האפקטיביות של המגזר הציבורי' ול"מחיר שהוא גובה מן הכלכלה הישראלית".

לא קשה לעמוד על מקור טעותו של בן יעיש: להלכה, רולניק אמנם אינו מתנגד להתארגנויות עובדים, ובלבד שהן מן הסוג שלהבנתו מתקיים בסקנדינביה; אך למעשה הוא מגנה את ארגוני העובדים בישראל ומוקיע את ההסתדרות ואת האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי, ומגדיר אותם – ממש כמו את הטייקונים – כ"מחוברים".

טריבון העם

הסתירה בין עוינותו של רולניק ל"וועדים הגדולים" לבין טענתו של בן יעיש כי הוא "מעולם לא התבטא נגד התארגנות עובדים", אינה נטולת ערך. היא חושפת פן מרכזי במחשבתו של רולניק – שהוא ללא כל ספק העיתונאי הכלכלי המשפיע ביותר היום בישראל – כמו יסודות חיוניים של אופן השפעתו הציבורית, וככאלה יש עניין לבררם.

על דרך השפעתו של רולניק עשויה ללמד השאלה, כיצד בעצם יודע בן יעיש שרולניק לא התבטא "מעולם" נגד התארגנות עובדים. בהנחה שבן יעיש לא מבסס את כתב הסנגוריה שלו על קריאת כל המאות הרבות של המאמרים שרולניק פירסם מאז 1990 ב"הארץ כלכלה" ובהמשך ב"דה מארקר", סביר להניח שכמו רבים אחרים הוא נפל בשבי הדימוי של טריבון העם החותר ליצור אג'נדה שוויונית והוגנת לכלל האזרחים, שטיפח רולניק. בשנים האחרונות אף עטה רולניק את אדרת נביא המחאה החברתית, ותחת מעטה זה הוא פועל, למעשה, לקדם את משטר ההפרטה בנוסח נתניהו.

באופן אחר עמד על פער זה העיתונאי בן זילכה. מבלי לנקוב בשמו של רולניק הוא מאפיין את סגנון התנהלותו ככזה של "קפיטליסט מוסווה", הצובע את הניאו-ליברליזם בצבעי המחאה החברתית. הקפיטליסט המוסווה, מציין זילכה, משווק את הניאו-ליברליזם "באריזה עדכנית", באמצעות "תעלולי שפה והתפתלויות", ממש כשם "שהתאגידים השכילו להתאים את עצמם לדרישה ההולכת וגוברת להתחשב בסביבה וקישטו את מוצריהם בגוונים ירוקים".

פעילי איכות הסביבה תייגו את מכבסת המלים שזילכה מדבר עליה במושג ""Greenwash– טיוח ירוק. בדומה, עושה רולניק למשטר ההפרטה ""Redwash: הוא מטייח אותו באדום "חברתי" אופנתי, ומציג אותו כמענה – ולמעשה כתחליף למענה – לדרישות המחאה החברתית. ואמנם כשמסירים את צבעי ההסוואה מתגלה שרולניק אינו חורג מקווי המתאר של מאבקיו של בנימין נתניהו בריכוזיות, ביוקר המחיה ובעבודה המאורגנת, או מהרפורמה שכפה משה כחלון על חברות הסלולר, או מהורדת המחירים שחוללה רשת "קופיקס" בענף בתי הקפה.

הטיוח האדום של רולניק מעורר בעיה מושגית: המאבק בקשרי הון-שלטון, בריכוזיות, בטייקונים, במונופולים, בפירמידות השליטה, ביוקר המחיה ובשחיתות משותף גם לרבים שאינם כורכים אותן, כמו רולניק, במאבק בעבודה המאורגנת ואינם רואים בשוק ובתחרות את הדרך לפתרונן.

חלק מהם אף סבורים כי בעיית ההון-שלטון על גילוייה השונים היא דווקא תולדה של משטר ההפרטה ושל הכפפת המשק והחברה לחוקי השוק והתחרות, וכי התמודדות עם כשליה מחייבת את הגברת מעורבותה של הממשלה בכלכלה ובחברה עד כדי הלאמה חוזרת.

כיצד אפשר אפוא להבדיל בין שתי הקבוצות? באנגלית נקראת תופעת ההון-שלטון בשם "Crony Capitalism"– "קפיטליזם של מקורבים". אנחנו נכנה במונח "קופיקס קפיטליזם" את תפישתם של מי שרואים בעידוד השוק והתחרות ובמאבק באיגודי העובדים אמצעים מרכזיים במלחמה בתופעת ההון-שלטון ובנגזרותיה.

ה"קופיקס קפיטליזם" שולל כמה מגילוייו המרכזיים של משטר ההפרטה הישראלי כפי שעוצב בארבעת העשורים הראשונים שלו בטענה שהם-הם הגורם לעיוותי ההון-שלטון. ככזה מציג עצמו ה"קופיקס קפיטליזם" ואף נתפש בדעת הקהל כמהפכני, ובכך הוא מסכל, בכוונה או למעשה, אפשרות לביקורת רדיקלית ולהתנגדות ממשית למשטר ההפרטה.

אל תדברו אתו על פוליטיקה

כחלק מקידום ה"קופיקס קפיטליזם" נהפך רולניק לחסיד נלהב של מה שהוא מציג בתור המודל הסקנדינבי או "המודל הנורדי". תוך היפוך של הנחותיו ומטרותיו, משתמש רולניק במודל הסקנדינבי כדי לחזור ולנגח הן את דפוסיה ההיסטוריים של העבודה המאורגנת בישראל, והן את אלו שהולכים ומתהווים כחלק מן הגל החדש של התארגנויות העובדים הצובר תאוצה בשנים האחרונות.

יסוד חיוני של מהלך פרשני זה הוא עיקור המודל הסקנדינבי מתוכנו הפוליטי. כך טוען רולניק כי "המסר של הפרויקט (הנורדי) שלנו, ושל רבים מהמאמרים ב'דה מארקר' בשנים האחרונות, הוא שהשיח של קפיטליזם מול סוציאליזם, ימין מול שמאל כלכלי, והפרטה מול הלאמה - הוא מיושן, לא רלוונטי ובעיקר תורם לשימור הסדר הכלכלי הנוכחי ממנו נהנות קבוצות הכוח".

אלא, שבניגוד לדבריו של רולניק, ללא ההבחנה בניגוד שבין ימין ושמאל ובין עובדים לבעלי הון, אי אפשר להבין לא את המודל הסקנדינבי ולא את הגרסה השבדית שלו, שאותם הוא מציעכמתכון לתיקון שוק העבודה בישראל. מדינת הרווחה הסקנדינבית כפי שהתפתחה מאז שלהי המאה ה-19 היא תולדה של מאבק פוליטי בין ימין לשמאל הנמשך גם כיום. המודל הסקנדינבי נשען על האיגודים המקצועיים שנבנו מתוך הבנה שמול כוחו של ההון חייבים העובדים להתארגן בצורה רחבה ככל האפשר הן בשוק העבודה והן בפרלמנט.

ואכן, האיגודים המקצועיים במדינות סקנדינביה השונות מארגנים למעלה משלושה-רבעים מן העובדים ומהווים את הבסיס לכוחן הפוליטי של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות שכוננו את המודל הסקנדינבי שבמרכזו מדינת הרווחה, וממשיכות לפתח אותו ולהגן עליו.

בישראל, לעומת זאת, רק כרבע מן העובדים מאוגדים, דבר שמתבטא בחולשתן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ומשתקף בפירוק מדינת הרווחה ובגידול המתמיד באי-השוויון הכלכלי ובפערים החברתיים. משמעות הדבר היא שבישראל השמאל חסר כוח פוליטי לכונן את מודל הרווחה הסקנדינבי, בעוד שהימין הוא בעל עוצמה פוליטית להמשיך ולפורר את העבודה המאורגנת כחלק מפירוק מדינת הרווחה, בין השאר, גם כדי לפגוע בבניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי.

על ההגיון הפוליטי העומד ביסוד ה"קופיקס קפיטליזם" מלמדת מתקפתו של רולניק על שיטת הקביעוּת, שברוח "אגדת המחוברים" שטווה, הוא משווה אותה לריכוזיות ולטייקונים, ומדגיש כי "רובם המכריע" של העובדים הקבועים "נמצאים במגזר הציבורי, בעיריות, בבנקים, ברשויות ובמונופולים הציבוריים והפרטיים".

כתחליף לשיטת הקביעוּת הישראלית מציע רולניק לאמץ את שיטת ה"פלקסקיוריטי" (Flexsecurity) הנוהגת בדנמרק, ומבטיחה "שוק עבודה גמיש והממשלה והמעסיקים הפרטיים יכולים לפטר עובדים גרועים ולעשות שינויים מבניים כדי לשמור על יעילות", לצד הגנה של המדינה על כל העובדים "באמצעות סל שירותים רחב וזול, דמי אבטלה מתמשכים ובעיקר מימון הכשרות עובדים". לו היה מדובר באיתחול של הסדרי העבודה ואירגון מחדש של מדינת הרווחה בישראל, היה מקום לדון ביתרונותיה וחסרונותיה של ה"פלקסקיוריטי". אלא שלא זו המציאות.

בישראל לא תיתכן עסקה של "קביעות תמורת פלקסקיוריטי", וכל מה שרולניק יכול לעשות, ואכן עושה, זה להשתמש ברעיון ה"פלקסקיוריטי" כדי לנגח את הסדרי הקביעות ולסייע בביטולם. מהלך כזה אכן יפגע בבעלי הקביעוּת, אך לא יועיל במאום לנעדרי הקביעות; להפך, יש להניח כי ביטול הסדרי הקביעוּת יעוררו גלי הדף שיגרמו להרעה בהסדרי ההעסקה של כלל העובדים במשק.

עיקור יסודותיו הפוליטיים של המודל הסקנדינבי והתאמתו ל"קופיקס קפיטליזם" הופכת אותו לסיסמה חסודה המסייעת לביסוס ההגמוניה הניאו-ליברלית בישראל: רולניק מנהל מלחמת חורמה בדפוס התארגנות העובדים הקיים בישראל ומציע להמירו בתחליף מעוקר ומתקתק של המודל הסקנדינבי; אלא, שאפשרות כינונו של המודל הסקנדינבי הממשי בישראל מותנה בקיומו של כוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי השואב את כוחו מתמיכתם של איגודי העובדים בכלל, ומאלו שבמגזר הציבורי בפרט.

משמע, בהתקפותיו החוזרות על דפוס העבודה המאורגנת הנוהג בישראל מסכל רולניק את אפשרות כינונו של המודל הסקנדינבי שלו הוא מטיף. שיווק המודל הסקנדינבי המעוקר בישראל משמש אפוא בידי רולניק כאמצעי לערער את מעמדה של העבודה המאורגנת במגזר הציבורי, ובין אם בכוונה ובין אם למעשה, זהו מהלך ההולם את סדר היום של ממשלת נתניהו.

נלבש את חליפת האיומים

על יחסה העוין של ממשלת נתניהו לעבודה המאורגנת מלמד נסיונו של בנימין נתניהו עצמו לקדם חקיקה שתחייב בוררות חובה בשירותים חיוניים בטרם שביתה, נושא שלדברי "גורמים בסביבתו" נמצא "בראש סדר העדיפויות שלו". שר התחבורה בממשלתו, ישראל כץ, אף הרחיק לכת וציין כי "אם הוועדים ישביתו את הנמלים אעביר את חוק יום הדין שאוסר על שביתות".

בדומה, בדיונים שערך השר נפתלי בנט הועלתה האפשרות כי במקרה של שביתה יופעלו הנמלים גם על ידי חיילי צה"ל. באווירה זו לא התקשה שר התקשורת גלעד ארדן להעביר בממשלה את המלצות דו"ח לנדס ובמרכזן פגיעה בעובדים והפרה חד-צדדית של הסכמי העבודה, המלצות שזכו, כאמור, לתמיכתו הנלהבת של רולניק, ואשר משדרות מסר מאיים לשאר עובדי המגזר הציבורי.

החשש מפני ההפרטה, שבירת העבודה המאורגנת והפגיעה בתנאי ההעסקה מעצב את תגובת ועדי העובדים בחברות הממשלתיות. השביתות ברכבת ובנמלים, מלמדות כי התנהלותם הכוחנית של "הוועדים הגדולים" היא בדרך כלל תגובה לאיום הישיר או העקיף על בטחונם התעסוקתי הגלום במהלכי ההפרטה שיוזמת הממשלה.

ניתן אמנם לחלוק על חלק מדרכי המאבק של הוועדים, אך יש לזכור כי התנהלותם היא תולדה של היעדר מרחב התמרון שאליו דוחקת אותם מדיניות ההפרטה של הממשלה. מדיניות זו זוכה לרוח גבית מן העוינות של דעת הקהל כלפי "הוועדים הגדולים" במגזר הציבורי, שלאגדת המחוברים של רולניק יש תפקיד מרכזי בליבויה.

על יחסו העקרוני של רולניק כלפי העבודה המאורגנת במגזר הציבורי ניתן ללמוד ממאמרו הדן ב"ההבדל המובנה בין התארגנויות עובדים במגזר הפרטי לבין אלו במגזר הציבורי", שעליו הצביע הנשיא האמריקאי פרנקלין ד. רוזוולט. כפי שמציין בצדק רולניק, כמחולל ה"ניו דיל" הניח רוזוולט את היסודות למדינת הרווחה האמריקנית, ובכלל זה "חלק גדול מהרפורמות החלוציות ביותר בתחום ההגנה על העובדים וחישוק יכולת ההתארגנות שלהם מול בעלי ההון".

רולניק משתמש ברוזוולט כבמעין "עד מומחה" בסוגיית הגבלת זכות השביתה של העובדים במגזר הציבורי. רולניק מדגיש כי רוזוולט "הכיר בזכותם של עובדים במגזר הציבורי להתארגן ולהגן על תנאיהם – אבל ערך הפרדה ברורה בינם לבין העובדים במגזר הפרטי". לדברי רוזוולט, "כל עובדי הממשלה צריכים להבין שהתהליך של משא ומתן קיבוצי, כפי שמקובל להבינו, אינו ניתן ל'השתלה' בשירות הציבורי, יש לו מגבלות ברורות ובלתי ניתנות לשבירה כשמיישמים אותו בניהול כוח אדם במגזר הציבורי". לכן "אין מקום לטקטיקות צבאיות בתפקידו של כל ארגון של עובדי הממשלה" ולכן "אין לסבול" שביתה של עובדי הממשלה.

רוזוולט אתה לא

ניכר שרולניק מזדהה עם הבחנתו של רוזוולט. ואולם, על משמעותה הפוליטית של הזדהות זו אפשר לעמוד מתוך הבדלי הנסיבות בין ארצות הברית של רוזוולט לבין ישראל של נתניהו: רוזוולט היה בעיצומו של בניינו והרחבתו של המגזר הציבורי, בעוד נתניהו עסוק בצמצומו ודלדולו. דבריו של רוזוולט שיקפו את המצב החוקי בזמנו – כשיש אף הסוברים כי פעל לשנותו כחלק מחיזוק העבודה המאורגנת. רולניק, לעומת זאת, מצטט את דבריו של רוזוולט כאשר ממשלת נתניהו מאיימת על זכויות העובדים במגזר הציבורי.

למאמרו של רולניק היה גם הקשר מיידי יותר: הוא ציטט את דבריו של רוזוולט בסמוך לאחר שעשה כן סקוט ווקר, המושל הרפובליקאי של ויסקונסין, שהסתמך עליהם כדי להצדיק פגיעה בזכויות המקצועיות ובתנאי ההעסקה של עובדי המגזר הציבורי שם. דבריו של סקוט עוררו ויכוח בשאלת הפרשנות הראויה לדברי רוזוולט, ובסוגיה זו ניצב רולניק באותו צד של המתרס שבו ניצב סקוט.

אז אתה ימני, בעצם

בהתייחסו לראיון שערך רולניק עם בן יעיש בסקירת העיתונות באתר "העין השביעית", עמד שוקי טאוסיג על הכפילות, או הסתירה המאפיינת את עמדותיו של רולניק, כאשר ציין כי "הציניקנים יאמרו" שרולניק "שובר בחזרה ימינה לחיק הליברלי החמים והמוכר של האג'נדה הכלכלית ההיסטורית של עיתון 'הארץ', המפנה את חיציה למגזר הציבורי ולעבודה המאורגנת".

עיון במאמריו של רולניק מלמד, אכן, כי הנחות המוצא המנחות את יחסו לעבודה המאורגנת דומות לאלו של אורי יוגב, מי שהוגדר כ"אידיאולוג הכלכלי" של נתניהו. ב-2004 ראה יוגב את "ההישג הגדול ביותר שלו" כממונה על התקציבים באוצר תחת נתניהו בכך ש"הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק... ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל'.

כעשור מאוחר יותר אימץ רולניק את גישתו של יוגב, וב-2013 הוא הציע לממשלת נתניהו לראות בגירעון התקציבי הענק שנפער ב-2012 הזדמנות "לייצר משבר גדול שיצריך צעדים קשים: קיצוצים עמוקים בבורות השומן... ושורה של רפורמות", וביניהן "רפורמה כוללת בשוק העבודה". משמע, כמו יוגב גם רולניק ממליץ לנקוט בגרסה ישראלית של דוקטרינת ההלם כדי לקדם רפורמות בשוק העבודה.

הדמיון לא נגמר בכך. יוגב, שהוביל באוצר את הקו הנוקשה נגד ההסתדרות, והגדירה כ"אחת המשקולות הכי כבדות על המשק הישראלי", קבע כי "הוועדים הגדולים לבדם" הם ש"תקעו" את המשק, שכן "השיתוק שהם יוצרים במערכת" מעודד "בינוניות וחוסר מקצועיות".

בדומה סבור רולניק כי "ההסתדרות יכולה לטרפד כל שינוי, כל חדשנות, כל ניסיון לייצר שירותיות ויעילות, כל ניסיון למגר שחיתות ונפוטיזם – רק משום שהיא...לובי של כמה קבוצות אינטרס ואינה צריכה לשאת באחריות... העוולות והעיוותים במשק".

יש גם דמיון רב בין האופן שבו מתאר רולניק את ארגוני העובדים בסקנדינביה כמי ש"מקדשים את רעיונות התחרותיות והשוק החופשי" לבין האופן שבו תיאר יוגב את עתיד העבודה המאורגנת בישראל. לדבריו, לאחר ששיעור העבודה המאורגנת יירד אל מתחת ל-20 אחוזים, "תתפתח בישראל עבודה מאורגנת מסוג חדש, מודרנית ופתוחה יותר", כזו "שדוגלת בשותפות של העובדים והמעסיקים ולא מתייחסת אל המעסיקים כאל אויבים".

כחלק מתפישת דוקטרינת ההלם מצביע יוגב על זיקת גומלין בין החלשותם של "הוועדים הגדולים" לבין ה"הצלחה של הרפורמה בפנסיה". נתניהו התייחס לזיקת גומלין זו באופן מפורש יותר. בראיון ב-2007 הוא הסביר כי הרפורמה בקרנות הפנסיה היתה אמצעי לרפורמה של שוק ההון: לדבריו "קרנות הפנסיה היו במצב איום, אבל רובן לא היו על סף קריסה מיידית, ויכלו להתקיים עוד עשרות שנים באותה מתכונת. הסכנה לא היתה קריסה, אבל ההזדמנות היתה ליצור שוק אג"ח בישראל שפותח פתח לשוק הון אמיתי. המבנה שהיה קיים שאב את כל האשראי במשק ומנע אשראי ממשקי הבית ועסקים קטנים".

קשה לחשוב על ניסוח מובהק יותר של הגיונה של דוקטרינת ההלם: קרנות הפנסיה יכלו להתקיים עוד עשרות שנים אך בחסות ליבוי חשש ציבורי בלתי מבוסס לקריסתן הקרובה, הן נשלחו אל הבורסה כדי "ליצור שוק אג"ח" ו"שוק הון אמיתי" בישראל.

להעביר את כספי הפנסיה לבעלי ההון

על הזיקה בין דוקטרינת ההלם, רפורמת הפנסיה ויצירת שוק ההון עמד רולניק כבר במאמרו "מתי נתמסחר" שפורסם ב-25 ביוני 1998 במדורו "שווי שוק" ב"הארץ כלכלה". על פי עקרונות "דוקטרינת ההלם" הוא פותח את המאמר באיום: "מה יקרה אם המיתון במשק יעמיק? האבטלה תעלה? המשקיעים הזרים יקטינו את פעילותם במשק?" התשובה, לשיטתו, היא "מסחור של האשראי", היינו העברת השליטה באשראי מן הממשלה והבנקים אל שוק ההון והבורסה, כך שביזור גורמי הכוח וההשפעה יאפשר לגורמים חדשים בעולם העסקים לרכוש חברות גדולות באמצעות אשראי, משמע לקחת חלק בהפרטת המשק.

בהקשר זה עובר רולניק לדון בהסחרת הפנסיה. לדבריו, כל רפורמה משמעותית בשוק ההון כרוכה במסחור האשראי. כך "הפסקת הנפקת האג"ח המיועדות היא מיסחור של קרנות הפנסיה; הפסקת הפנסיה התקציבית היא מסחור של הפנסיה הממשלתית". נתניהו הסחיר את קרנות הפנסיה, מהלך שבו רואה רולניק את השינוי החשוב ביותר בין "השינויים המבניים האמיתיים" שהוביל נתניהו, מהלך שפירותיו ייראו בטווח הארוך, אך כבר עתה הוא מעודד את המשקיעים ואנשי העסקים. ואולם, נתניהו לא הסחיר את הפנסיות התקציביות, ונראה שמלחמת החורמה שמקדש נגדן רולניק היא חלק ממאבקו להסחרתן: כל עוד כספי הפנסיות הללו הם חלק מתקציב הממשלה והחברות הממשלתיות, הם לא נמצאים בשוק ההון, וכך אינם עומדים לרשותם של המשקיעים ואנשי העסקים.

כך מסתברת גם תמיהה שמעוררת מתקפתו של רולניק על הפנסיות התקציביות: בתנאים הקיימים של שוק ההון הישראלי על כשליו ותספורותיו – שהוא מן החריפים שבמבקרים את פגיעתם בחוסכי קרנות הפנסיה לאחר רפורמת נתניהו – הפנסיות התקציביות הן ההסדר המיטבי להבטחת עתידם של החוסכים; לפיכך, הסחרת הפנסיה התקציבית בתנאים אלו עתידה לשרת את המשקיעים ואנשי העסקים ולא את החוסכים הגימלאים.

כאן כדאי לחזור לדבריו של נתניהו על הכזב שבסכנת הקריסה שנשקפה לכאורה לקרנות הפנסיה ועל יכולתן "להתקיים עוד עשרות שנים באותה מתכונת", וכי מטרת הרפורמה היתה ליצור "שוק הון אמיתי". מדברים אלו מתבקש כי הדרך הנכונה לפתרון בעיית הפנסיה היא הפוכה מזו שעליה ממליץ רולניק: לא הסחרה של הפנסיה, שכשלה עד כה בעקבות רפורמת נתניהו באופן המאיים על עתידם של החוסכים והגימלאים; אלא להפך, אסחרה (דה קומודיפיקציה) שלה - היינו הקטנת אופיה הסחורתי של הפנסיה והגדלת ההגנה הממשלתית על הגימלאים מפני גחמות השוק.

יוצא דופן אצילי

ברמה העקרונית יותר בולטת הזיקה בין רעיונותיו של רולניק לאלו שמקדם דניאל דורון, אחד הדוברים הבולטים של הכלכלה הניאו-ליברלית בישראל. דורון הוא מבקר חריף של המדיניות הכלכלית שננקטה בישראל בארבעת העשורים האחרונים והיה בין הראשונים לטעון כי בניגוד ליומרתו, משטר ההפרטה הישראלי לא יצר שוק חופשי וכלכלה תחרותית. לדבריו "לשמאל ולימין אין כאן משמעות. תחת העבודה ותחת הליכוד נשארה אותה שיטת עבודה – ביורוקרטיה של אוליגרכים שמנהלים את הכלכלה וחונקים אותה". דורון יוצא נגד המצב שבו "המונופולים בחסות הממשלה וההסתדרות שולטים במשק", ומדגיש כי "שגשוג יכול לבוא רק בזכות היד הנעלמה של שווקים תחרותיים ולא בזכות הידיים הכבדות והמושחתות של הממשלות".

רולניק מדגיש את זיקתו לדורון ורעיונותיו. בדצמבר 2013, בשבוע שבו התקבל בכנסת חוק הריכוזיות הוא פירסם ב"דה מארקר" הומאז' נרגש לדורון, והציגו כאבי המאבק בריכוזיות בישראל. רולניק מדגיש כי כשהוא עצמו ורוב הרגולטורים "היו בבית ספר יסודי או תיכון", כבר התמסר דורון ל"מלחמה למען שבירת הריכוזיות, המונופולים והקרטלים וניסיון לייצר בישראל שוק חופשי אמיתי". ככזה הוא היה "מהבודדים שידעו להסביר שקמפיין לשבירת הריכוזיות הוא לא נגד עסקים, אלא נגד מונופולים ושאר מחוברים – כלומר בעד עסקים ובעד השוק".

דורון מצדו לא חסך שבחים מרולניק, וציין כי עד להופעתו של העיתון "ישראל היום", נשלטה התקשורת הישראלית על ידי הטייקונים והגנה עליהם, "עם יוצא הדופן האצילי של 'דה מארקר' ועורכו הנועז גיא רולניק, שתוך תשלום מחיר גבוה מוביל את המאבק כנגד ריכוזיות היתר של התקשורת".

רולניק מביא את דורון כדוגמה לגישתו שהמאבק בריכוזיות וב"מחוברים" חוצה את הגבולות המקובלים בין ימין לשמאל. ואולם, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית דורון דווקא מקורב לנתניהו: בשנות ה-90 הוא השתתף בצוותים שהכינו את ההצעות למדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו הראשונה ואף שימש לו יועץ בתחום הכלכלה החופשית; ב-2004 הוא שיבח את "הרפורמות הכלכליות האמיצות של שר האוצר בנימין נתניהו"; ובממשלתו השנייה של נתניהו הוא היה חבר בוועדה המייעצת של שר האוצר יובל שטייניץ.

נתניהו לא נשאר חייב. ב-2005 הוא כיכב בערב גיוס תרומות שערך "המרכז השראלי לקידום חברתי וכלכלי" שבראשו עומד דורון, וחזר וקרא לנוכחים לסייע למכון של דורון, תוך שהוא מבקש: "תנו לו כסף, עזרו לו לסייע לי".

מהפכת נגד

בקשתו של נתניהו לא היתה בקשה בעלמא. מאז שהתמנה ב-2003 לשר אוצר בממשלת שרון השנייה מנהל נתניהו, ברוח ביקורתו של דורון, מהפכת-נגד המכוונת לשינוי דמותו של משטר ההפרטה הישראלי כפי שהתגבש מאז 1977. ההיגיון המנחה את מהפכת הנגד של נתניהו היה זה של ה"קופיקס קפיטליזם", וככזה היה פוליטי לא פחות מאשר כלכלי: נתניהו עמד על כך שביסוסו של משטר ההפרטה הישראלי על שכבה צרה של טייקונים לא רק שאינו מבטיח בסיס ציבורי לניאו-ליברליזם אלא מעורר כלפיו עוינות; לפיכך, הוא מעוניין ביצירת מעמד רחב יותר של בעלי הון בינוניים, שיקנו למשטר ההפרטה תמיכה ציבורית ויציבות שאין ביכולתם של קומץ טייקונים להבטיח.

כשם שלא קשה להבחין בהשתקפות תפישותיו של דורון במדיניותו של נתניהו, כך קשה שלא להבחין בקרבה שבין נתניהו לרולניק, שכתיבתו – ובמרכזה אגדת המחוברים – יוצרת אווירה ציבורית ודעת קהל תומכת במדיניותו של נתניהו וב"קופיקס קפיטליזם".

רולניק אינו חוסך את שבט ביקורתו מנתניהו, אך כפי שמלמדת כותרת מאמרו "נתניהו – פער עצום בין מעשים לדיבורים", אין זו ביקורת על עצם מדיניותו, שבעיקריה הוא תומך, אלא על חוסר הנחישות שמגלה נתניהו במימושה. בהתאם, כותב רולניק כי "נתניהו הוכיח מנהיגות והבנה כלכלית יוצאת דופן כאשר הקים לפני כשלוש שנים את ועדת הריכוזיות"; או "נתניהו יכול להיות מרוצה מאוד: אם השוק החופשי בישראל יצליח להחזיר לעצמו אי פעם את הלגיטימיות הציבורית, יהיה זה בסופו של דבר הודות לשתי הרפורמות שלו – הוצאת הבנקים משוק ההון לפני שבע שנים ופירוק הפירמידות הפיננסיות-ריאליות".

תרומה משמעותית לבניין דמותו של נתניהו כמהפכן המוביל למימוש ה"קופיקס קפיטליזם", ניתן למצוא בראיון שיזם לאחרונה רולניק בהשתתפותם של נתניהו ושל פרופ' לואיג'י זינגלס, כלכלן אמריקני המוגדר כ"גורו החדש" של נתניהו, שספרו האחרון נהפך ל"תנ"ך הכלכלי" שלו. זינגלס מבקר בחריפות את "קפיטליזם המקורבים", וקורא לנצל את זעם ההמונים שהתעורר לאחר משבר 2008 כדי לבצע את הרפורמות הדרושות לחיסולו.

רולניק מסביר כי "שיטת זינגלס עבדה בישראל" כשילוב שבין הרעיונות שקידם "דה מארקר" למחאה החברתית, ובהתאם הוא מציין כי "ההכרה של נתניהו ברעיונותיו של זינגלס נראתה כהזדמנות להמשיך את הדיון המתנהל כאן (ב"דה מארקר") בעשור האחרון".

בן בריתו של נתניהו

מבקרת התקשורת דבורית שרגל מגדירה את היחס שהעניק רולניק לנתניהו בראיון כ"לוטפני", וביטוי בולט לכך הוא המקום שנתן רולניק להתרשמותו של זינגלס מנתניהו: "התרשמתי מאוד. אני חייב לומר שמעולם לא פגשתי פוליטיקאי עם ראייה ברורה כל כך לגבי מה שצריך לעשות, שתואמת לתפישה שלי".

רולניק מנצל דמיון זה כדי להאדיר את נתניהו. זינגלס הצביע בדבריו על חשיבותו של "חוק גלאס-סטיגל", שנחקק בארצות הברית בעקבות משבר 1929 והפריד בין בנקי השקעות לבנקים מסחריים, ורולניק מסביר לקוראיו כי "גלאס-סטיגל הישראלי דומה לוועדת בכר – הוועדה שהוביל נתניהו לפני עשור ו'קטינה דרמטית את הריכוזיות במערכת הפיננסית הישראלית", דבר שסייע לבנקים הישראליים לצלוח את משבר 2008.

רולניק מצביע על כך שגם הישגי ועדת בכר היו מוגבלים, אך תולה זאת ב"מתקפה חריפה מצד הבנקים והגורמים הקשורים אליהם בעיתונות", וטוען כי "הטייקונים ומקורביהם הם שפעלו לעצירת הרפורמות, להגברת התחרותיות ושבירת הריכוזיות במשק הישראלי". כאן מתייצב רולניק לצדו של נתניהו כנגד יריביו, ומציין כי "הראיון עוד לא התחיל, ונתניהו כבר הולך כמה צעדים מעבר לזינגלס", שלחיבור בין הון ושלטון שעשה זינגלס הוסיף נתניהו גם את התקשורת.

על עומק השותפות הרעיונית בין רולניק לנתניהו מלמד הדו-שיח שהם מנהלים בראיון בו הם מהדהדים זה את רעיונתיו של זה. רולניק שואל "מתי הבנת שהקפיטליזם הישראלי נהפך... לקפיטליזם של מקורבים ושצריך להתמודד עם הריכוזיות?" ונתניהו משיב כי חשב על כך לראשונה ב-1976, כאשר גילה שבישראל יש "מעט מקום לתחרות" שכן "יש לנו חברות שנשלטות על ידי הממשלה או על ידי ועדי עובדים". רולניק שואל: "מדוע החלטת להקים את ועדת הריכוזיות לפני ארבע שנים, איפה ראית קפיטליזם של מקורבים בישראל?" ונתניהו משיב: "ראיתי היעדר תחרות בהרבה מקומות. יש לנו מבנה פירמידאלי... יש בעלות צולבת של יישויות פיננסיות וריאליות וזה הורס את התחרות". ושוב, רולניק משבח את מדיניותו של נתניהו אך מבקר את ביצועה: "בעוד שבראיון נתניהו מציג מסר חד וברור של מלחמה בריכוזיות והחדרת תחרות – בפועל התוצאה הסופית של חוק הריכוזיות במתכונת שאושרה לפני שלושה חודשים בכנסת אינה מספיקה".

מן הראיון הלוטפני הזה מצטיירים רולניק ונתניהו כתאומים סיאמיים, אשר כעיתונאי חריף ומדינאי שקול מקדמים יחד סדר יום משותף. כשהוא שבוי בקורי אגדת המחוברים שטווה, מציג רולניק את נתניהו כמהפכן הנלחם ב"קפיטליזם המקורבים" הישראלי ופועל למיגורו. בעוד שלהלכה מציע רולניק כחלופה לקפיטליזם המקורבים את "המודל הסקנדינבי" – שבשל חולשת איגודי העובדים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטית קשה, כאמור, לראות את כינונו – הרי שבפועל הוא מקדם את "הקופיקס קיפטליזם", היינו מודל משטר ההפרטה של נתניהו, שבו מעמד של בעלי הון בינוניים יירש את מקומם של קומץ הטייקונים. מבחינת מרבית הישראלים יסתכם  שינוי זה בשיפורים צרכניים, אך לא יהיה בו כדי לשקם את מדינת הרווחה, שפירוקה הוא הגורם המרכזי לגידול באי-השוויון בישראל.

אלא שרולניק נחוש להעניק ל"קופיקס קפיטליזם" שהוא מקדם מראה מהפכני כפי שמלמדת התייחסותו לראיון עם נתניהו וזינגלס בבלוג שלו. לאחר שהוא מצטט מבחר מאמרותיו של נתניהו כמו "ישראל היא קפיטליזם של מקורבים", או "הבנקאות הישראלית היא מועדון של חברים", כותב רולניק:"הטקסט הזה נראה כמו שבא מאחד העורכים או הפרשנים של 'דה מארקר' או מחברת הכנסת שלי יחימוביץ – אבל הוא של ראש הממשלה בנימין נתניהו".

"דה מארקר" ושלי יחימוביץ הם מן הסמלים הבולטים של המאבק של תנועת המחאה בשיטת ההון-שלטון הישראלית; על ידי מיקומו של נתניהו לצד "דה מארקר" ויחימוביץ הופך אותו רולניק לחלק מן המחאה. נתניהו כבר ניסה ליצור את התעתוע זה באמצעות ועדת טרכטנברג, אך כשל; עתה יוצר רולניק את מראית העין הזאת כחלק מן המהלך המשותף שלהם לכינון "הקופיקס קפיטליזם" בישראל. כך מבטיח רולניק שהמאבק בהון-שלטון לא יחרוג מגבולותיו של משטר ההפרטה, שהוא ישנה את גילוייו מבלי לפגוע בהנחותיו: שמ"קפיטליזם מקורבים" הוא יהפוך ל"קופיקס קפיטליזם", אך לא ל"מודל הסקנדינבי".

עוד באותו נושא: 

תגובות לקופיקס קפיטליזם

תגובות לקופיקס קפיטליזם

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x