קבוצות האינטרס בישראל מזוהות. הנזק לכלכלה ולחברה גם הוא מזוהה. עיתון "דה מארקר" על כותביו בהובלת גיא רולניק חושף במשך שנים את שאלת הריכוזיות, המונופולים, הקופונים הענקיים של שוק ההון בבנקים ובפנסיה וגם את קבוצות האינטרס השונות בכלכלה ומקרב הוועדים הגדולים, ונזקן לכלכלה ולחברה. גיא רולניק, בנסיונו ליצור אג'נדה שויונית והוגנת לכלל האזרחים, מעולם לא התבטא נגד התארגנות עובדים. האג'נדה המרכזית שהוא מנסה לקדם, להבנתי, היא: כיצד לקדם את צמיחת המשק ואת יעילות השירות הציבורי תוך פירוק קבוצות האינטרס, שאינן מייצרות ערך ממשי לחברה ושמונעות את הצמיחה, תוך יצירת רשתות ביטחון חברתיות וצמצום אי השוויון.
העובדות במאמריו של רולניק לא הפריעו לקבוצות אידיאולוגיות להמשיך ולשמר, לתפיסתן, את חלוקת העולם הפשטנית של הטובים והרעים במבנה החברתי כלכלי. בחבילה אחת נמצאים "הרעים" – בעלי ההון, הממשלה, התעשיינים; ומולם "הטובים" – העובדים והוועדים. כשלחלוקה הפשטנית הזאת מתלווה גם תואר של פרופסורה אנו נכנסים לדרך ללא מוצא בשיח הציבורי.
כך דני גוטוויין במאמרו "עובדים מן החוץ" על דו"ח לנדס לרפורמה ברשות השידור ממשיך להגן על כל ניסיון של התייעלות, אפקטיביות ורחמנא ליצלן גם תמורה אמיתית לאגרה. כל ניסיון לשפר מערכות ציבוריות מעלה מיד את הצעקה האוטומטית: "זהירות הפרטה, זהירות פגיעה בעובדים". לגוטוויין לא משנה אם הארגון מתנהל בבזבוז כספים משווע, בנפוטיזם, בחוסר רלוונטיות בהקשר לייעודו – השידור הציבורי – ובתוצאות עלובות ביצירה לנוכח התקציבים הענקיים המופנים אליו.
כל נגיעה או מהלך של שינוי נתפש כמהלך קונספירטיבי שיש מאחוריו כוונות של הפרטה ופגיעה בעובדים. הניהול העלוב, הבזבוז והאופן שבו הוועדים של רשות השידור חונקים אותה – לא מעניינים את גוטוויין. כמי שאמון על חקר היסטורי העובדות אמורות להיות לנגד עיניו, והנה הוא בוחר את העובדות שמתאימות לתפישת העולם שלו כדי למנוע שינוי מבני שמחייב להפסיק את השוד של כספי ציבור. אכן, ההנהלות והפוליטיקאים ניצלו את רשות השידור, אך גם העובדה שהוועדים היו שותפים מלאים לחידלון רב השנים שדירדר את רשות השידור למצבה העלוב כיום צריכה להיות מול עיניו.
מהפכת הסלולר הברוכה לא היתה מתרחשת בישראל לו לחברות הסלולר היו ועדים כדוגמת "הוועדים הגדולים". אלה היו חוברים להנהלות כדי להמשיך לקיים את המבנה הישן ולחלוב את הציבור הישראלי בתשלומים מופרזים. כולנו הרווחנו מהשינוי המבני הזה, בשירות, במחירים זולים ובתחרות מצוינת. תשליכו מקרה זה על כלל ענפי השירותים והנה לכם אחת הדרכים להוזלת יוקר המחייה ביחד עם רגולציה אמיתית ואמיצה שמחויבת לאזרחיה ולא למשרות העתידיות של הרגולטורים.
אכן, בתהליכי שינוי מבני יש גם פיטורי עובדים וזהו המחיר שעלינו לשלם כולנו כדי לחולל צמיחה ותחרות אמיתיים. מבחינתו של גוטוויין שוד הקופה הציבורית לגיטימי תמיד לצורך מבנה תעסוקה עם ביטחון מלא לעובדים, בכל תנאי וללא קשר לחוסר היעילות והבזבוז.
חשוב לי לציין – אני בעד השידור הציבורי והמשך קיומו. אני גם בעד התארגנות עובדים. יחד עם זאת, אני בעד מבנה משקי שלא נותן כוח לקבוצות אינטרס – לא משנה מה תפישתן האידאולוגית ולא משנה מאיזו מפלגה הן – לפגוע בכלל החברה ובסיכוי לצמצום יוקר המחייה ולהקטנת אי שוויון בישראל.
שלי יחימוביץ' שידועה בתפישותיה החברתיות גילתה אומץ לב ציבורי בכך שגינתה את מעשיו של אלון חסן מהנמלים ועל כך שילמה מחיר בבחירות הפנימיות למפלגת העבודה. מתפקדי הוועדים הגדולים נמצאים בכל המפלגות (לפחות בתקופת הפריימריס), והם "נודדים" ממפלגה למפלגה בכדי לחסל חשבונות עם מי שמאיים עליהם. גוטוויין, האם כל זה נעלם מעיניך?
*
דני גוטווין החמיץ את המסר המרכזי שעולה מהמודל השבדי כפי שתואר בכתבתו של רולניק. כיצד קורה ש-80 אחוזים מהעובדים בשבדיה מאוגדים באיגודים מקצועיים חזקים ועדיין היא מצליחה לשמר צמיחה מרשימה, כושר תחרותיות, שירותי רווחה מעולים ופערי אי שוויון כלכלי מהנמוכים בעולם. לא קל להבין כיצד כל זה מתרחש? אתן תשובה אפשרית וצנועה:
בשבדיה מתקיימת תרבות המדגישה ערכים של אחריות, שוויון, דיאלוג ואמון בין כל השותפים למבנה החברתי כלכלי.
אנחנו הישראלים כנראה עדיין מאמינים שרק במלחמה משיגים הישגים.
מספר ועדים לא קטן השתלט על מקור הכוח של חברות ציבוריות והשירות הציבורי ומונע מהם כל סיכוי לשינויים מבניים שיהפכו אותם ליעילים, תחרותיים ורלוונטיים לכלכלה ולחברה, תוך שימור זכויות העובדים. תחת הכותרת: "הגנה על עובדים" ניתנת לגיטימציה לשמר מבנים בזבזניים על חשבון הציבור. צורת התנהלות כוחנית זו נובעת מתרבות כוחנית שאינה מאפיינת רק את הוועדים הגדולים: כל קבוצות האינטרס מתנהלות כך, אם כי חלקן מפעילות מנגנונים מתוחכמים ומוסווים יותר. ועדיין לא דיברנו על מי אחראי ליצירת דור ב' ביחסי עבודה; ועל הפנסיות המעיקות בשירות הביטחון.
האם אפשר ליצור כוח הפועל לטובת הכלל, שהוא חזק מהכוח של קבוצות אינטרס כאלה ואחרות? המחוקקים לצערנו נכשלים במשימה הזאת. ועל כן ייתכן שהדרכים שנותרו הן מחאה חברתית בעוצמה מתמדת שתמקד את המחוקקים בתפקידם האזרחי האמיתי; והקמת שולחן עגול ליצירת דפוס תרבותי חדש לטובת המשק הישראלי בשותפות הממשלה, המעסיקים וההסתדרות.
כן, המבחן ליצירת תרבות חדשה אינו מוטל רק על הממשלה אלא גם על ההסתדרות. ראשיה שכחו כבר לפני שנים את תפקידה המרכזי: ראיית התמונה הכוללת של המשק הישראלי. מקימיה הגאוניים של ההסתדרות הגו את הרעיון בעיקר בשל הצורך לבנות כאן משק שיש בו גם צדק חברתי. המשוואה משק צומח לצד צדק חברתי היתה לנגד עיניה שנים ארוכות, עד שנשכח לטובת קבוצות האינטרס. האם תיווצר מנהיגות שתוביל להחזרת המשוואה? – ימים יגידו.
השולחן העגול תפקידו לבחון את הכשלים שמונעים צמיחה. לטפח תחרותיות, למנוע בזבוז, לצמצם את יוקר המחייה ואת אי השוויון, וליצור רשתות הגנה חברתיות וכלכליות לעובדים שנקלעים למשבר בעקבות יישום הערכים הללו. יש לאפשר הכשרות מקצועיות, ליווי אישי ולהעניק דמי אבטלה גבוהים לתקופות ארוכות כדי לעבור תקופות משבר בצורה מכובדת ומאפשרת הסתגלות ליצירת מקום עבודה חדש. יש להבטיח חיסכון פנסיוני על חשבון המדינה והמעבידים בתקופות משבר ובעיקר לתקן את העיוותים בשוק ההון שקשורים לפנסיה ולחסכון.
על המעסיקים מצדם מוטלת החובה לאפשר התארגנות עובדים ולעבור לתרבות של דיאלוג ולא של איומים, לתרבות של אמון ושקיפות לטובת החברות והעובדים.
מול הקפיטליזם החזירי אין לחזור לדפוסי הסוציאליזם הקלאסי, יש ליצור מודל רציונלי הנשען על ערכים שמקיימים משק המסוגל ליצור צמיחה מצד אחד ולשמור על כבוד האדם עם רשת חברתית וכלכלית תומכת בתקופות משבר ואבטלה מצד שני. הגיע זמן לשיח ציבורי חדש במבנה המשק ויחסי העבודה בישראל שמשנה דפוסי חשיבה ישנים.
סמי בן יעיש שימש כמנכ"ל ההסתדרות וראש בית הספר למנהיגות עובדים בבית ברל
