עו"ד שלמה יצחקי, הממונה על יחסי עבודה ורישום ההסכמים הקיבוציים במשרד הכלכלה, סרב בהחלטה דרמטית לאשר הסכם קיבוצי לעובדים הזרים בבניין. מי שהתנגדה להסכם – פרי שיתוף פעולה של ההסתדרות הלאומית ותאגידי הבנייה – היתה ההסתדרות הכללית, שטענה כי ההסכם הקיים חל על כלל העובדים ושההסתדרות הלאומית אינה ארגון יציג של עובדי הבניין. עו"ד יצחקי קיבל את ההתנגדות בנימוק של אפליה בקביעת שכר נמוך משכר המינימום בענף.

זו לא הפעם הראשונה שעו"ד יצחקי נדרש לאשר הסכם בענף הבניין, המפלה עובדים זרים. ההסתדרות הכללית היא גם זו שביקשה בשנת 1999 להרחיב בצו הרחבה הסכם כללי לענף הבניין, שצורף לו נספח לעובדים זרים, ובו נקבעה באופן גורף לעובדים הזרים דרגה נמוכה, שמנעה מהם לקבל הטבות שניתנו בהסכם לעובדים ישראלים. "קו לעובד" הגישה התנגדות וכך עשה גם משרד האוצר, יש שיאמרו משום שפעל לייקור העסקת עובדים בבניין כדי להכניס ישראלים לענף. צו ההרחבה ניתן בסופו של דבר, אולם ללא הנספח המפלה.

שתי ההסתדרויות פעלו בצורה דומה ומאותם מניעים. הן שיתפו פעולה עם ארגוני מעסיקים  כדי לקבל "דמי ארגון" המנוכים משכר העובדים, בעוד שהמעסיקים זכו להפחתה בשכר העובדים. עו"ד יצחקי טען השבוע בנימוקי הפסילה להחלטתו, כי ההסתדרות הלאומית פעלה כ"ארגון מטעם": "נגלתה לפני תמונה עגומה של עולם יחסי עבודה הפוך: ההתארגנות מתחילה בקשר של ארגון העובדים עם המעסיקים, במקום עם העובדים".

ההסתדרות הכללית ניסתה לפני שלוש שנים לארגן את העובדים התאילנדים בחקלאות בצורה דומה, על ידי החתמתם על טופס חברות עוד בהיותם בתאילנד, באמצעות חברות כוח האדם. הניסיון הזה נגדע באִבּו בהתערבותו של עו"ד יצחקי לאחר פניית קו לעובד.

פעילות כ"ארגון מטעם מעסיקים" מנוגדת באופן מוחלט למהותו ומטרתו של איגוד עובדים. בישראל פעילות כזו מתאפשרת כל עוד ולא מוגשת התנגדות לממונה. כך נהנו מן ההפקר ואושרו בשנות ה-90 הסכמים קיבוציים בין ההסתדרות הכללית והלאומית עם חברות כוח אדם, שהיו בהם סעיפים פוגעניים. כאלו שמנעו מהם לקבל זכויות המעוגנות בחוקי המגן. "תקופת מעבר" הם קראו לזה. לדוגמה, עובדים נאלצו להמתין תקופה של חודשיים עד שלושה בהפסקת עבודה לשיבוץ במקום עבודה אחר, כשבזמן זה לא קיבלו דמי אבטלה כי התקיימו יחסי עובד מעביד. אם בתקופה זו העובדים מצאו לעצמם עבודה חליפית נקבע שהתפטרו ולכן הם לא זכאים לפיצויים.

הפרקטיקה הזאת של רווחים קלים להסתדרות ולמעסיקים, ללא השתתפות העובדים אך במימונם ובמסווה של ארגון העובדים, התחילה עם העובדים הפלסטינים. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה על הסדרת העסקתם של עובדים אלו בישראל. בפרוטוקול ההחלטה שהגיע לידינו בשנות ה-90 המוקדמות התנוססה הכותרת: "סודי ביותר" למרות שלא דובר שם על כל עניין בטחוני, אלא שכפי הנראה ניסו אז להסתיר את שוד קצבאות הזיקנה של העובדים הפלסטינים, שהיה גלום במסמך. ההסתדרות קיבלה מאז "דמי שתיקה" על גזילת כבשת הרש שהוגדרו כ"דמי טיפול מקצועי" ונוכו משכר העובדים, סכומים המגיעים עד היום למאות מיליוני שקלים.

ארגון "כח לעובדים" שהפציע לפני מספר שנים בעולם העבודה הישראלי, החזיר אותנו למודל הנכון של איגוד עובדים. איגוד המארגן את העובדים כחברים ופועל בשיתוף דמוקרטי. כבר היום, ולמרות שקיימת עוד כברת דרך ארוכה. ההצלחה של כוח לעובדים גרמה להסתדרות להשקיע יותר בעובדים שתחת חסותה. גם חוקת הההסתדרות שונתה באופן שעובדים שאינם ישראלים ומועסקים בישראל – זרים ופלסטינים, יכולים להצטרף כחברים  ולהשתתף בבחירות להסתדרות.

טוב עשתה ההסתדרות שהתנגדה לאישור ההסכם. נקווה שההצלחה שנחלה תעודד אותה לשלב את העובדים הזרים והפלסטינים כחברים באיגודים הקיימים באותם ענפים ולהפסיק לקבל "דמי ארגון" על עובדים שאינם באמת מאורגנים.

חנה זהר היא מייסדת עמותת קו לעובד. בעבר ניהלה אותה והיום היא מרכזת תחומים כמו עובדים ישראלים ותאונות עבודה