אני יושבת מחוץ לחדר האחיות, מחכה לבדיקות דם לא-שגרתיות. לפני עמדת קפה ולידה פיליפיני שמכין תה לזקן שיושב על כיסא גלגלים לידו. מאחורי לוח נהלים של קופת חולים כללית עם ציור של אחות חייכנית. מימיני זקנה שנוזפת בכל מי שמדבר חזק מדי בטלפון. משמאלי צעיר שמדבר חזק מדי בטלפון. הפיליפיני מתיישב ליד הזקן ומתחיל להשקות אותו בתה.
בימים של בדיקות דם שגרתיות, מראה כזה היה גורם לי לדמוע קלות מתחת למשקפי השמש. אבל היום, זה גורם לי לחוש לשירותים, לסגור את הדלת ולהתייפח בחוסר פרופורציות שעלול לעלות לי בהחמצת התור, אז אני מפסיקה ויוצאת בחזרה למסדרון, כדי לגלות שהזקן והפיליפיני נעלמו להם, הזקנה חדלה לצעוק ולצעיר שמדבר בטלפון נגמרה הסוללה. אני מתיישבת וחושבת על היום ההוא לפני שבוע. שהביא אותי לכאן.
זה היה בביתה של אחותי הגדולה בסופו של אחר צהריים מהנה בפארק עם אחייני. חזרנו הביתה, אכלנו ארוחת ערב, הוא העיף עלי דייסה, לקחתי אותו לעשות אמבטיה באמבטיית הברווז המגניבה שלו, הוא העיף עלי ברווזי צעצוע ואז שמנו פעמינו אל שידת ההחתלה לעשות את הדבר הקשה מכל- ללבוש פיג'מה. אה, שכחתי לציין, אחייני הוא בן שנה וקצת. הוא בגיל די בעייתי, שבו מעטות הפעולות שהוא באמת יודע לבצע לבד, אולם הוא משוכנע שהוא יודע לעשות את כולן ונאבק על זכותו לנסות.
כדי לעבור את המשוכה הזאת מהממים את הילד במזמור, ותוך כדי שמסיחים את דעתו דוחפים לו אוכל לפה, מחליפים לו חיתול, ומחתימים אותו על שטר ערבות בנקאית. בתור כותבת ציפיתי מעצמי לטקסטים יותר יצירתיים מ "טול-טול נחליף חיתול", "בבי-בבי נשתה חלבי" או "נני-נני, אל תדפוק את הראש בשולחני" אבל ככה יוצא. למזלי ולצערי, לפעולת לבישת הפיג'מה, שהיא המסובכת ביותר כשמדובר בפעוט מרדן, וכל אדם שניסה לסגור פיג'מת תיק-תקים על ילד מצווח יודע זאת, יש השיר האולטימטיבי שהילד תמיד מצטרף אליו בפזמון ועד שמצליחים לתקתק עליו את הפיג'מה בניסיון השמיני, הוא כבר מתעייף מספיק כדי ללכת לישון.
והנה בשבוע האחרון, בתום הטקס, כשהתפזרה פמליית השינה, מי למיטת הפעוטות ומי לספה בסלון, נתקפתי בהלה ולא ידעתי למה, ושנייה אחרי זה התחלתי לבכות וידעתי למה. כבר שנים שאני יודעת למה.
למחרת הלכתי לפסיכיאטר וסיפרתי לו על מה שקורה, והוא החליט שכדאי לעשות בדיקות דם חדשות כדי לוודא מה הסיבה לכך הפעם. והאם זה קורה שוב, מה שקרה לפני כמה שנים טובות וכמה שנים רעות. מה שכל פעם, כשממש טוב, מפחדים שיקרה כי הוא ממש רע. זה מתחיל תמיד אותו דבר. כמו שהתחיל אז. כמו שקרה אז.
*
זה היה בבוקר ראשון אחד. קמתי. פשטתי את הפיג'מה ולבשתי מן הסתם, מכנסיים וחולצה. יפים לאללה, קצרים ולא נוחים, שזו הצורה שבה הכי נוח לי. אבל מיד הרגשתי שאין אני מרוצה. ולא מיהרתי, זה נכון, אבל כן החלפתי לפיג'מה. לא ידעתי למה. לא ייחסתי לכך חשיבות. מהיום וחצי שהייתי בצבא ההגנה לישראל, זכרתי את המונח ההוא ,"שביזות יום א" – תחושה נוראית שעוברת על חיילים בתחילת השבוע. לכן נעניתי לצבא ההגנה לעצמי ונשארתי בבית לנוח. לא יודעת ממה.
חשבתי שזה יסתכם ביום הזה, ושלמחרת אקום, אפשוט את הפיג'מה ואגלוש לתוך אחד מבגדי האהובים. אז לא דאגתי. אבל אז הגיע יום שני ובו פשטתי את הפיג'מה, לבשתי בגדים כדי לצאת מהבית, אבל דקה לפני הדלת, מיהרתי אחורה ולבשתי פיג'מה. לא ידעתי למה. וזה נמשך. אחריו הגיעו שלישי, רביעי וחמישי ולאחר מכן הגיע יום שיש ואחריו שבת. פתאום כאב להתלבש. כל יום החל בתקוות גדולות לשמלות מלמלה, סרבלים מסורבלים, בגדי ים, התעמלות או שבת, וכל יום הסתיים בטרם התחיל, בפיג'מה. עד שגם התקוות נעלמו, וגם הימים פסקו מלהתחיל. לא ידעתי מדוע ולמה.
מה שכן ידעתי זה ששוב אני לא עצובה ולא שמחה. ידעתי ששוב מישהו קשר לי כדור שחור וכבד לרגל וזרק אותי לנהר. אבל לא ידעתי למה אין לי שום רצון להשתחרר ולשחות מעלה. ידעתי שאני, ששונאת לישון –עכשיו שונאת פתאום להיות ערה. ידעתי שאני חייבת לומר משהו על כך אבל אין לי יכולת לדבר . ושוב הייתי זברה. הזברה שכלואה בתוך כתונת פסים השחורים והלבנים וחושבת שאולי כל הטרחה הזו, של בגדים, התעמלות או ים, אינה כדאית ואין בה תכלית. מדוע ולמה? כי אחרי שבת יגיע יום ראשון ואחריו שני, שלישי, רביעי ואחריהם עוד ימים שבהם כל נשימה תכאב, וכל תזוזה תעייף ותפיל. אבל משהו בי כן רצה לדעת למה, אז לקחתי את הפיג'מה ואותי בתוכה למרפאה. כבכל פעם שלחו אותי לבדיקות דם, לראות אם מה שחסר לי בגוף זה ברזל, או סידן או ויטמין די ולא, במקרה, בורג.
לשמחתי הרטרואקטיבית, הממצאים לא שינו, כי כל אחד מהם היה בר טיפול. במקרה שלי, חסרו כמה ויטמינים כימיים למוחי חסר השקט וברגע שהם ניתנו לי, חזרתי לחיים שמחוץ לפיג'מה והשארתי את הזברה שלי מאחור.
אז למה אני בוכה עכשיו? כי בזמן האחרון הגוף שלי עייף. המוח עייף. יש דמעות מוזרות, יש חולשה בידיים, יש נימול בגב ויש חשש שהזברה שבי מתעוררת כדי להרדים אותי שוב. וזה קורה בתקופה שאני בפירוש מגדירה אותה כאחת הטובות שידעתי. תקופה שבה כשהמוח שלי ער הוא מודה על כל מה שקורה בה. יש אהבה גדולה, יש מוזיקה, יש אנשים נפלאים בחיי ויש את האהבה הכנה שלי לעצמי. ובאהבתי הכנה הזאת, אני חייבת לשים לב כשהנפש מאושרת ושמחה והגוף מגיב לה בעצב. וללכת לבדוק למה.
ייתכן שאני באפיזודה של דיכאון. זו המחלה הזאת שאני אוהבת להעמיד פנים שאין לי. וזה מתסכל אותי ומצחיק אותי וזה גם מאוד מעליב וכואב לי באגו. ניסיון העבר גילה לי שאמנם אין תרופה לכאבי אגו, אבל יש תרופות לפחדים שגרמו להם וקוראים להן רילי ווילו.
אז אני הולכת לבדוק כל ויטמין שחסר לי וכל בורג שצריך לחזק. ואני נותנת לרוחל'ה האחות לדקור אותי, ומתעודדת מהעובדה שהזריקה כואבת לי. כי כשאני באפיזודה אין לי תחושה. כך שכל תחושת כאב היא סימן שעוד לא נעלמתי. כעת צריך לחכות ולקוות שיתגלה חוסר בברזל. לקוות שאני עדיין אשת הברזל שלמדה לבלום אפיזודה בטרם תתרחש. לזכור את הפעמים שקמתי ולא את הפעמים שנפלתי. אני חולה. זה כנראה אף פעם לא יפסיק להיות נכון. איש לא יודע מדוע ולמה. אבל אני בריאה, כי לעולם לא אפסיק לטפל בעצמי. לא אתעלם מהזברה הזאת שלובשת פיג'מת אסירים דיכאונית ושוכנת בגן החיות שמתרחש לפעמים בראש שלי. ואם תצא מהכלוב אני אדאג לטפל בה מבלי להרוג אף אחת מאתנו. למרות החשש מדיכאון, אני לא חוששת. ובכל זאת, בזמן הקרוב אעדיף טריינינגים. ליתר ביטחון. למה? ככה.
בתמונה: זברה שלא התחשק לה לקום בבוקר ולצאת מהבית
