"אתה הופך להיות איש החצר של בני הקיבוצים, שמתנהלים כמו בני מלכים"

תושבים שעברו לקיבוצים בצפון כדי לפתח עסקים ולהתחיל חיים חדשים גילו כי בעבור בני המקום הם תושבים סוג ב' שניתן לסלק מהבית בכל עת

"שוברת שתיקה". כך כתבה הדר פיורנטינו על כף ידה בפוסט תמונה שפרסמה בפייסבוק, ובו גוללה את טענותיה על קיבוץ להבות הבשן בעמק החולה. כל עוד הייתה חלק מהקיבוץ, היא מספרת, חששה לעשות רעש, אבל אחרי שנאלצה לעזוב החליטה שאין לה עוד מה להפסיד.

הכל התחיל לפני כשנתיים וחצי. פיורנטינו (34), בעלת מותג השוקולד הטבעוני "ויגןטינו" ואז תושבת גבעתיים, חיפשה מקום שבו תוכל לייצר בייצור המוני את השוקולד שלה, שהתחיל כתחביב במטבח של ביתה ותפס תאוצה. "המחירים במרכז היו יקרים מדי בעבורי", היא מספרת, "אז החלטתי להגשים חלום ולנסות את מזלי בצפון".

איור: רון לוין

איור: רון לוין

היא עברה בין כמה קיבוצים בצפון, הציגה את הרעיון העסקי שלה וחיפשה מקום שבו תוכל לגור ולעבוד. "היו שנפנפו אותי", היא מספרת. "בחלק מהקיבוצים הסתכלו עליי, טבעונית עם קעקועים וחלום על שוקולד, ולא התייחסו אליי ברצינות". רק מקום אחד קיבל אותה במאור פנים: קיבוץ להבות הבשן.

"האחראי על השכירות בקיבוץ הציע לי בית של שלושה חדרים וחצי ועוד מבנה של 100 מטר, שלפי הדרישות של משרד הבריאות יוכל לשמש כמפעל", אומרת פיורנטינו,  "בעבור הדירה הוא ביקש 1,800 שקלים בחודש ובעבור המפעל ביקש 2,400 שקלים בחודש. לפני שהחלטתי סופית, בדקתי מול המועצה האזורית ומול משרד הבריאות שאכן אפשר להקים שם מפעל. במועצה היו מאוד נחמדים ומפרגנים והכל נראה בסדר".

לדברי פיורנטינו חוזה השכירות הסטנדרטי בקיבוץ הוא לשנה אחת. "אי אפשר לעשות יותר מזה", היא מסבירה, "במסגרת החוזה, שחלקו היה בכתב וחלקו בעל פה, נאמר שאני אעבור לקיבוץ ואשפץ את המפעל, לא כדי להיות שנה או שנתיים וללכת אלא כדי להשתקע".

באפריל 2016 נפרדה מהחברים במרכז ומבני המשפחה, ושמה פעמיה צפונה. כחלק מההכנות, לקחה הלוואה מהבנק בסך 200 אלף שקלים שיועדה לשיפוץ המפעל. "הסכום הזה היה מיועד לתשלום בעבור העבודה של האדריכלית, שיפוץ התשתיות של החשמל והמים, וכל מה שנדרש לפי חוק ובעבור העבודה של הפועלים", היא מסבירה, "כדי להראות לאנשי הקיבוץ שאני חלק מהם ושאני מעוניינת שהכסף שלי יישאר שם, השתמשתי באנשי המקצוע שלהם. בנוסף השקעתי עוד כ-70 אלף שקלים בציוד חדש למפעל".

צילום: הדר פיורנטינו

מפעל השוקולד הטבעוני בלהבות הבשן | צילום: הדר פיורנטינו

אחרי שלושה חודשים פיורנטינו הייתה בטוחה שהיא עלתה על המסלול הבטוח. המוצרים שלה נמכרו בחנויות טבע ובמסעדות טבעוניות בכל הארץ ובירידים שונים, ובשנה שעברה היא אפילו החלה לייצא כמות קטנה של השוקולד ללונדון. "הכרתי בצפון את בן זוגי עופר", היא מספרת, "ועברנו לגור ביחד. כבר חשבנו לקנות בית בקיבוץ ולהשתקע שם. נכנסתי להיריון והכל נראה טוב".

אלא שלקיבוץ היו תוכניות אחרות בשבילה. אחרי שבחודש מרץ בשנה שעברה היא חידשה את החוזה מול אחראי השכירות במקום בלי בעיה, השנה משהו חרק. "כששאלתי מה קורה עם החוזה הוא אמר שיש לו עומס וקצת התחמק, אני לא חשבתי שיש בעיה", מספרת פיורנטינו. "בערב פסח הוא התקשר אליי וביקש פגישה מיידית, שבה אמר לי שאנחנו צריכים לפנות את הבית מהיום להיום. הסתכלתי עליו בהלם. לא הבנתי איך זה נופל עלי פתאום, או איך ולמה אני אמורה לפנות את הבית. הוא אמר שיש משפחה שאמורה להיכנס לנכס במקומנו. כששאלתי לאיזה בית הוא מעביר אותנו, הוא טען שאין בתים פנויים בקיבוץ. אחר כך אמר ששכנע את המשפחה שאמורה להיכנס לבית לדחות את המעבר לעוד חודש. הדירה עומדת ריקה עד היום.

"לאחר הפגישה עם מנהל הקהילה התקשרה אליי אחת מחברות הקיבוץ ששאלה איך אפשר לעזור לי כדי שאצא מהקיבוץ בהרגשה טובה. אמרתי לה שלא אשאר בכוח במקום שלא רוצה אותי ושאם הם לא רוצים אותי בקיבוץ לפחות שיחזירו לי את הכסף שהשקעתי בשיפוץ ובהשבחת הנכס, כמו ששמעתי שעסקים נוספים קיבלו לאחר שהוצאו מהקיבוץ. היא ענתה שלקיבוץ אין כסף, אז אמרתי לה שאקח מהמפעל את כל מה שאוכל. טון הדיבור שלה הפך באחת לתקיף ולמאיים. היא אמרה לי שהשם שלי יהיה 'שרוף' בכל הגליל, שאף מקום בצפון לא ימכור את השוקולד שלי ושהקיבוץ יתבע אותי בתביעה שכל חיי לא אצא ממנה. נותרתי ללא מילים וסיימתי את השיחה".

הדר פיורנטינו

"שוברת שתיקה" | הדר פיורנטינו

פיורנטינו פרסמה פוסט בנושא בקבוצה הסגורה של הקיבוץ, דבר שהוביל לטענתה להשמצות נגדה ונגד המוצרים שלה. היא טוענת כי בקיבוץ פתחו מכתבים אישיים שלה, דפקו בפראות על דלתה והתעלמו מבקשותיה.

את הדירה היא ובן זוגה עזבו בסוף חודש אפריל. מאחר שלא מצאו בית חלופי סמוך למפעל, עברו להתגורר בבית של חברים ביישוב אחר בצפון, במרחק 60 ק"מ מלהבות הבשן. במקביל ניסתה פיורנטינו להתקדם עם סגירת המפעל. "שלחתי מייל למנהל הקהילה וביקשתי לסיים את הנושא ברוח טובה אבל לא נעניתי, אז ביקשתי פגישה עם ראש המועצה שאמר שיעזור לי ושיש דירות פנויות בקיבוץ, אבל לא שמעתי ממנו מאז ועד היום".

בצעד שכיום היא מתחרטת עליו, החליטה פיורנטינו להפסיק לשלם את שכר הדירה של המפעל לדבריה, "כדי למזער נזקים". לפני כשבועיים הבינה שיש צו פינוי מיידי של המפעל והזדרזה לפנות משם את חפציה. בימים אלה היא משכירה חדר במפעל עוגיות בכרמיאל ואוספת חומר כדי להגיש תביעה נגד הקיבוץ. "מבחינת הגינות ומוסר הם כשלו", היא אומרת. "יש בקיבוץ דירות שעד היום עומדות ריקות, אבל יש גם אנשים שהם הפוסקים האחרונים ואף אחד לא יכול לערער על ההחלטה שלהם".

בקיבוץ להבות הבשן הכחישו מכל וכל את טענותיה של פיורנטינו על פגיעה בה או בעסק שהקימה. "הטענות שפורסמו כלפי הקיבוץ מופרכות לחלוטין", אמרו בתגובה מטעם הקיבוץ, "צר לנו שהעסק המדובר נקלע לקשיים, ועל כך שהדר בחרה לעזוב את הגליל העליון, ואף להותיר אחריה חובות לא משולמים. הבחירה לעזוב את המקום היא של הדר. אנחנו מאחלים לה הצלחה בהמשך הדרך".

ההתנהלות של הקיבוץ הביאה את פיורנטינו להחלטה לחשוף סיפור ישן: הטרדה מינית שעברה לטענתה בכלבו המקומי אשר צולמה לדבריה במצלמות המותקנות במקום. "זה קרה באוגוסט 2016", היא מספרת, "חבר קיבוץ הטריד אותי בכלבו. יום למחרת אח של המטריד ביקש ממני לא להגיש תלונה במשטרה ובנוסף קיבלתי טלפונים מאנשים בקיבוץ שהמליצו לי בחום לא להתלונן כי אני חדשה במקום. עכשיו אין לי מה להפסיד ואני מתכוונת להתלונן. הסיפור הזה הוא עוד דוגמה ליד האחת שעושים חברי הקיבוץ נגד מי שהוא לא חלק מהם".

אחרי שפרסמה פוסט בדף שלה בפייסבוק פיורנטינו קיבלה תגובות רבות, שבהן סיפרו אנשים שלא הכירה על ההתנהלות שלהם מול קיבוץ להבות הבשן בפרט ומול קיבוצים אחרים מאזור הצפון בכלל. כמה מהמגיבים סיפרו סיפורים דומים: שכרנו דירה בקיבוץ, שיפצנו והשקענו ואחרי שנה-שנתיים גרמו לנו לעזוב באמצעות התנהלות כוחנית ובריונית.

"כל מי שעצמאי בחשיבה שלו ולא מתנהל לפי החליל של מנהל הקהילה מעיפים אותו", אומר אלי ליפשיץ, תושב קיבוץ נאות מרדכי הסמוך ללהבות הבשן, "הם לא רוצים אצלם מי שבעתיד עלול לערער על השלטון".

ליפשיץ הגיע עם משפחתו לקיבוץ לפני כשלוש שנים והופתע לגלות שאחראי השכירות נכנס ויוצא מביתם כרצונו, בלי לבקש רשות או להודיע מראש. "ביקשתי ממנו כמה פעמים שיפסיק, וכשזה לא קרה החלפתי את הצילינדר", הוא מתאר מה שהיה הצעד שהביא לסילוקו מהבית בסופו של דבר, "אז התחיל הבלגן: הוא היה מזמין אותנו לשימועים פעמיים בשבוע ומירר לנו את החיים.

"באותה תקופה התחלנו תהליך קליטה בקיבוץ כי אמרנו שבכל מקום יש תפוח אחד רקוב ושזה לא ישפיע עלינו, אבל בסוף העיפו אותנו ולא נתנו לנו להגיע להצבעה (על החברות בקיבוץ – ג"ע). כשאשתי הייתה בחודש תשיעי הם לחצו עלינו לעזוב כמה שיותר מהר ולא משנה כמה שניסינו לדבר עם מנהל הקהילה, זה לא עזר ונאלצנו לפנות את הבית וגם את המחסנים ששכרנו מהם עבור העסק שלנו".

שי כספי

אתה מבין שמדובר בדפוס התנהלות | שי כספי

בני הזוג מצאו בית בהרחבה של היישוב והחליטו להמשיך להתגורר שם, תוך שהם מצמצמים מגע עם חברי הקיבוץ הוותיקים. "התושבים יודעים שזו ההתנהלות", ליפשיץ מציין, "כולם משפילים מבט ונבוכים אבל אומרים שזה הבן אדם, שאין מה לעשות וממשיכים בדרכם. זה דפוס שחוזר על עצמו".

"מבקשים מאנשים לעבור לצפון, עושים קמפיינים מאוד יפים, אבל ברגע שאתה מגיע לשם אתה הופך להיות איש החצר של בני הקיבוצים שמתנהלים כמו בני מלכים", אומר שי כספי, לשעבר תושב עין זיון שנמצא בתהליך של תביעה מול הקיבוץ.

"רק אחרי שאתה מפרסם את הסיפור שלך בפייסבוק אתה מבין שהסיפור חוזר על עצמו ולמעשה מדובר בדפוס התנהלות", הוא אומר, "הייתה לנו בריכה טיפולית גדולה במרכז הארץ וכשרצינו להתרחב לא היה לאן. חיפשנו שטח במרכז והכל היה יקר אז החלטנו לעבור לגולן. לקיבוץ עין זיון היה שטח גדול שהוגדר כ'תיירות, ספורט ונופש', כזה שלפי דרישות המנהל מותר לבנות עליו בריכה, אז פניתי אליהם. הם התלהבו מהרעיון והיו נרגשים עוד יותר כשבאו לקיבוץ נצר סירני, לראות את המתחם שהיה לי שם.

"נציג הקליטה ומנהל הקהילה אמרו שאין להם כסף להשקיע ואני אמרתי שאני לא מעוניין בשותפים, אלא צריך את השטח. התחלנו לנהל חוזה ארוך טווח מתוך הבנה שאני הולך להשקיע כמיליון שקל על שטח שאינו שלי. במקביל מכרתי את העסק במרכז, עברנו לקיבוץ ותכננו את בניית הבית שלנו שם. הרגשנו שהחלום מתגשם. אחרי תקופה הגשנו לחטיבה להתיישבות ניירות וכולם היו שמחים מהפרויקט.

"בשלב מסוים עורך הדין שלנו התקשר ושאל אם הכל בסדר, כי הוא לא תופס את עורך הדין של הקיבוץ. עליתי על האופניים ורכבתי אל מנהל הקהילה כדי להבין מה קורה. והוא, ככה פתאום, מספר לי ששינו את ייעוד הקרקע מתיירות, ספורט ונופש לבנייה לבנים ממשיכים. 'ככה מהרגע להרגע?' שאלתי. 'מה פתאום', הוא ענה, 'אתה יודע כמה שנים אנחנו עובדים על זה?'. 'אם ככה', אמרתי, 'למה ניהלת איתנו משא ומתן על בניית הבריכה?' נתקענו".

כספי אומר כי הגיע למסקנה שאין לו ברירה, הוא היה חייב להתפרנס, ולחזור למעגל העבודה. הוא ואשתו הסבו לול ישן למתחם של אומנות בחול, והחלו לקבל מבקרים. "עשו לי חוזה לשנתיים", הוא מספר, "למה הם עושים חוזים לטווח קצר? כי הם יכולים. תהיה ילד טוב, תמשיך. לא תהיה ילד טוב, נעיף אותך. ואז אחרי תקופה קצרה התחילו אצלנו הפסקות חשמל בלי תיאום, היו סוגרים אלינו את הדרך. הייתי מתקשר ושואל מה עם שילוט לעסק? אמרו לי שיש ועדה שמחליטה. כמעט שנה ביקשתי שלט ולא ענו לי, עד שבסוף החלטתי לתקוע שלט משלי ואז החלו צעקות.

"פתאום אני רואה שחסרים לי דברים. השתמשתי בחלקים ישנים של הלול לדקורציה ופתאום אני רואה שאין אותם. פירקו לי את המאווררים בלי להודיע לי. אחר כך אמרו שאנחנו צריכים לפנות את הבית ועל הדרך הוסיפו שאין בתים פנויים בקיבוץ. את הכסף על הפרצלציה ששילמנו עבור המגרש לא החזירו לנו. אמרו שנקבל את הכסף רק אם יהיה מי שיקנה את המגרש, ובינתיים לא מאפשרים לקונים פוטנציאליים לרכוש את הקרקע. הראו לנו את הדרך החוצה, גרמו לנו לעזוב את הבית והעסק. אמרו לנו 'שמענו שאתה מלכלכך על הקיבוץ והחלטנו שמי שמלכלך יהיו עליו סנקציות'. כאלה הם פני הדברים. כיום אנחנו גרים בבית לחם הגלילית והעסק בקריית ביאליק. יש מי שמעריך אותו כעת".

כמו בלהבות הבשן, גם בעין זיון הכחישו מכל וכל את הטענות. "הטענות שפורסמו כלפי הקיבוץ מופרכות לחלוטין", נאמר בתגובת עין זיון, "צר לנו שהעסק המדובר נקלע לקשיים, ועל כך ששי בחר לעזוב את הקיבוץ, ואף להותיר אחריו חובות לא משולמים. אנו מאחלים לשי הצלחה בדרכו החדשה".

תגובות

|

Send this to a friend