המילה פריפריה, כפי שמשתמשים בה היום, היא מילה רחבה וארוכה שמתארת מציאות עגומה של פערים. לא כל הפערים קשורים במרחק מהעיר שמוגדרת כמרכז הארץ, תל אביב. יש מי שרחוק בקילומטרים ממרכז העניינים ונפגע מכך, יש מי שחי קרוב למרכז בהיבט הגיאוגרפי – אבל רחוק מסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. שניהם חיים בפריפריה. גם דרום תל אביב היא מחוז פריפריאלי של העיר הגדולה.

למושג פריפריה יש קונוטציה שלילית אוטומטית. הוא מתחרז עם מצב סוציו אקונומי נמוך, מחסור בתעסוקה, שירותי בריאות ירודים, תחבורה ציבורית לא מזמינה, פחות הזדמנויות והגירה שלילית. כל אלה הם תוצאה של חוסר השקעה של המדינה. ממשלות ישראל לדורותיהן הן שהזניחו את הפריפריות ויצרו את המצב הזה. גם במדינות הדומות לנו במבנה קיימים פערים בין מרכז לפריפריה, אך אצלנו הם גדולים במיוחד.

7 שקלים לחינוך בשנה

הפריפריה סופגת אינספור עוולות, שכולן קשורות אחת בשנייה.

בתחום הבריאות היא מתאפיינת במספר קטן יותר של רופאים לנפש, פחות אחיות ופחות מיטות אשפוז בהשוואה למרכז, תורי המתנה לרופאים מומחים ארוכים מאוד –  גם לבדיקות שיכולות להיות מצילות חיים – ומספר תקנים קטן יותר. ישובים רבים בפריפריה נמצאים בחזית הביטחונית, אך המצוקה מורגשת גם בתקופות "השקטות".

בתחום החינוך היא מתאפיינת באחוזי זכאות לבגרות נמוכים יחסית. הפערים מנציחים ואף מחזקים את עצמם, כיוון שלרשויות העניות יש ממילא פחות יכולת להשקיע בחינוך. מבחני המיצ"ב מוכחים את אי השוויון המשווע בין ערי המרכז לערי הפריפריה. כך זה נראה במספרים: ברמת גן, רעננה והרצליה משקיעות הרשויות בחינוך יותר מ-1000 שקל עבור כל תושב; ברהט ההוצאה הממוצעת על חינוך היא 7 שקלים בלבד (במלים: שבעה שקלים).

חברי תנועת הפריפריות. צילום: עומרי קרן לפידות

גם בתחום התעסוקה הפריפריה נשארת מאחור. בבאר שבע, מטרופולין הנגב, שיעור האבטלה גבוה מהממוצע הארצי. דימונה היא הישוב היהודי עם האבטלה הגבוהה בארץ. הכפרים הבדואים הלא מוכרים הם מוכי אבטלה – וחלקם אפילו לא נכללים בסטטיסטיקה. אולי זה קשור גם בכך שהתחבורה הציבורית פועלת בתדירות נמוכה ובמחירים גבוהים.

לכל עוולה יש תוצאות המשפיעות על העתיד ומגבירות את אי השוויון. ככל שהשכר נמוך יותר התושבים נאלצים לוותר – או טיפול רפואי או חינוך טוב יותר, תבחרו. שיעור הזכאים לבגרות צונח, ואחריו גם אחוז האקדמאים ביישוב. כך נוצר מנגנון של הנצחת פערים שחוזר על עצמו כבר דורות.

לנסות לחולל שינוי משמעותי

מהמציאות הקשה הזו נולד הרצון שלנו, תושבי הפריפריה שקשרו את גורלם עם המקום שבו הם חיים, לנסות לחולל שינוי משמעותי. בשנים האחרונות קמו מספר יוזמות הפועלות למען שינוי. הנה כמה דוגמאות: יוזמות למען יעילות תחבורה ציבורית בגליל העליון, עמותת "השחר" למען פיתוח קהילתי ערבי-יהודי לקידום חינוך ותעסוקה, מחאה נגד הקמת יישובים חדשים בנגב ועוד. היוזמים הם יהודים, ערבים, אנשי ימין וגם אנשי שמאל. לכולם מכנה אחד משותף: כולנו פריפריאליים. 

לפני כשנה החלו כמה מהפעילים הללו להיפגש ולהתחבר ביניהם. כולם זיהו צורך בנשיאה באחריות משותפת, מצפון ועד דרום. בימים אלה ממש קמה תנועה חדשה שמטרתה לפעול ולהיאבק על זכותן של הפריפריות – כל הפריפריות – לשוויון. אנחנו קוראים לה תנועת הפריפריות.

כשהוזמנתי לראשונה למפגש של התנועה החדשה פגשתי בפסיפס מגוון, הון אנושי אדיר של נשים וגברים, שונים ונבדלים זה מזה במוצא, השתייכות דתית ודעות פוליטיות. כל אחד ואחת מהם מבינים כי גורלם שלהם אינו נפרד מזה של חבריהם. כולם מנהלים שיח מכבד ביניהם ופועלים יחד לקידום הפריפריה ולתיקון עולם. ידעתי מיד שאני רוצה לקחת חלק בעשייה המבורכת הזו. הצטרפתי לתנועה.

"תנועת הפריפריות" היא תנועה פוליטית, כי היא מבקשת לשנות את היחס לפריפריה ואת יחסי הכוחות בינה לבין המרכז תוך כדי בניית כוח אזרחי של תושבי הפריפריה שיש להם רצון ויכולת להשפיע. פוליטית – אבל א-מפלגתית. היא אינה מדירה איש. כולם מוזמנים להצטרף: אנשי קיבוץ והתנחלויות, אנשי יישובים וערים, מכל המגזרים ומכל העדות. התנאי היחיד הוא להיות רגיש חברתית למתרחש בעירך וביישוב השכן.

התנועה החלה לפעול בנגב, לאחרונה התקיימו מפגשים גם בצפון. חפשו אותנו