אני עובדת בקו לעובד כשש שנים. בתקופה הזאת פגשתי מאות, אם לא אלפי, מטפלות סיעודיות זרות. עובדות אסיאתיות מהפיליפינים, נפאל, הודו, סרי-לנקה; אירופיות ממולדובה, אוקראינה ורומניה; ואפילו עובדות מקולומביה ובוליביה.

שמעתי אלפי סיפורים על מעסיקים מקסימים ועל אחרים נוראים, על תנאי עבודה מפנקים ומתחשבים ועל תנאים שלא הייתי מאחלת גם לשונאי. שמעתי על הילדים שנותרו מאחור, על המשפחות שסומכות על הכספים שנשלחים אליהם מישראל כדי להמשיך להתקיים, וגם על ההצלחות הגדולות – הקרקע שנקנתה כדי לבנות בית לכל המשפחה המורחבת, הלימודים הגבוהים שמומנו לילדים כדי להבטיח להם עתיד טוב יותר, הרכב החדש שמאפשר להורים להגיע לעבודה מחוץ לכפר – והכל מכספי המשכורת של עבודתן הקשה כאן בישראל.

• אדרלין, הפיליפינית, חלק מהמשפחה- מאיה הפנר
• העובדות הזרות צריכות לבחור בין עבודתן ובין ילדיהן- עידו שקולניק
• להיות מובטלת כל קיץ מחדש- בת שבע מירון

מכל הסיפורים ששמעתי נחרת בזיכרוני במיוחד סיפור אחד. שמעתי אותו כמה חודשים אחרי תחילת עבודתי בקו לעובד, ביום ראשון, בשעות הערב המוקדמות. כמה דקות קודם סיימנו את קבלת הקהל במשרד. באותו יום היה חג נוצרי, אני אפילו לא זוכרת איזה, אבל זוכרת שהמשרד היה מלא עובדות שניצלו את יום החג כדי להגיע אלינו. אני גם זוכרת שלא הספקנו לקבל את כולן ובהתנצלות גדולה שלחנו לדרכן כעשר עובדות בבקשה שישובו בשבוע הבא, אם יתאפשר להן.

הטלפון במשרד צלצל שוב ושוב, כמו שקורה בכל ערב, אך לא היו מתנדבים שיענו. בדרכי לדלת החלטתי להרים את השפופרת ולבקש שיתקשרו שוב מחר. על הקו היתה רבקה, מטפלת פיליפינית שעובדת במושב בדרום. רבקה סיפרה שקיבלה את הטלפון של קו לעובד מדודתה שגרה בפיליפינים ועבדה פעם בישראל. היא החליטה שהיא תתקשר עד שיענו לה, גם אם זה ייקח ימים. הזמנתי את רבקה להגיע אלינו למשרד באחד מימי ראשון, כדי שנוכל לסייע לה.

רבקה שתקה. שאלתי אם קרה משהו שדורש טיפול דחוף, והיא סיפרה שהיא מועסקת באותו מקום מיום שהגיעה לישראל – זה עשר שנים. היא עובדת כמטפלת בקשישה שאין לה משפחה בישראל. יש לה בן שחי בארה"ב, אבל גם הוא כבר מבוגר ולא ביקר בישראל כמה שנים.

הקשישה אושפזה בבית חולים לפני כמה ימים ורבקה צמודה למיטתה. היא לא ממש יודעת מה לעשות – זה עשר שנים שהיא מטפלת באישה יום יום, שעה שעה. אחת לכמה חודשים יצאה לכמה שעות חופש ונסעה לבאר שבע לטייל, חוץ מזה, תמיד היתה לצד הקשישה. כעת נראה שמצבה של הקשישה לא טוב, רבקה לא יודעת מה תעשה אם תלך לעולמה – לאן תלך? מותר לה להמשיך לישון בבית במושב או שתצטרך למצוא מקום אחר? מי ידאג לה ומי ישלם את משכורתה כעת שהמטופלת כבר לא מדברת?

שוחחנו למעלה משעה. רבקה הסבירה שהיא לא יכולה לעזוב את מיטתה של הקשישה בבית החולים אפילו לרגע, כי אין מי שידאג לה – ובטח שהיא לא יכולה לעזוב לכמה שעות כדי להגיע אלינו למשרד. בהמשך השיחה התברר כי מעולם לא קיבלה תשלום על ימי החג שבהם עבדה או על השבתות, לא קיבלה תשלום על ימי חופש שלא ניצלה ולמעשה השכר ששולם לה במשך רוב התקופה היה נמוך משכר המינימום. ביקשתי מרבקה שתגיע אלינו כשתוכל, וננסה למצוא דרך לוודא שתקבל את כל המגיע לה, או לפחות חלק. רבקה הודתה לי ארוכות והבטיחה שתגיע.

 ***

כ-60 אלף עובדות סיעוד זרות מועסקות בישראל. זוהי קבוצת העובדות היחידה שמותר להעסיק באופן חוקי 24 שעות ביממה תמורת שכר מינימום, ללא תשלום שעות נוספות. חלקן זוכות למנוחה ראויה במשך יום העבודה וחלקן לא. מעסיקים שפונים אלינו מספרים שהמטפלת שלהם עובדת רק כמה שעות ביום וכל שאר הזמן מבלה מול המחשב או הטלוויזיה, ולכן הם לא מבינים למה הם צריכים לשלם לה שכר מלא.

אחרים שואלים מדוע הם נדרשים לשלם על עבודה בשבתות, אם העובדת היא זו שבחרה לוותר על יום חופשי כי אין לה מקום לישון בו. אני שואלת מעסיקים – בשעות האלה, שבהן על פניו היא לא עובדת, היא יכולה לצאת לטייל? מותר לה לפגוש חברות או לשבת בגינה? הם מיד משיבים: "ודאי שלא. היא חייבת להישאר בבית".

אני מסבירה פעם אחר פעם שכל זמן שעובדת אינה רשאית לצאת ממקום עבודתה הוא למעשה זמן עבודה – גם אם היא משוחחת עם משפחתה בסקייפ או צופה בטלוויזיה, וכל עוד הטיפול לא נפגע בעקבות כך.

מניסיוני, מטפלות רבות מועסקות באזורים מרוחקים בארץ ולא זוכות, מסיבות כאלה ואחרות, ליום מנוחה שבועי או לחופשה בימי חג. פעמים רבות העובדות הללו נותרות בודדות, כשכל קשר שלהן לעולם שבחוץ הוא באמצעות המחשב או הטלפון. הן בוודאי לא מודעות לזכויותיהן בעבודה ואין להן דרך לקבל סיוע מחברים, הקהילה מארץ המוצא או ארגוני הסיוע בישראל. רבקה היתה כזאת.

***

חלף חודש. בינתיים פגשתי עוד עשרות מטפלות, כל אחת עם המטען שהיא סוחבת והסיפור הייחודי שלה. אבל המשכתי לחשוב על רבקה ותהיתי מתי היא תגיע, אם בכלל. ואז – שוב יום ראשון, שוב מסתיימת קבלת הקהל העמוסה לעייפה ושוב טלפון – על הקו רבקה.

"אני בירושלים" היא אומרת. "שכנה הגיעה לבית החולים ואמרה לי לקחת קצת חופש בזמן שהיא תישאר עם הסבתא. נסעתי לירושלים להתפלל. התפללתי בשביל שהסבתא תרגיש יותר טוב וגם קצת בשבילי. אני מאמינה שאלוהים יעזור לי ואני אקבל בסוף כל מה שמגיע לי. יותר מזה אני לא מבקשת".

למען כל המטפלות המועסקות בפריפריה השיקה קו לעובד קמפיין חדש: כספים שייתרמו ישמשו להפצת מידע על זכויות בעבודה בקרב המטפלות, וגיוס מתנדבים לצורך הדרכות וסיוע באזורים מרוחקים.

עידית לבוביץ' היא רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד