ישראל מכירה ברצח העם הארמני? שלום-שלום כזה 

הסאגה המתגלגלת של הכרת ישראל ברצח העם הארמני – לא, כן, בערך – מעוררת שאלה – כיצד נכון לפתוח טור בנדון? האם בהסבר מלומד על מקור הביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה"? שמא בסיפור על היהודי שבסופו של דבר גם אכל את הדגים הסרוחים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר? אולי בסוגיות הקשורות לזיכרון השואה? הסאגה נוגעת לכל אלו.

מדובר בשאלת היחס של ישראל לגורל הארמנים באימפריה העות'מנית המתכווצת במהלך מלחמת העולם הראשונה, במיוחד בשנים 1915-1917. כמיליון וחצי ארמנים מצאו את מותם בשיטות אכזריות, כולל צעדות מוות, הרעבות ושריפה.

להיטלר מיוחסת אמירה באוגוסט 1939, ימים ספורים לפני הפלישה לפולין, ולפיה עשרים שנה אחרי, איש כבר אינו זוכר את הארמנים. במשתמע, גרמניה הנאצית חופשיה לבצע כל פשע נגד אוכלוסייה אזרחית. היסטוריונים חלוקים האם הדברים נאמרו, ובאיזה הקשר. כך או כך, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, גרמניה החלה להתמודד עם אחריותה לזוועות.

לעומת זאת, למרות שעברו יותר ממאה שנה ואיש מהמעורבים, ילדיהם ואפילו נכדיהם אינו מכהן בשום תפקיד, והגם שהאימפריה העות'מנית היא זיכרון היסטורי, טורקיה מפעילה את מלוא השפעתה כדי למנוע הכרה ברצח העם הארמני. היא מערערת על הנתונים, טוענת שבמהלך המלחמה היו קורבנות משני הצדדים ומאות אלפי מוסלמים איבדו אף הם את חייהם, גירוש היה צעד ביטחוני נדרש, ולא הייתה כוונת זדון, שהיא תנאי להכרה באירועים כרצח עם.

פגיעה בייחודיות השואה 

לאורך השנים, עוד ועוד מדינות הכירו בו. ישראל שקלה את שיקוליה – היחסים עם טורקיה, אולי גם חשש מפגיעה בייחודיות השואה בתולדות האנושות – ונמנעה. פה ושם בכיר אמר משהו או השתתף בטקס כלשהו. אבל ככלל, מדינת היהודים בלטה בקרב מדינות המערב כמי שלא גינתה הרג שיטתי של מיעוט בידי השלטון שהוא נתון למרותו.

בחודש שעבר, עם המשך התדרדרות היחסים עם טורקיה ובטענה שלעולם לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון, שר החוץ הביא לממשלה החלטה ולפיה ישראל מכירה ברצח העם הארמני. הוחלט לגנות כל ניסיון להכחיש, למזער או לעוות את האמת ההיסטורית. עוד נקבע שהודעה על ההחלטה תימסר לכנסת, והממשלה תפעל להביאה להצבעה במליאת הכנסת.

אלא מאי? בנוסף לתגובות הצפויות של טורקיה, גם ארמניה לא התרגשה מהצעד הישראלי, אותה ייחסה למניעים פוליטיים. יותר חשוב – אזרבייג'אן, שותפה אסטרטגית חשובה של ישראל, יריבה של ארמניה ובעלת יחסים מיוחדים עם טורקיה, לא הפתיעה כאשר התנגדה. דווח שעוד לפני החלטת הממשלה, שר החוץ האזרי התריע על ההשלכות באוזני עמיתו הישראלי, ובהמשך הייתה פנייה מטעמם ללשכת ראש הממשלה בנדון.

כך קרה שלאחר ההכרזות המוסרניות, העניין לא עלה במרתון החקיקה לפני התפזרות הכנסת. ישראל שוב הוכיחה לא רק את התחשבותה בשיקולי תועלת (לגיטימיים לכשעצמם), אלא בעיקר שתכנון וראיית הנולד ממנה והלאה.

הסכנה בהכחשת זוועות

אסיים בהתייחסות של אהרן אהרונסון, מנהיג מחתרת ניל"י, אשר לצד רתיעתו המוסרית, חשש מהצפוי ליהודים בארץ ישראל, אז באימפריה העות'מנית. בדו"ח למשרד המלחמה הבריטי בנובמבר 1916, שהתבסס בין היתר על עדות ראייה של אחותו שרה אהרונסון, הוא קשר את האסון של העם הארמני לגורל העם היהודי, וכתב: "הטבח רחב ההיקף ביהודים, שנעשה בצו המצביא הרומי טיטוס, הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה, השווה בהיקפו לטבח הארמנים. כמו אז גם היום מדובר בתוכנית ממשלתית".

אהרונסון זיהה את הסכנה בהכחשת זוועות. מעניין מה היה כותב על התנהלות ישראל בסוגיה, וכיצד הוא – ואחרים – היו רואים את הדברים בעוד מאה שנה.

אולי יעניין אותך

דעותאני ארמנית-ישראלית, אל תיקחו לי את האפשרות להיות גאה בכךדעותלשנוא ולא לשכוחמגזיןבין דמשק לביירות: המעורבות הישראלית החשאית שמבעירה את סוריה החדשה