בסוף שנות האלפיים, כשלמדתי קופירייטינג, עבדתי דרך חברת כוח אדם בתחנת משטרה ברחוב אילת בחולון. עבדתי במטבח: המזון הגיע מוכן ואני הגשתי ופיניתי. במשטרה, כמו במערכות אחרות במדינה, ניכר הייבוש של המגזר הציבורי.
זו היתה התקופה שבה שוטרים הוציאו תארי לטביה פיקטיביים כדי להשיג העלאה במשכורת, ואני הייתי מתבדח עם השק"מיסט בתחנה על הנושים שיש למשטרה ומה באים לעקל להם היום: את האזיקים או את הניידות.
כחובב התארגנויות עובדים, לא אהבתי את זה שאסור להם להתארגן ולשבות כמו במדינות אחרות, והייתי מעורב חלקית בניסיון לקדם ארגון מתחרה לארגון נשות השוטרים (שמפגינות במקומם, כי רק להן מותר).
מאז אני מכיר את המשטרה בעיקר כמפגין. מכיוון שאני מפגין כבר שני עשורים, אני יכול לשים לב להבדלים בהפגנות, וביחס המשטרתי אליהן. המצב הביטחוני מוסיף מטלות למשטרה, מלבד הטיפול בעבריינות. אולי זאת הסיבה שחלק מהשוטרים שמתמודדים עם הצדדים הכי קשים של המציאות, מאבדים גבולות של סבלנות והכלה, גם כשזה מגיע לאחד היסודות של הדמוקרטיה – השמעת קול והפגנת נוכחות במרחב הציבורי.
מכיוון שמשטרה פועלת על סמכות ופקודות, האחריות מונחת על כתפי מפקדיה. להם אמורה להיות פרספקטיבה רחבה יותר מאשר לשוטרים.
המשטרה תכחיש זאת, אבל יש לה מדרג של תגובות להפגנות, ורובו נובע מאפיון על בסיס גזעי (Racial Profiling). בתחתית נמצאים הפלסטינים, אחריהם הערבים הישראלים, הבדואים, האתיופים, החרדים, המתנחלים ובראש מפגינים מהמעמד הבינוני. כשברור שיש אכיפה סלקטיבית כזו, זה מוסיף לפגיעה באמון הציבור במשטרה.
הפגנת יוצאי אתיופיה, כיכר רבין, 3.5.2015. צילום: אורי פינר
בשנתיים האחרונות אני משדר מהפגנות. התחלתי בהפגנות נגד ייצוא הגז לפני שנתיים, ומאז הייתי פחות או יותר בכולן. בהפגנות הגז בתל אביב ב-2013, ברוב המקרים המשטרה ליוותה את המפגינים וגם דאגה לשלוח ניידות קדימה שיחסמו את התנועה, ובאופן כללי להכיל את ההפגנות. המשטרה בירושלים היתה הרבה יותר אלימה, וחסמה את דרכנו עוד בנקודות היציאה.
אבל עכשיו המצב השתנה: המשטרה בתל אביב מתנהגת בצורה אלימה יותר. זה לא מפתיע אותי, מכיוון שליוויתי את הפגנות הקהילה האתיופית נגד משטרת ישראל מתחילתן ועד סופן.
ראיתי מקרוב איך כאשר מפקדי המשטרה רוצים, הם יכולים להכיל הפגנה בירושלים במשך חמש שעות, ובשעה השישית לזרוק רימוני הלם וגז מדמיע ולהשתמש בבואש – משאית עם נוזל ביוב, שעד אז השתמשו בה רק מעבר לקו הירוק. המשטרה הסעירה את הרוחות עוד יותר, ומיד אחר כך אמרה לתקשורת שהמפגינים היו אלימים והיה צורך באמצעים אלה.
אותו דבר ראיתי בהפגנות של הקהילה האתיופית בתל אביב. חמש שעות שקטות יחסית, אפילו כשאיילון נחסם לשני הכיוונים לשעות, ואז שוב אלימות משטרתית, רימוני הלם, מעצרים והאשמת המפגינים. זה היה כמה ימים אחרי ההפגנה בירושלים, ופיקוד המשטרה ניהל את האירוע מקרוב.
לא השוטר הפשוט מחליט אם לחבוש מסכות גז או לירות רימוני הלם, אלא המפקדים. יורם אוחיון, סגן מפקד המשטרה במחוז תל אביב, אמר אחר כך שהם יהיו תוקפנים יותר כלפי מפגינים.
במקום שמפקדי המשטרה יבהירו לכפופים להם שצריך להכיל סדר ציבורי שהופר, כמו שראינו שהם יכולים לעשות, הם מוכיחים חוסר הבנה של תפקידם בהפגנות. תפקידם לתת לאזרחים, הבוסים שלהם, את זכותם להביע את דעתם ברחובות, גם אם זה כולל חסימת צירים.
בהפגנת הגז בתל אביב ב-27.6 ראיתי דברים דומים. למרות סיכום עם המשטרה להגיע לקריית הממשלה, להייד פארק שבו כל אחד יכול לדבר – הדרך נחסמה, חלק מהמפגינים עקף את המשטרה וחסם צירים.
כשהגעתי לצומת הרחובות המסגר ויצחק שדה, שוטר דחף אותי בכוח מאחור, גל של שוטרים הגיע ופינה באלימות את הציר. מסך הטלפון הנייד שאתו שידרתי נהרס ונשברו לי שלוש עצמות בכף הרגל. הייתי בגבס יותר מחודש. בימים הקרובים אגיש תלונה במח"ש על השבר שנגרם לי, ולאחר מכן אגיש תביעה אזרחית נגד המשטרה.
בערעור לבית המשפט המחוזי נגד הארכת המעצר של העצורים בהפגנה הזאת, השופט היה צריך להזכיר לנציגי המשטרה, ולא בפעם הראשונה: לאזרחים במדינה דמוקרטית יש זכות להפגין.
אולי המפקדים של המשטרה מבולבלים, וחושבים שהם צריכים לשרת את השלטון ולא את האזרחים, כמו שראינו בהפגנות של קיץ 2012, כשהמשטרה החליטה לעצור ולהגיש כתבי אישום מופרכים נגד דפני ליף ומפגיני המחאה החברתית – כתבי אישום שכולם התבטלו. אולי צריך להעביר להם הכשרה בנושא זכויות האזרחים במדינה דמוקרטית ואפיון על בסיס גזעי, כדי שינהיגו ויפקדו בהתאם.
כשאתה עם גבס וכיסא גלגלים או קביים, פתאום אתה מבחין עד כמה קיבלת כמובן מאליו הליכה על שתי רגליים. גם לנו, כאזרחים במדינה דמוקרטית, יש משהו שאינו מובן מאליו. היכולת לצאת לרחובות ולהשמיע את קולנו נגד השלטון. אנחנו לא מבינים כמה זה חשוב, כי אנחנו לא חיים במדינה דיקטטורית שבה מי שיוצא נגד השלטון ברחובות נעלם, נכלא ומעונה.
לפני כמה שנים כתבתי בבלוג שלי על מאבק שאתמול מלאו לו 196שנים, טבח פיטרלו. האנשים האלה נלחמו על הדמוקרטיה ואנחנו במידה רבה עומדים על כתפיהם. ראוי שנשאב מהם השראה כדי לצאת לרחובות ולדרוש יותר, כך שמעשינו ייתנו השראה לדורות הבאים. אני, כמו ריצ'רד קרלייל, העיתונאי שדיווח על טבח פיטרלו, אמשיך להגיע להפגנות, לשדר, לדווח ואם צריך להפריך את השקרים שהממסד מספר על המתרחש.
מעצרה של אור-לי ברלב מול משרד ראש הממשלה, השבוע
משטרת ישראל תעשה שירות טוב לעצמה ולדמוקרטיה אם תלמד את מפקדיה ושוטריה להכיל הפגנות ולתת לאזרחים חופש ביטוי מקסימלי, ולא תנקוט שיטות של "הורדת המנהיג", כמו שעשתה לדפני ליף ב-2012, לענבר בוגלה בהפגנות האתיופים, ולאור-לי ברלב אתמול בהפגנה מול משרד ראש הממשלה (ברלב נעצרה ושוחררה ברגע שנגמרה הישיבה שמולה באה להפגין). באותה הזדמנות כדאי שתלמד אותם על יחס שווה לכל האזרחים, בלי מדרג שנובע מאפיון גזעי, כמו ההפגנה אתמול באשקלון.
נתן שקרצ'י הוא שדרן וכותב ב"צדק חברתי – חדר המצב"