הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
בימים האחרונים גוברת האלימות הפיזית ברחובות והמילולית והפיזית ברשתות החברתיות לצד זאת אנו נחשפים להתגייסות מחממת לב של הציבור לליווי חיילים, בשטח ובבתי הלוויות. כן, אנחנו הישראלים "מתאחדים" כשהתותחים רועמים. וכולם מדברים על "סולידריות" אבל כשאין תרבות משותפת – אין גם סולידריות אמיתית.
שכן סולידריות נמדדת דווקא בימי חול, בימים שבהם שום דרמה לא גורמת לבלוטות החרדה או החמלה לעבוד. הסולידריות נמדדת בנכונות לשלם מחיר עבור הזכויות והצרכים של האחר. סולידריות מתקיימת רק כאשר אנחנו מבינים ש זה לא נכון ש"האחר הוא אני" – אלא אחר, ולכן צריך לסייע ולתמוך בו. סולידריות היא אימוץ הצרכים והרגשות של אותו אחר, למרות השוני מהצרכים והרגשות שלנו; הוא מורכב ממארג של רגשות וצרכים שונים המתחברים לאמירה תרבותית אחת.
אלא שהחברה הישראלית לא יכולה לסבול את האחרוּת. בעוד שכפרטים בעטנו בתפישת "כור ההיתוך" הרי שכחברה אנחנו ממשיכים לקדש אותה: יש אמת אחת, דרך אחת לומר את האמת הזאת, דרך אחת לחוות אותה – יש רק דרך אחת להיות ישראלי.
בימי שגרה הזהות הישראלית לא מעסיקה את רוב הציבור. בעצם בימי שגרה אין ציבור, יש אוסף של פרטים שאזור גיאוגרפי, אזרחות, לפעמים שפה, הם המחברים ביניהם בקשר רופף. אבל בכל זאת אנחנו לא אוהבים להיות לבד, אף אחד לא אוהב להיות לבד, אנחנו רוצים להרגיש ביחד, במיוחד ברגעים מפחידים, מבלבלים, קשים. בעיקר בזמן מלחמה. אז פתאום כולנו יהודים, כולנו ישראלים. כי כולנו מאוימים בגלל היהדות או הישראליות.
רק שלא כולנו יהודים. ולא כל היהודים יהודים באותה צורה. עבור ישראלים שונים אפילו הישראליות אינה זהה לזו של האחרים. אז איך בכל זאת מרגישים ביחד בלי הצורך המטריד לוותר קצת, להקשיב קצת, להרגיש גם את האחר? שכול וכל הסובב אותו מאפשרים לנו להיות צודקים, רגישים, אנושיים, מבלי לשלם את המחיר. הרי רק המשפחות משלמות את המחיר, הקרובים, החברים – הם האבלים את השכול הפרטי הכואב והנורא. אנחנו? אנחנו שרים ביחד בכיכר, מניחים אבנים קטנות על קברים טריים, מזדעזעים ומבכים כל סיפור אישי של עצב בלתי נתפש ושל אובדן. למעשה את השכול, מי שלא נפגעו ממנו מקבלים כמעט בשמחה, כי הוא מאפשר לנו לשכוח את הבדידות היומיומית שבה כולנו נאבקים בימי השגרה, זה הרגע שבו אנחנו באמת חלק מעם שכולל את כל הישראלים ללא הבדל דת גזע ולאום.
בעוד יומיים, שבוע, חודש כבר נשכח את העצב ונחזור להתקיף בטוקבקים, באמירות שיפוטיות, נחזור להיות הכי צודקים, הכי יודעים. נחזור להיות יותר אנשים והרבה פחות עם.
האלפים שהגיעו ללוויות החיילים הבודדים עשו זאת מתוך רגש אמיתי, מתוך כוונה ורצון אמיתיים וכנים להיות חלק, לגרום למשפחות האומללות שחוות שבר בלתי ניתן לאיחוי להרגיש את היחד ואולי למצוא בכך מעט נחמה. הישראלים היפים שמגיעים לבתי החולים לבקר חיילים פצועים עושים זאת מתוך הכרת תודה אמיתית, כך גם כל אלה ששולחים חבילות לחיילים או מזמינים מוצרים מתוצרת הדרום מוכה המלחמה. אלא שמדובר ברגש שחולף בשש אחרי המלחמה. כי המשפחות השכולות יישארו עם הכאב והאובדן לעד, אנחנו נהיה אתן ביום הזיכרון כשנזיל דמעה בטקסים. החיילים הפצועים, חלקם ימשיכו בטיפולים ובהליך הריפוי גם חודשים ולעתים שנים אחרי שהמלחמה תיגמר, אנחנו ניזכר בהם ביומני המלחמה שישודרו בעוד כמה חודשים. ותושבי הדרום – הם ימשיכו לסבול מניכור ומצוקה כתוצאה מהזנחת הרשויות. אבל אנחנו לא נדרוש או נפגין למענם, ממש כמו שלא עשינו זאת למען תושבי הצפון (ונשמח עם כל החלטה תקציבית שנוגעת לכיס שלנו).
כי ככה זה אצלנו, סולידריות מתוזמנת וקצרת מועד: רגע לפני יום השואה כולנו נזכרים ודואגים לניצולים; סביב פרסום נתוני העוני כולם דואגים לעניים ולסכנה שבפערים המתרחבים; כאשר מתפרסם סיפור על אפליה מזעזעת של אדם עם מוגבלות, כולנו עם בעלי המוגבלויות. כאלה אנחנו, מחפשים את הביחד, את הישראליות אבל לא מוכנים להתאמץ באמת, לוותר קצת, כדי להיות ישראלים.
תמי מולד חיו היא עיתונאית (רדיו כל השלום), מחברת המונחון הכלכלי חברתי בגובה העיניים, מלמדת כלכלה חברתית ואקטיביזם