המצב הנוכחי לא משפיע עלינו לטובה. הילדים סהרוריים, אשתי ואני עצבניים ובכלל יש תחושה כללית של רצח באוויר, וזה רק בגלל החופש הגדול. תוסיפו לזה את המלחמה ותבינו שבכל רגע אנחנו עלולים לזרוק את עצמנו מאיזה צוק איתן.
החמאס הפרטי שלי בבית מורכב מחוליה קטנה של שני חברים: הילד בן העשר והילדה בת התשע. כטרוריסטים מבטן ומלידה הם מהלכים אימים על צבא הכיבוש הציוני של אבא ואמא. למרות שכבר הסכמנו לא להיכנס לחדרים שלהם ולעזוב אותם בשקט עד סוף החופש, הם ממררים את חיינו כאילו אנחנו לא חולקים גבול משותף בארץ מיוזעת.
לאויבינו יש מגוון אמצעי לחימה ובראשם הבכי העולה והיורד. על אף גילם הבוגר לכאורה, הם לא מהססים לבכות בתקווה שהיבבות שלהם יגיעו לכל העולם ולשכנים, ואנחנו ניכנס לפאניקה שמא יתקשרו לשירות הסוציאלי. נשק נוסף שעומד לרשותם הוא סבא וסבתא. העובדה שכל החיים הם מפנקים את נכדיהם, גדודי עז א-דין אל-בכיין, ולא צריכים לחיות אתם באותו הבית, גורמת לסבא וסבתא לחשוב שהם מבינים בחינוך שלהם ויכולים להציע לנו הערות בסגנון "למה אתם כל כך קשים אתם?", "הם ילדים, תנו להם ליהנות" ו"אנחנו לא חינכנו אותך ככה".
בצילום: גיבור העל אהוב הילדים- איש כיפת הברזל!
כל חופש גדול, הטרגדיה חוזרת על עצמה. המשמעת של הילדים מתרופפת ואנחנו מאבדים שליטה עליהם. הם הולכים לישון לקראת 4:00 בלילה (כמובן בלי שצחצחו שיניים, כי למי כבר יש כוח?), קמים ב-12:00 צהריים (אם אין אזעקה לפני כן), ואת שארית היום מבלים בבהייה רצופה מול מסך המחשב בסרטים ובסדרות שמוחקים להם את המוח המתפתח שלהם. הם לא מוכנים לעשות שום עבודה בבית, כי הם מרגישים שהבית לא שלהם ואנחנו מבזבזים להם זמן מהחופש הגדול.
כל שנה אני בטוח שזה החופש הגדול האחרון שאני אשרוד בו, וכל שנה אני מתאכזב לגלות שהפרס על ששרדתי אותו הוא עוד חופש גדול.
מאחר שהם לא מדברים אתנו יותר, יועצת ההורים החדשה שלנו, מירי, פנתה אליהם והציעה הפסקת אש הומאניטרית לזמן מוגבל. הם ניצלו את ההפוגה כדי להצטייד בממתקים ובוופלים ולהוריד סרטים חדשים במחשב. אנחנו ניצלנו את ההפוגה כדי להצטייד בתרופות הרגעה.
אתמול, לאחר עשרות איומים ואזהרות, נשברנו, אשתי ואני, ופלשנו קרקעית לחדר של הילדה. החדר נראה כאילו מוחמד דף התבצר בו במשך שנים: שאריות אוכל פזורות בכל מקום, כפכפים במיטה ועיי חורבות באופן כללי. פינינו אותה מהחדר וניסינו לסדר אותו. אבל הג'יהאדיסטים הקטנים האלה, חסרי המסגרת כפויי הטובה שלא מכירים במלה "לא" ולא מכבדים שום סמכות כבר שלושה שבועות, חפרו מנהרה לחדר של הילד ונעלו את הדלת שם.
באמצע היתה אזעקה, אז קצת נרגענו בממ"ד. עכשיו הגרוע מכל קרה. הם ביקשו ליומולדת כיפת ברזל והם לא מוכנים לקבל "לא" בתור תשובה.