"אני מאוכזב", אמר נג'יב אבו רקיע מהכפר מייסר, הסמוך לקיבוץ מצר, בהפגנה הראשונה של "שכנים של שלום", שהתקיימה לפני שבועיים בצומת כפר קרע, על כביש ואדי ערה, "לא מקללים אותי, אני לא רגיל"; "גם אני מאוכזב", הוסיף בחיוך פיצ'י דובינר מקציר, איש מפלגת העבודה, "דווקא תירגלתי התאפקות מול הראי, דמיינתי מה אומרים לי ואיך אני מבליג".
במקום נפיץ ודליק שהפגנות אלימות ועימותים היו עלולים לפרוץ בכל רגע הקיץ – כששר החוץ קורא להחרים עסקים של ערבים – שורר שקט. זה השבוע השלישי שבו נאספים תושבים מיישובי ואדי ערה בצומת מרכזי בוואדי – צומת כפר קרע בשבועיים הראשונים, צומת ברקאי השבוע – באחר צהריים של שישי, לבושים לבן, עם שלטים שעליהם כתובות שונות בזכות שכנות וחיים יחד, כדי לנסות ולשדר שמכאן, דווקא מהמקום שבו הסטיגמה של השסע היהודי-ערבי עובדת שעות נוספות – בוקע קול של רצון לחיים משותפים, הבנה בין התרבויות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית. כותרת ההפגנות, שזכו לאישור, ליווי ותמיכת המשטרה שבוע אחר שבוע היא "שכנים של שלום – זה לא חלום".בכל פעם הגיעו בין 300 -500 אנשים, לבושים בחולצות וכובעים שהודפסו במיוחד לכך ונושאים שלטים שהשתכללו והתרבו .
הכל התחיל לאחר הפגנה שנערכה סמוך לערערה בשבת 5 ביולי בעקבות רצח הנער מוחמד אבו חדיר. זאת היתה הפגנה עם כמה עשרות צעירים ערבים (בתקשורת הארצית נאמר כי השתתפו מאות) שנדחקו על ידי השוטרים מכביש 65 אל כביש הכניסה לערערה והבעירו שם צמיגים. קבוצה של הורים מבית הספר היהודי-ערבי "גשר על הואדי" בכפר קרע נפגשו כדי לראות אם אפשר לערוך פעילות משותפת, כתשובה לגל ההסתה והאלימות ששוטף את הארץ. לקבוצה הצטרפו גם כאלה שאין להם קשר לבית הספר.
הרבה תהליכים עוברים על ואדי ערה מאז אירועי אוקטובר 2000 ונראה שהמצב היום שונה. עמותת "מרבד ירוק" הפועלת מאז 2008 מאגדת בעלי עסקים יהודים וערבים ומקדמת תיירות, יוזמות חינוכיות וכלכליות באיזור. הכוונה היא להכיר ליהודים ולערבים את התרבות הענפה ולטפח את התדמית החיובית. סיורי "לילות רמדאן ואדי ערה", למשל, המודרכים במשותף על ידי יהודייה וערבי עוברים בברטעה המזרחית והמערבית, בבקה אל ע'רביה ובאום אל פחם להיכרות עם מנהגי הרמדאן ומאכליו. ואכן, הביקוש בשנים האחרונות היה גדול (השנה, בגלל האירועים, הם כמעט לא מתקיימים).
"תושבי ואדי ערה רוצים בשלום". צילומים: יואב שטרן
גם התבססותו של בית הספר היהודי ערבי בכפר קרע משפיעה על שיתוף הפעולה, ואפילו בסיס הטירונים של גולני שנמצא מאחורי כפר קרע ומביא אליו בשבתות הורים ישראלים רבים, תורם את חלקו לפתיחת עסקים רבים. כמי שחיה באזור כבר שני עשורים התחושה היא של נורמליזציה, פתיחות, והעמקת הקשרים בין האנשים. אבל התהליך אטי והתדמית עדיין רחוקה מלשקף זאת.
"ואדי ערה מקום יקר ללבי," אומרת אמנה כנאענה, מנכ"לית "למענך למודעות", ארגון שעוסק בהעצמת נשים במגזר הערבי ומהמייסדים של עמותת "מרבד ירוק": "היתה הפגנת זעם של צעירים ערבים", היא ממשיכה, "וגם נכתבו דברים קשים בעיתונים על הוואדי. הזמנתי חברות ערביות ויהודיות שלי כדי לדבר על המצב ויצאנו מיד עם היוזמה הזאת של שרשרת אנושית, בלבן, שתבליט את הקול השפוי. זה המשך של פעילות שעשינו גם לפני חמש שנים בזמן 'עופרת יצוקה'. הפעם חשבתי שנהגים יצעקו לנו בוז – אבל בשלוש ההפגנות האחרונות כל הזמן קוראים לנו כל הכבוד. התגובות מאוד חיוביות. זה מאוד מרגש אותי לשמוע את האנשים שתומכים".
לפייסל מחאג'נה מאום אל פחם יש משרד לייעוץ פיננסי, הוא פעיל חברתי-פוליטי, והשתתף בארגון הפגנות "שכנים של שלום": "אני מאמין שרוב תושבי ואדי ערה, יהודים וערבים, רוצים בשלום. אני לא מתפלא שהשקט בהפגנות האחרונות נשמר ולא מתפלא על התמיכה שאנו מקבלים מהעוברים בכביש.
"גם כשערכנו הפגנה, לפני חודשיים, כנגד פעולות תג מחיר באום אל פחם ביקשנו מהמשטרה שלא תתערב, ושמרנו על השקט. חייבים להבין, הכאב שלנו גדול מאוד כשאנו רואים בני אדם נהרגים ואין ספק שבני עמנו יקרים לנו, אבל אין פתרון אחר חוץ משלום. אני גם בטוח שפעילות עמותת מרבד ירוק בשנים האחרונות, שפירושה עבודה ומפגשים משותפים, עוזרת מאוד.
"אני יודע שלאחר הרצח של הנער משועפט היתה בעיריית אום אל פחם ישיבה עם האימאמים וביקשו שם שהם יעבירו מסר של רגיעה לקהל, מסר שאומר שאפשר כמובן להביע כאב וצער אבל לא לפגוע במתקני ציבור ולא לחסום צירים ראשיים.
"עדיין ייתכן שייווצר מצב שיהיה קשה לשלוט בו, אבל המציאות עד עכשיו נותנת תקווה. אגב, אני חייב לציין שאני מפיץ תמונות וידיעות מהפגנות 'שכנים של שלום' בכל כלי התקשורת הערביים וזה מקבל מקום. לעומת זאת, לא ראיתי שום התייחסות לכך בתקשורת הישראלית, וזאת למרות שניסיתי לעניין גם טלוויזיה וגם עיתונים גדולים. אני חושש שאם לא נילחם בגל הגזענות המופנה עכשיו כלפי ערבים בעתיד לא יוכלו גם יהודים להביע את דעתם כנגד שלטון מרכזי".
"שכנים של שלום- וזה לא חלום"
עדי איתמרי, פסיכולוגית שילדיה לומדים בבית הספר היהודי-ערבי וממארגנות ההפגנות אומרת ש"לאורך כל יום שישי האחרון היו דיונים בקבוצת המארגנים אם בגלל הכניסה הקרקעית לעזה עלינו להוסיף תכנים מעבר למה שהיה עד היום. האם המסרים שלנו לא יותר מדי 'פרווה'. החלטנו להוסיף סלוגן אחד: 'ערבים ויהודים רוצים שלום'".
ואכן, המכוניות שעוברות במקום ברובן המכריע צופרות לתמיכה, כמעט ואין קללות, נאצות או תנועות מגונות כלפי המפגינים, שבהם גם ילדים רבים. ייתכן שהדבר נובע מכך שישראלים נמנעים בימים אלה מלנסוע בוואדי ערה (או מלנסוע בכלל), מכל מקום האווירה היא הפוכה לזאת המצטיירת מדיווחים על הפגנות אחרות למען דו קיום או מחאה נגד המבצע בעזה (בחיפה, כיכר הבימה וירושלים). להפגנות מגיעים אנשים מקציר, מכפר קרע, מברקאי, מבקה אל ע'רביה, ממענית, ממצר, ממייסר, מפרדס חנה-כרכור, מערערה, מעמיקם, מגבעת עדה, ממי עמי, מאום אל פחם ועוד.
בפעם הראשונה המארגנים דאגו, הם לא ידעו אם יגיע מישהו בכלל, ואיך יהיו התגובות. בשישי האחרון, למרות התרחבות הלחימה, כבר ניכר על רבים מהבאים שהם מעוּדדים, בטוחים שאפשר ליצר אווירה של תקווה ושיתוף פעולה. "מה שמעודד אותי", אמר דורון ליבר, מזכיר קיבוץ מצר לשעבר (שהחליף את איציק דורי, שנרצח בפיגוע במצר ב-2002), הוא שהיום הגיעו יותר ערבים. ספרתי כ-35 אחוז ערבים מבין המשתתפים. וראיתי גם נציגי ציבור כמו סגן ראש עירייה ושני ראשי מועצות". "נכון", אומרת כנאענה, "הפעם היו יותר ערבים כי ביקשנו מאנשינו להפיץ את הדבר גם בערערה ובאום אל פחם. אישי ציבור מהמגזר מגיעים כל הזמן, חברי מועצות, מזכירי מועצות ועוד".
"מסר פשוט וחיובי". המפגינים בצומת כפר קרע
במשטרה זהירים "אנחנו בתוך האירועים ובתוך תהליך. המגמה של שקט יחסי יכולה עדיין להשתנות", אומר ממלא מקום דובר מחוז חוף, חיים פולינמונסקי, "אני לא נביא, אנחנו מאפשרים את כל המחאות וההפגנות שהן ברישיון ונערכים לכל האפשרויות".
יואב שטרן, שהיה בעבר כתב לענייני ערבים בעיתון "הארץ", מגיע להפגנות כהורה לילד שלומד בבית הספר היהודי-ערבי בכפר קרע. "גם בצד היהודי וגם בצד הערבי אנחנו חבורת אנשים שמייצגים מיעוט", הוא אומר במציאותיות, "מיעוט שמסכים על שני עקרונות חשובים: שחיים משותפים זה דבר שיש להתגאות בו; ושסכסוכים צריך לפתור ללא אלימות. זה לא מכנה משותף רחב במיוחד והוא אינו מכיל את כל הנושאים הפוליטיים שעל הפרק, אבל בדרך כלל אנחנו מרגישים בודדים, וכשאנחנו נפגשים ועומדים יחד, זה מרגיש טוב.
"אנחנו שתי חברות שחולקות מרחב חיים משותף," הוא ממשיך, "אבל אנחנו חברות נפרדות, שחיות במקביל. זה לא נורא בעיני, זה בסדר גמור, אבל צריך להכיר בכך. לפעמים יש לי תחושה שאנשים לא ערים לזה. באזור שלנו, במיוחד – אנחנו מדברים על ניהול חיי היומיום ולא על פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. זהו מסר פשוט וחיובי במציאות שהיא בעיקרה שלילית".
בתקופות שהסכסוך הישראלי פלסטיני פורץ במלוא עוזו ומדמם, אזורים כמו ואדי ערה סובלים מאוד, בשנים האחרונות היתה כאן פריחה של תחום תיירות הפנים, בחודש האחרון הכול נעצר. האנשים שחיים פה לא תמימים, אבל כמו שהמליץ לאחרונה דויד גרוסמן לקוראיו, הם גם לא נכנעים לייאוש.
ובינתיים, ביפו
מאת: עינת פישביין
"אי אפשר להגיד שיש משמרות מחאה משותפות לערבים ויהודים ביפו", אומר העיתונאי והתסריטאי עלי ואקד, שחי בה מרבית חייו, "אבל ניסיון להמרדה לא המריא כאן. אנשים לא רוצים לחזור לנכבה של שנת 2000, שהיתה שבר ביחסים עם היהודים והיו לה השלכות פוליטיות, חברתיות ובעיקר כלכליות. האוכלוסיה ביפו מאד מאד מאד כואבת את מה שקורה בעזה, אבל היא רחוקה מלמהר היום ולקחת חלק מיליטנטי ופעיל בסכסוך. לומדים להעריך את העובדה שחיים כאן עם הגזענות והאפליה ועדיין יותר טוב מבמקומות אחרים באיזור שלנו".
ואקד מספר על ההפגנה שארגנה התנועה האיסלאמית ביום שני השבוע, עם מאות משתתפים, בעוד "הצל" עם עשרות מאנשיו נכנסים לשדרות ירושלים. על פניו, חבית אבק שריפה שיכולה להבעיר את מרכז הארץ בשניות. במציאות: "יש פורום משותף של המשטרה והקהילה ביפו, עם מפקדי תחנה ומרחב פתוחים וקשובים יחסית למה שהיה בעבר, ונראה שיש תהליך שלתוכו מתנקזים לחצים ועצבים וזה חוסך הרבה בלגן. את הצל ואנשיו הם עצרו ליד מתחם נוגה ולא נתנו להם להגיע לעג'מי. אני חושב שהעובדה שהיו כמה יהודים בהפגנה ושראו אותם עזרה להרגיע את הרוחות, וזה נגמר בשקט".
אחרי חטיפת שלושת הנערים, הוא מספר, הציקו כמה תלמידים מהישיבה התורנית ברחוב טולוז ("אנשים מבית-אל שמכל המקומות בעולם נחתו דווקא ביפו") לילדה ערביה שגרה מול הישיבה. "הגיע לשם המון משולהב של צעירים", מתאר ואקד, "המשטרה הפרידה, אבל בעיקר הגיעו פעילים מקומיים והרבה אנשי עסקים שהרגיעו את השטח. הקהילה לא אהבה את חטיפת שלושת הצעירים וביקשה להרגיע את ההמון ולהסביר שצעירי הישיבה משולהבים בגלל מה שקרה. אנשים הבינו את המסר: כשאתה ערבי ישראלי שנמצא בתפר, תהיה חכם ולא צודק, תן לשכל לדבר ולא לעצבים".
דימי ריידר, עיתונאי יהודי המתגורר ביפו, כתב השבוע: "נתקלתי בסטטוסים בפייסבוק על כך שיפו עולה באש. יפו נשרפה בשנת 2000 כאשר קבוצות גדולות הרבה יותר של אנשים ניסו לצעוד ממנה בזמן שקבוצות אחרות ניסו לצעוד מתל אביב וכמעט ולא נשארה חנות אחת ששמשותיה לא נופצו ברחוב יפת. הפעם יפו החזיקה מעמד, למרות העובדה שהייתה לה כל סיבה שבעולם להתפרק. וזה דבר מעודד".
יהודית אילני, פעילה חברתית ותושבת יפו, מקווה שגם ההפגנה הערב בגן השניים תעבור בשקט, ומאמינה שאם זה תלוי בתושבים – יהודים וערבים – זו תהיה מחאה משותפת ולא בעירה. "אין קושי בין יהודים וערבים ביפו", היא אומרת, "יש את נקודת המתח של הישיבה, שזה מתנחלים שהגיעו לכאן וקצת מחממים את הרוחות, אבל אנשים כמוני חיים כאן כמו תמיד. הבעיה היא שמי שלא גר ביפו לא בא ליפו, העסקים ריקים וגם המסעדות, יש הסתה והחרמת עסקים. הרחובות ריקים והעסקים ריקים".
אין פחד, משני הצדדים?
"פחד מאזעקות ורקטות לא, כי כמעט אין כאן מקלטים וכולנו באותו מצב, שאין לאן לרוץ. הדבר הכי חמור כאן הוא הפחד של נשים ביפו לנסוע באוטובוסים, כי מי שהולכת עם חיג'אב נתקלת בעוינות ואפילו באלימות מחוץ ליפו. נשים שאני מכירה לא הולכות להתייצב בלשכת התעסוקה, למרות הסכנה שלא יקבלו את הקצבה הדלה שממנה הן חיות, כדי לא להסתובב באוטובוס ולחטוף קללות ואפילו מכות או יריקות".
איך הכעס על מה שקורה בעזה לא מביא לחיכוך?
"להמון יפואים יש קרובי משפחה בעזה שעזבו ב-48', ויש אימה כי לא מצליחים לתפוס בני משפחה ואין חשמל ואת לא יודעת מה קורה שם. אני חושבת שהכעס, שיש חשש להביע אותו, הפך להתכנסות של אנשים בתוך עצמם. עכשיו רמאדן – אבל כל הזיקוקים הפסיקו. אין שמחה לקראת עיד אל פיטר. אווירה של אבל ודיכאון".