בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
היום בצהרים, יום השביתה וההתקוממות נגד אלימות כלפי נשים, תתכנס לראשונה היוזמה של "ועדת אמת עממיות", במטרה לדרוש הכרה, קבלת אחריות ואף פיצויים לנפגעות תקיפה ואלימות – מחוץ למערכת המשפט.
"הרעיון הוא שיתנהלו בתי דין אזרחיים במקומות ציבוריים, כמו כיכרות ברחוב או במתנ"סים, אפילו בלובי של תיאטרון, בצורה הכי ציבורית שיכולה להיות", מסביר ג'סיקה נבו, היוזמת, "נשים ואנשים יוכלו לעבור באותו יום ולבקש לתת עדות. אני רואה גם הקמת אוהל לבן גדול ליד בתי המשפט המחוזיים. תהיה קריאה לנשים לתת עדות כתובה או פומבית, כמו כשהן אוזרות אומץ ומשתפות ברשתות, ולנו לא משנה מתי זה קרה. אצלנו אין חוק התיישנות על שום של תקיפה. מקרים וניתוח מקרים יתועדו, למשל אירוע פומבי אחד שבו נתנו עדות כמה נשים, ובני משפחה יוכלו גם להלין על המחדלים של הגופים המערכתיים שנכשלו. ונוכל לזמן גם גופים אלו לוועדת האמת, וגם אם לא יגיעו זה יתועד".
ההשראה מגיעה מוועדות האמת שבארגנטינה, מולדתה של נבו, וכמובן מוועדות הצדק והאמת בדרום אפריקה שאחרי האפרטהייד, מקומות שבחרו בדרך זו כאמצעי אזרחי לשחרור משלטון טוטאליטרי, מאפליה וגזענות. נבו מאמינה כי במקרים של הפרת זכויות בצורה המונית, הכלים הרגילים של משפט אינם מספקים, והוועדות העממיות יכולות לתת פתרונות. כאשר הוכרזה דמוקרטיה בארגנטינה, למשל, הוקמה במקביל הוועדה ראשונה כדי לחקור אודות האזרחים שנעלמו בהוראת הממשל.
לדברי נבו, "כדי שהמערכת תכיר במחדל שלה ותיקח אחריות, היוזמה צריכה לבוא מהנשים עצמן בצורה אזרחית, ולא להסתמך על הכלים המשפטיים הקיימים. עדויות אזרחיות הן כלי לשינוי, לתת אלטרנטיבה למערכת".
"זוהי פגישת חירום ראשונה להתארגנות וועדה אזרחית לחקור את המחדלים של הממשלה בעניין רצח נשים" | צילום: נעה קרית שמונה
נבו היא פעילה חברתית, מעורבת מעל 30 שנה באקטיביזם ובעבודה בארגונים לשינוי חברתי. היא ניהלה מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה ואת החטיבה ללימודי האישה באוניברסיטת חיפה, וכיום היא חוקרת מודלים חלופיים לעשיית צדק כגון צדק מעברי, צדק טרנספורמטיבי וצדק מאחה. בשנים האחרונות היא מפתחת ומקדמת מנגנונים אלטרנטיביים למערכת המשפט כגון ועדות אמת והתנצלויות פומביות. היום כאמור תושק היוזמה באחת בשדרות רוטשליד, מול כיכר הבימה.
"זוהי פגישת חירום ראשונה להתארגנות וועדה אזרחית לחקור את המחדלים של הממשלה בעניין רצח נשים", אומרת נבו, "כיום בממשלה קיים חיתוך בין מנדטים ואחריות למשל טיפול בנערות בסיכון, אלימות במשפחה או אלימות נגד נשים כשבעצם כל אלה אותה האלימות שמקורה בשנאת נשים. חלוקה זו היא אחד הגורמים המאפשרים לממסד להתחמק מטיפול לעומק בתופעה. וזה אחד הדברים שחשוב לשנות. אין למשל תיעוד של מספר הקורבנות לאלימות נגד נשים או תיעוד רצח נשים (למעט בארגונים כמו "תזכור" או "אישה לאישה") וזה מחדל נוסף של השלטון המונע טיפול מעמיק בנושא או הנעת תכניות מניעה משמעותיות".
נבו התחילה לספור ולתעד ראשונה רצח נשים ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ, לדבריה עקב רציחות שקרו אחת לשבוע, שישה שבועות ברצף. אחד הדברים שתועדו בארכיון היה הדרכים השונות שבהן מתרצים הרקע לרצח, הרבה מעבר ל"רצח על רקע רומנטי" המוכר שיצא זה מכבר מהלקסיקון.
"כשגברים אשכנזים הורגים נשים אשכנזיות, ההסבר הוא שמדובר בניצול שואה בפוסט טראומה", היא טוענת, "כשמהגרים מאתיופיה או פלסטינים רוצחים נשים – מדובר בתרבות או במנטליות, וכשאלה עולים מחבר העמים מאשימים את בעיות האלכוהול, האבטלה, או את משבר ההגירה. כל התירוצים האלה הם כלי להסחת הדעת מהתופעה האמיתית: שנאת נשים בחברה פטריארכלית.
"יש אמת שאינה נאמרת: זוהי תרבות שבבסיסה שנאת נשים במקומות מסוימים או ובזמן נתון. כשנשים רוצות להיפרד מבן הזוג, חלקם אינם מקבלים זאת ולוקחים לעצמם בעלות על חייה של האישה וכך גם את הזכות לשים להם סוף. אם מדברים על מה שקרה בדרום אפריקה, קבוצה שהיא מיעוט משליטה את משטרה ומדכאה את הקבוצה הגדולה יותר, יש לזה שם – אפרטהייד. השליטה שמתרחשת על בסיס מגדרי אין לה שם, ויש מלכוד ומורכבות ביחסים בין גברים ונשים שאינו מאפשר שביתה השוברת כלים כי מדובר בילדנו בעלינו, אחינו, ושותפינו".
״לא צריך לפחד מזה״ | צילום: קמילה בצ'ינס | מצפה רמון
נבו קוראת לנשים להצטרף ולהקים בקהילותיהן בתי משפט אלטרנטיביים או וועדות אמת, לאחר שלדבריה פנו אליה כבר יותר מעשר נשים המעוניינות ללמוד להקימן. היא תקיים מפגשי הכשרה בנושא תיעוד ומחקר, בהן ילמדו לגבות עדויות ולתמוך בבני משפחה. עבקרוב תתפרסם קריאה רשמית לנשים ואנשים המעוניינים למשמש כשופטים בוועדות.
את מאמינה שזה יכול לעבוד בארץ?
נבו: "בוודאי, למשל מי שקידם את המאבק בנושא חטיפת ילדי תימן זו הקהילה ולא מנגנוני המשפט הקיימים. ועדות החקירה הממשלתיות הצליחו לטשטש ולהסתיר, והדור השלישי לדור החטיפות הוא זה שמתארגן כדי לחשוף את העוול על ידי חשיפת עדויות".
אבל ממש יתבעו שם תוקפים?
"אני כרגע רוצה להניע את המערכת. אי אפשר להעמיד את כלל הגברים לדין, אבל אפשר להיאבק בכלים מדיניים שמדכאים את נשים נפגעות האלימות כגון חוק התיישנות, חוסר ראיות וחוסר עניין הציבור – המערכת המשפטית הפלילית קרסה מלטפל בבעיה".
אין סכנה בתביעות דיבה בהאשמות פומביות האלה?
"לא צריך לפחד מזה, כשיהיו הרבה תביעות דיבה זה יכול להיות כלי להוכחת כישלונה של המערכת".
