יום לאחר מחאת הנשים הגדולה שידענו אי פעם, מצרות אקטיביסטיות בולטות על ההעדר היחסי של ההמונים בכיכר אמש. רבות משוות בין ההפגנה של ארגוני הנשים שהתקיימה בכיכר רבין לבין המחאה הלהט"בית ביולי השנה, שקיבלה לכאורה יותר תמיכה מהציבור הרחב, ולאירועים נוספים שמילאו את הכיכר. בהפגנה אמש נראו לא מעט איים ריקים מאישה ואיש.
כיכר (חצי) ריקה? צילום רחפן משתי זוויות | צילום: רום ברנע
ההשוואה הזו לא רלוונטית: בעוד להט"בים נלחמו בעד הזכות להיות הורים, עמדה קדושה בחברה הישראלית, שהדמוגרפיה בראש מעייניה, מחאת הנשים אינה בעד – אלא נגד. המחאה מתמקדת ביציאה נגד גילויי האלימות המזוויעים, הבלתי נתפשים, שמופנים כלפי נשים. קל יותר לקדם דימוי של הורים מערסלים תינוק רך, משל אישה שגופתה מתגלה בחצר ביתה רק לאחר שבועיים. אם הלהט"בים דרשו להפוך למשפחה, נושא המחאה של אתמול הוא הפירוק האלים של המשפחה. ובכלל, מחאות שמבוססות על שלילה הן תמיד קשות יותר להזדהות עבור הקהל הרחב, וגם עבור התקשורת.
אתמול התבצע מפגן של כוח ברחבי הארץ, לאורך יום שלם: חסימת כבישים ליד צומת עזריאלי, מזרקות אדומות כדם בירושלים ובתל אביב, מיצג של נעליים אדומות בכיכר הבימה, הפגנות בקיבוצים, כפרים ומושבים מהצפון לדרום וברחבי ערים, מודעות אבל עם שמות הנרצחות שנתלו ברחובות, עוד ועוד הפגנות קטנות וגדולות, שכולן מאוחדות תחת אותו המסר. הארגונים לוט"ם ותזכור הוכיחו שהן מסוגלות להעניק תשתית ביצועית רחבת היקף עבור אקטיביסטיות עצמאיות שהצליחו לצבוע מחדש את דעת הקהל, להנכיח את הזוועה שמסתתרת מאחורי המציאות שאליה התרגלנו.
ההפגנה אולי לא הייתה השיא שהגיע לתנועה הזו, ליום ההיסטורי וחסר התקדים הזה, בשל מראה הכיכר החצי ריקה. עם זאת, העצרת הייתה עוצמתית ומנוהלת היטב, עם דוברות שלא שייכות רק לאליטה. על הבמה נשמעו ערבית וטיגרינית לצד העברית, לא בייצוג סמלי אלא בנוכחות מלאה, ולצד קרולינה וקרן פלס הופיע תאמר נאפר. את הנאומים נשאו נשות שטח, אלו שהפעילות היום יומית הסיזיפית שלהן קיבלה כאן הכרה ותמיכה – ולא פוליטיקאים שבאו לגרוף קולות. בנותיהן של נשים שנרצחו סיפרו על האכזבה מהמשטרה, שלא הגנה עליהן. מתורגמנית לשפת הסימנים שעמדה על הבמה הזכירה שהמחאה הזו היא של כולן, ומילאה השראה עם האגרוף שהרימה בכל פעם שנאמרה על הבמה המילה "כוח".
בנוסף, נראה כמעט מובן מאליו לומר אבל חשוב להזכיר, מחאה משמעותית אינה יכולה להימדד רק בכמות הנוכחים והנוכחות בהפגנה זו או אחרת. זה לא מדד הוגן: גם בהפגנות אחרות ההמונים, הצפיפות, העמידה הממושכת וההליכה הארוכה בגלל חסימות הכבישים לא מאפשרות לכולן להשתתף, ובאירוע מהסוג הזה נפגעות טראומה רבות מתקשות להתמודד עם התכנים במחאה, שמציפים מחדש את החוויות הקשות מהעבר. הפגנה היא רק דרך אחת להביע מחאה. היא האמצעי ולא המטרה.
"דווקא האירועים הקטנים יותר, כמו חסימות כבישים, מיצגים, יותר חשובים בעיני מההפגנה בערב", אומרת עו"ד ספיר סלוצקר-עמראן, שנעצרה אתמול בהפגנה בכיכר הבימה והורחקה מכיכר רבין למשך 15 יום כך שלא יכלה להגיע לעצרת המרכזית, "הפגנה בערב היא בשביל התקשורת, אבל הפעולות שהיו במהלך היום הן חשובות להמשך הדרך. כל העניין של עצרות גדולות זה שאת רואה נשים שאת לא מכירה, זה נותן הרגשה טובה של אחדות, שותפות, אבל מבחינת מקבלי החלטות או שינוי מדיניות אני לא רואה אפקטיביות. המדד של כמה אנשים הגיעו פיזית הוא לא רלוונטי".
וכמה מילים לסיום: ערב המחאה התעוררו חוסר אמון וכעס בין פעילות דתיות ונשות ימין, סביב טענות מחד לפיהן הקרן החדשה מארגנת את המחאה כאקט פוליטי נגד הממשלה, ומאידך – כאילו חלק מהפעילות דרשו לא להכליל מתנחלות והתנחלויות באירועי המחאה.
אתמול הביעו אקטיביסטיות רבות זעזוע משלט אחד שנישא בכיכר, שלדבריהן ערער את ההזדהות שלהן עם המסר של האירוע. תותן עינב ווינהאוס, בת 17 מנתניה, נשאה שלט קרטון שעליו נכתב "בנים לגז". למרות שהיא בגיל שבו העולם אמור להראות פתוח ונפלא, היא חוותה לדבריה מספיק אלימות מגברים, שהביאה אותה לכתוב את השלט. בסטטוס בפייסבוק שלה היא התנצלה בפני מי שנפגע, והסבירה ש"המצב הזה נוצר עקב שנים על גבי שנים של אכילת חרא מצד גברים, חרא שמקשה עליי לחשוב פעמיים לפני כל איזו התבטאות טיפשית שלי כדי שחלילה אף גבר לא ירגיש קצת לא בנוח".
אין שום דרך להגיע לאחדות דעות מלאה, גם אין צורך. אין שלט שיכול לעצור את המהפכה הזו, אין ויכוח שיכול לחבל בה, ואין כוח שמסוגל להשתיק את המסר החד משמעי שנשמע אתמול בכל רחבי הארץ, על ידי נשים מכל גיל, צבע ומגזר: הממשלה חייבת לפעול כדי לעצור את גלי, נהרות ומדבריות האלימות כלפי נשים, ונשים לא ישתקו עד שזה יקרה.
