ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בהספד שלו אתמול בהלוויית שלושת הצעירים מההתנחלויות בגדה המערבית, ש"נקמת דם ילד קטן- עוד לא ברא השטן". הוריהם של אלפי תינוקות וילדים פלסטיניים מהגדה המערבית ועזה, יכולים בהחלט לקרוא את אותו המשפט על קבריהם. אחדות עמים.

בכלל, הסכסוך המדמם הזה גבה כמעט אינספור קורבנות של ילדים וטף – בעיקר בצד הפלסטיני. במלחמת "עופרת יצוקה" על עזה נהרגו מאות ילדים ותינוקות מהפצצות חיל האוויר הישראלי ואש חיילי צה"ל. תינוקות וילדים אלה לא מצאו את דרכם ללב הישראלי ובמקום להשתתף בכאב המשפחות, רוב הציבור הישראלי הריע וביקש עוד: "לְשַטֵחַ את עזה עד היסוד". המושג "לשטח" נהפך לבון-טון בעתות משבר מדממים; לשטח משמעו להרוס הכל: בתים, בתי חולים, בתי ספר, בנייני ממשל, גנים וכבישים. שהשטח יהפוך לשטוח. ריק מאדם- חף מכל זכר. שהפלסטינים האלה פשוט ייעלמו ויניחו לנו.

החטיפה של שלושת הנערים והריגתם –כנראה עקב הסתבכות החטיפה- מסמלים עבור הרוב הישראלי את צדקת הדרך: עם פראי אדם שכאלה אפשר רק כוח – והרבה כוח. נקמה כמסע היטהרות ציבורית. גם כשחברת הכנסת חנין זועבי מנסה בראיון עיתונאי לבנות את ההקשר הרחב של מעשה החטיפה היא נהפכת לקורבן של "השטחה ושיטוח".

ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק אמר פעם שהוא היה מצטרף לחמאס בהחלט אם הוא היה פלסטיני; מספר ראשי שב"כ לשעבר דוחפים לדיאלוג ישיר עם תנועת חמאס, אבל אלה כבר "לשעברים". מה הם מבינים בערבים? מהרגע הראשון של היוודע דבר החטיפה החל נתניהו לרקוד על הדם: בהצהרה הראשונה שלו כבר סימן את החמאס כמטרת "השיטוח" ואת ממשלת האחדות הפלסטינית כשטן.

הדבר המדאיג מכל בתוך המצב הכאוטי שבתוכו אנחנו שרויים, הוא נישולו של הפלסטיני מכל צלם אנוש. הברברים שחיפשו ערבים אתמול בירושלים בלילה כדי להכות ולהשפיל רוקדים לפי החליל של בנט וליברמן; החוטפים שרצחו את אבו ח'דיר מאמינים ב"נקמת דם", שהרבה ממנה מושרשת בספרו של מאיר הר-ציון "פרקי יומן", המחולק כמתנה לבוגרי צה"ל- חיילים כקצינים.

כערבי פלסטיני אזרח המדינה שעוקב אחרי הידרדרות השיח הציבורי בישראל אני מרגיש פחד היום. הפחד נובע מהשתרשותה של גזענות ממסדית ועממית נגד הפלסטינים, מהלגיטימציה של פגיעה בהם בקרב ציבור רחב בישראל. אני מפחד על עתיד ילדי ומכל מיני תסריטים איומים. זה מפסיק להיות סכסוך פוליטי שיש בו הרבה עמדות; דעת הקהל הציונית אינה סובלת עוד הזדהות עם קורבנות "האחר" והיא דורשת שההזדהות היחידה והבלעדית תהיה עם "הקורבנות שלנו". אני בטוח שהרוב המוחץ של העם הפלסטיני לא שמח על הריגתם של שלושת הנערים, אך גם לא התאבל.

אני מזהה לאחרונה אפאטיות הולכת וגוברת בצל רשע שמשתלט על מדינת ישראל. האפאטיות היא הדדית לכאבו של האחר, אך מבחינתי אין הקבלה ודמיון ביניהם. הצד החזק אחראי מעצם הגדרתו להכתבת הטון והפעולה והשיח השלט. ביכולתו של הצד הישראלי להפוך עולמות בהקשר זה. הימנעות מהריגה וחיסולים והפקעת קרקעות ופשיטות על בתיהם של אלפים יכולה בהחלט לעורר אמפטיה בצד הפלסטיני לטרגדיה האנושית של שלוש האמהות הכואבות.

אך איך ביכולתו של עם הנרמס תחת כוחו המשפיל של הצד החזק להזדהות אתן? זהו אבסורד טוטאלי. והציפייה של קברניטי המדינה מהצד הימני של המפה הפוליטית שהפלסטינים יגלו אמפטיה ורחמנות היא מופרכת, זדונית ושקרית. הזדהות אנושית אינה ערך עליון מוחלט בלתי יעורער; הזדהות אנושית מחייבת יחס אנושי וגישה אנושית מכל הצדדים. הישראלים מגנים כל פעולה אלימה של הפלסטינים להשגת חירות, אך מעלים על נס את פעולות הטרור של הלח"י והאצ"ל בתקופת המנדט. זה פיצול אישיות חמור. החמלה צריכה לבוא משני הצדדים – אך בראש וראשונה מהצד החזק. אם הוא ממאן לגלות חמלה אז אל יופתע שהצד השני ימאן אף הוא.

אחת ההצלחות הכבירות של מדינת ישראל מתגלמת ביצירת מציאות מפוצלת עד כדי אבסורד: מדינה עם מנגנונים דמוקרטיים בתוך גבולות הקו הירוק, וכוח כובש ודורסני בתחומי 1967. היהודים בישראל כבר לא משלמים מחיר על הכיבוש בגדה המערבית ועזה, ואין סיבה שהמצב ידאיג אותם יתר על המידה. שטחים כבושים? הצחקתם את צופי ערוץ 2. אשליית הנורמליות מדכאת כל ניסיון להעיר את התודעה הישראלית הציבורית לעוולות הכיבוש, וכך במשך שנים רבות הפכו ארגוני זכויות אדם ומעט חברי כנסת (רובם ערבים) שעדיין מתעקשים לדבר על הכיבוש, למעין יצורים מוזרים שאינם נותנים מנוח ליהנות ממנעמי החיים היפים בישראל.

הכיבוש נהפך לשמועה רחוקה בתודעת הציבור הישראלי, ולכן כשצעירים פלסטינים חוטפים מתנחלים כדי לעורר את דעת הקהל הישראלית למצוקתם של אלפי אסירים פלסטינים, הציבור בישראל לא יכול להבין את ההקשר או כל טיעון שיזמין אותו להתבונן במציאות בשטחים הכבושים. כל מי שעושה זאת הוא בוגד שאינו נכנע לצו האבל הלאומי שמשרת רמיסת זכויות אדם המונית.

על אף כל הוויכוחים הפוליטיים וקהות החושים שרובצת מעל כולנו, התמונות של נערים שנחטפים ונהרגים אינן מרפות. כאבא לשני ילדים אני נתקף זעם וחרדה, עצב גדול רק מהמחשבה שמישהו יעז לעשות זאת לבני. זהו רגש אוניברסלי המשותף לכל הורה באשר הוא. העצב האמיתי במציאות שלנו הוא אי-היכולת לנתק רגש זה מנבכי המציאות הפוליטית. אני מאשים את ישראל והכיבוש בזאת!

הטור מתפרסם גם בעיתון האיטלקי "קוריירה דל לה סרה"