חג שני אצל גלית
אני שואלת אל עצמי
איך לחיות, איך לחיות,
כשסבל מתערבב
בשמחה גדולה,
וכמה לפתוח,
וכמה לסגור,
והילדים, והפרנסה,
ומשוגות הלב הזה, הפרא.
ואני שואלת את עצמי,
ואת כולם סביב השולחן
איך לחיות?
איך מערבבים מר עם מתוק,
מתי לדבר, מתי לשתוק.
ובכל מקום שבו נפתח הלב
הוא ימצא מולו לב פועם.
כל אחד והסיפור שלו
והיחסים, והאהבה
וכאבי הלב הזה, הפרא.
ואני שואלת את עצמי
איך לחיות,
איך לחיות את הדבר הזה
שנקרא חיים?
טי-אס אליוט כותב: "אנחנו צריכים רק לנסות, כל השאר הוא לא עניינינו"
——————-
1. את השאלה הזאת אני שואלת את עצמי כל בוקר.
והתשובה שאני עונה לעצמי בזמן האחרון היא: קבלי את הערבוביה, ותשמרי על הלב.
ואני מתבוננת איך הכל מתערבל, כמו קליידוסקופ ענקי, שכל סיבוב קטן שלו מחולל סופת צבעים ותחושות שאפשר להחזיק בהן בדיוק עד הסיבוב הבא.
לפעמים אני מנסה לאחוז, לעתים נדירות אני מצליחה לשחרר ולהבין שאני גרגר חול בתוך הוריקן של מציאות.
שהשליטה היחידה שיש לי היא על הלב הזה שלי, על פחדיו, משוגותיו ותפישותיו. והדבר היחידי שבאמת חשוב הוא ללמד אותו עוד ועוד לגדול ולהתרחב.
ולא במקרה כנראה, עכשיו גם שולחים אותי לבדוק אותו.
איך הוא במאמץ, ואיך הספיקה שלו, ואיך האקו שלו. בגיל 47 הלב תובע לעצמו מקום בחיינו. מבקש יותר תשומת לב, רגשית וקלינית.
אולי כי עכשיו הוא רך יותר, בשל יותר וגמיש יותר מבעבר.
2. בשבוע הנורא הזה, של רצח נערים חפים מפשע וגל האלימות ותאוות נקם שהתלוו אליו הרגשתי אותו חזק מתמיד, את הלב.
וידעתי שעכשיו זה הזמן להפעיל אותו באומץ.
את הלב האחד הפועם בכולנו. בכל אמא ואבא שמחבקים חזק-חזק את ילדיהם, ולבם עם ההורים שלא יעשו זאת עוד לעולם.
ומה אם רק היינו יכולים פשוט להיות בשקט עם הכאב הנורא הזה? רגע לפני שמתפרצים באופן אוטומטי הכעס, השנאה, ותשוקות הנקם.
אם היינו יכולים לשהות אתו, לתת לו פשוט להיות בתוכנו? נורא ככל שיהיה.
בלי למהר ולחפש לו פתרון, מוצא, תרופה. בלי להשליך אותו מתוכנו החוצה. על אחרים.
בלי לעשות כלום. בלי לתקן.
רק לצלול אל תוך הכאב, ביחד עם שלוש משפחות שנקרעו לגזרים. שלוש משפחות שכאבן מפלח את הקיץ הזה, ומדומם את הכל.
פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית, שכתבה את הספר הנפלא "כשהדברים מתפרקים", מדברת על הכניסה את תוך הכאב במקום לברוח ממנו.
אימי עירון היא מנכ"לית סלונה, אתר הנשים והבלוגים
