בימים כאלה אני מתקשה לתאר לעצמי מה קורה בצד השני של הגבול ברחבי רצועת עזה. אז אני נזכר בתיאור ששמעתי מרוב החולים שבדקתי במשך הביקורים שלנו שם, במסגרת הפעילות ההומניטארית של ארגון רופאים לזכויות אדם, איך כל תקיפה של חיל האוויר באזור הצפוף בעולם, גם אם לא פוגעת באנשים פיזית גורמת לתחושה נוראית, כאילו האדמה רועדת חזק וכל העולם מתמוטט ואתה קבור מתחתיו.
באותו ביקור, זמן קצר לאחר המבצע שכונה "עמוד ענן", כשהקמנו מרפאה מאולתרת במרכז רפואי קטן הממוקם על הכביש הראשי בין מחנה הפליטים אלנוסיראת ומחנה אלבוריג', חולים רבים נהרו למרפאה לבקש עזרה וטיפול. מספר רב של חולים – ילדים נשים וגברים – סבלו מפגיעות של רסיסים בראש, עמוד שדרה וגפיים. רובם לא קיבלו טיפול בגלל תנאי המלחמה ונשארו עם נכות קשה. חלקם הגדול פיתחו גם תסמונת נפשית דיכאונית שהוסיפה עוד על סבלם היומי המתמשך.
עדיין מהדהדים בראשי דבריה קורעי הלב של אמא צעירה שגררה את כיסא הגלגלים של בנה בן ה-12, משותק בשתי רגליו, לאחר שנפצע בעמוד השדרה מרסיסי פצצה בעת שהיה בחצר ביתו במחנה. בקול חנוק מבכי מלמלה האם "מה חטאו של בני יחידי? מה העוול שעשה? למה פגעו בו? אני לא שונאת יהודים", היא אמרה, "ולא רוצה מלחמות. רק שיתנו לנו לחיות בשקט ושיפתחו את המעברים לטפל בבן שלי, צריך למצוא פתרון. מספיק עם המלחמות".
ד"ר מסאלחה בודק מטופל במהלך ביקור בעזה בשנה שעברה
זה בדיוק גם מה ששמעתי הבוקר ממטופלת שלי במרפאת חוץ בבית החולים סורוקה. היא מתגוררת באחד הישובים בדרום וסובלת בתקופה האחרונה מהחמרה קשה במחלת האפילפסיה בגלל האזעקות שלא פוסקות במשך היום והלילה. המתח וחוסר השינה גרמו לעלייה בתדירות ההתקפים האפילפטיים, שמתבטאים באיבוד הכרה והתכווצויות כלליות וישנוניות, ומונעים ממנה לטפל בילדיה ולעזור להם בתנאים הקשים האלו. היא אמרה בכעס רב: "די עם המלחמות החוזרות שלא הביאו לפתרון הבעיה, צריך לחפש פתרון בדרכי שלום. מצדי שיתנו להם (לפלסטינים) מדינה וזכויות, אין דבר כזה שלא נמצא פתרון, הבעיה היא של המנהיגים ולא של האזרחים משני העמים".
במקום זה אנחנו מקבלים עוד סיבוב של מלחמה ועוד מעגל של הרס, חורבן ומוות. וכל פעם אומרים לנו שזו הפעם האחרונה – "נלמד אותם לקח ונפסיק את ירי הטילים פעם אחת ולתמיד". ואז הגיהנום פותח את שעריו ומטר כבד של פצצות וטילים מגיע משמים ללא עננים ונוחתים משני צדי. במהלך הלחימה אנשים רבים מקפחים את חייהם או נפגעים קשות בגופם או בנפשם. בשל מאזן הכוחות הלא-שיוויוני, ועליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל, רוב הקורבנות הם מהצד הפלסטיני בעזה. רבים מהם חסרי ישע, בחלקם הגדול זקנים, ילדים ונשים. עם זאת התקפות הטילים על מדינת ישראל גורמות להרס ופגיעות בבתים ורכוש, עם קורבנות מעטים יחסית בגוף – אך רבים בנפש, שכן הירי הזה גורם לבהלה וחרדה קולקטיבית בקרב מיליוני תושבים במדינה, שחלקם הגדול נזקקים לשהות שעות מורטות עצבים במקלטים או בחדרים מוגנים.
ראש הממשלה ורוב חברי הקואליציה שתומכים בו או מאגפים אותו מימין מדברים רק בשפת הכוח, ממשיכים מדיניות של סגר וענישה קולקטיבית נגד כמיליון וחצי מתושבי עזה, רובם חסרי ישע. שכרון הכוח והעליונות מסנוור את עיניהם של אנשי השלטון, לכן הם מגיבים בקיצוניות לכל התגרות מהצד הפלסטיני, זה מתחיל בהצהרות ואיומים. "אנחנו חזקים, נרמוס אותם נהרוג את כל אויבנו וננצח את המלחמה". לא מוכנים לחשוב אפילו לרגע על דרך אחרת , אולי ישנו שביל צר וקטן לשלום.
אבל המלחמות האלה פוגעות יותר באזרחים הפשוטים. ונדמה שאי הסימטריה בנפגעים – מאות הרוגים ואלפי פצועים בצד הפלסטיני לעומת מספר זעיר מאוד של פצועים והרוג אחד בצד הישראלי (בינתיים) – גורמת לנחת ותחושת ניצחון אצל השליטים. אלו אינם זוכרים או סופרים את האזרחים פגועי הנפש מטראומות הטילים והאזעקות והמקלטים, סבלם קשה מנשוא והוא יימשך לשנים רבות.
הניצחון במלחמות אינו נקבע על פי מספר המתים או הפצועים בצד של האויב. יש לספור גם את מספר האזרחים שנפגעו בנפשם, שמספרם הולך וגדל עם כל סבב חדש של מלחמה. חולים אלו בדרך כלל לא נראים, הם כמו צללים – לא סופרים אותם. אולי הגיע הזמן להפסיק לספור. אולי זו העת לעשות הכל למען השלום ולא לחכות לסבב הבא של הלחימה ולקורבנות נוספים.
ד"ר רפיק מסאלחה הוא נוירולוג בכיר בבית החולים סורוקה, חבר בארגון "רופאים לזכויות אדם"
