בשקט יחסי ממשיכה לנוע אחת מיוזמות התכנון הדרמטיות של השנה. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 168), שיזם משרד ראש הממשלה, עברה ב-1 ביוני קריאה ראשונה במליאה ברוב של 19 תומכים, והונחה הבוקר כסעיף הראשון על שולחן ועדת הפנים — בדרכה לקריאה שנייה ושלישית. אלא שבמקום מסלול חלק, חיכתה לה בוועדה חזית התנגדות רחבה, שכמעט כל מי שנטל בה חלק אמר, בניסוחים שונים, את אותו הדבר: לא ככה, ולא עכשיו.

מול נציגי משרד ראש הממשלה, שמקדם את החוק, התייצבה חזית שחצתה את הקווים הפוליטיים וכללה לא רק את ארגוני הסביבה והחברה האזרחית, אלא גם גורמי מקצוע ביתר משרדי הממשלה, ראשי רשויות מהמרכז ומהפריפריה, וחברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד — שכמעט כולם, זה אחר זה, אמרו את אותו הדבר.

ראש מטה הבינה המלאכותית במשרד ראש הממשלה, תא"ל (מיל') ארז אסקל, נשא את עיקר נטל ההגנה על החוק, ותיאר את הבינה המלאכותית כ"נפט החדש" וכמרכיב קריטי בביטחון הלאומי ובחוסן הכלכלי של ישראל — אך גם הודה, כמעט באותה נשימה, שהמחיר האנרגטי עלול להיות כבד: "משק החשמל לא רוצה להוות חסם בקדמה ובהפיכת ישראל לקטר עולמי בתחום ה-AI", אמר, "אבל ייתכן מאוד שהדבר הזה ידרוש הקמה של תחנות כוח נוספות — בכל מקרה זה לא יהיה פחם". לדבריו, "בעשור הקרוב, בתוכניות הפיתוח הקיימות, משק החשמל יוכל לספוג עוד אלף או טיפה יותר מגה-ואט של חוות שרתים, אבל מעבר לזה יהיה צורך להוסיף עוד תחנות כוח בתכנון", וכשנלחץ אל הקיר בשאלה אם הוא ממליץ לחברי הכנסת להצביע בעד הצעה שמאפשרת הקמת עד עשר חוות בהיקף מצטבר של 2,500 מגה-ואט בתוך חמש שנים, בלי שהתשתית האנרגטית קיימת, השיב במשפט אחד זהיר: "אני מחויב להחלטת הממשלה". ההצעה, הוסיף, אינה חסרת בלמים — היא מגבילה את עצמה לעשר חוות בשנה "כדי לא להעמיס" על הות"ל, קובעת שתי תקרות על אזור הביקוש במרכז, ומתעדפת חוות שמגיעות עם פתרונות ייצור ואנרגיה מתחדשת — "בעוד ההחלטה נשארת בידי הוות"ל בעצמאות מלאה".

ראשת מועצת עמק חפר, גלית שאול, סיפרה על שיחת טלפון שקיבלה מתושב שביקשו לרכוש את אדמתו לחוות שרתים, ושסיפר לה כי זו כבר "ההצעה השישית שקיבלתי בחודשיים האחרונים", שכן היזמים "פשוט מסתובבים, מציעים סכומי עתק ליישובים, למושבים ולקיבוצים"

"מוכרים את מדינת ישראל ליזמים"

הראשונה שהשיבה לו מהשטח הייתה ראשת המועצה האזורית דרום השרון, אושרת גני-גונן, שהזכירה כי המאבק על מיקום תשתיות אנרגיה אינו תיאורטי עבורה: "מ-2017 אנחנו בבג"ץ על תחנת כוח, ולידו בבג"ץ שני על תחנת כוח, ארבעה קילומטר זה מזה — שתי תחנות שאין להן הצדקה, ובטח לא צדק חלוקתי, שאפילו שר האנרגיה אמר שהוא לא מבין איך זה יצא". היא הקפידה להבהיר שאין מדובר בהתנגדות גורפת מסוג "לא בחצר האחורית שלי", אלא בדיוק בהפך: "באנו עם רשימה של ראשי מועצות מכל הארץ — צפון, דרום ומרכז — ואומרים: הנה, מוכנים שאצלנו יהיו, כל הצרכים שתגדירו; כולנו צריכים להיות מתחת לאלונקה — אבל תנו לנו להיות שותפים". מה שמכעיס, לדבריה, הוא שהמסלול המהיר מאיין את עצם מלאכת התכנון: "הוות"ל מכופף את כל העקרונות התכנוניים — אין בעיה עם מסדרון אקולוגי, אין בעיה עם מקורות מים, אין בעיה עם עניינים סביבתיים, ולמשרד הבריאות אין בכלל זכות הצבעה". בלי תכנון מסודר, הזהירה, "אנחנו מוכרים את מדינת ישראל ליזמים ושוכחים את בריאות הציבור ואת טובת הציבור", והוסיפה את שורת המחץ: "צריך חוות שרתים? כנראה שצריך. צריך תחנות כוח? כנראה שצריך. אבל צריך לתכנן אותם — לא כל המרבה הרי זה משובח; כמה שצריך זה מה שצריך, ואיפה שצריך".

הקול החד ביותר בחדר היה של ראשת מועצת עמק חפר, גלית שאול, שתיארה אזור הנמצא, לדבריה, "תחת התקפה של תחנות כוח" — שבע תחנות מתוכננות על כ-130 אלף דונם, מהים ועד קו התפר, בקרבת 41 יישובים ו-44 אלף תושבים הצמודים לטולכרם — והזהירה שהדיון מתעלם לחלוטין מן ההיבט הביטחוני: "מחר בבוקר רחפן יכול להגיע ולפגוע בכל אחת מהתשתיות האלו, וזה בכלל לא נמצא על סדר היום של אף אחד; כאילו לא קיים". כדי להמחיש מה כבר קורה בשטח סיפרה על שיחת טלפון שקיבלה מתושב שביקשו לרכוש את אדמתו לחוות שרתים, ושסיפר לה כי זו כבר "ההצעה השישית שקיבלתי בחודשיים האחרונים", שכן היזמים "פשוט מסתובבים, מציעים סכומי עתק ליישובים, למושבים ולקיבוצים".

מכאן הזהירה שאול מפני אפקט מדרון בלתי הפיך: "ברגע ששחררנו את כל הסוסים מהאורווה, תוך רגע אחד כל המדינה תחווה בדיוק את מה שחווים עכשיו בעמק חפר עם תחנות הכוח", והשוותה את התופעה לטירוף ההיצע בחקלאות — "אם פתאום האבוקדו מביא כסף, כולם מגדלים אבוקדו; אם האשכוליות — עוקרים את האבוקדו ומביאים אשכוליות; וככה פתאום חוות שרתים יהיו הדבר הבא". את עיקר זעמה הפנתה אל עצם ההפרטה של שיקול הדעת התכנוני: "איזו מדינה שפויה מוותרת על הזכות שלה לתכנן? ממתי הוחלט שהיזמים יודעים טוב יותר מנבחרי הציבור מה צרכי מדינת ישראל?", ולבסוף הציבה גבול ברור — "אם זה צורך לאומי, תגבילו: ביטחון, מודיעין, מחקר. הצורך הלאומי זה לא להרוס את מדינת ישראל בשם מדינת ישראל".

"איבדנו את הריבונות"

ח"כ מטי צרפתי הרכבי, בעצמה ראשת מועצה אזורית לשעבר, מיקדה את חיציה בדיוק בנקודה העקרונית שעליה בנוי החוק — פתיחת מסלול ה"תשתית הלאומית" לגורמים פרטיים-מסחריים. "הוות"ל הם מנגנונים שבאים לשרת את המדינה ברמה הלאומית, ולא גורמים פרטיים", אמרה, "ולכן גם אם תהיה תוכנית של חוות שרתים בוות"ל, היא צריכה להיות בזיקה ובהלימה ישירה לצרכים של מדינת ישראל; כל צורך אחר, כלכלי או מסחרי, חייב להיות במסלול הרגיל של חוק התכנון והבנייה. זה לא המצב". מתן הפתח הזה, הזהירה, אינו שאלה טכנית אלא שאלה של ריבונות: "איבדנו את הריבונות שלנו. אנחנו נשלטים על ידי אנשי ההון ולא על ידי השלטון", ומשום שהקרקע היא "המשאב המוגבל היחיד במדינת ישראל", היא, לדבריה, "קודש הקודשים". צרפתי הרכבי גם הזכירה שהחלטות ממשלה הן בסיס רעוע לחקיקה כזו — "הן דבר נזיל; ראינו את זה בשדה בריר, בפוספטים — ולכן הבלם המרכזי חייב להיות חוק התכנון והבנייה", חיברה את הסוגיה לזירה הביטחונית בלשון חדה — "אם יראו עליי טילים, זה לא בגלל המושב הפרטי שאני גרה בו, אלא בגלל התשתיות הלאומיות, תחנות הכוח ומסילות הרכבת, שהכול עובר דרך המרחב הכפרי" — והוסיפה שאלה שנותרה ללא מענה ברור בדיון: כיצד בכלל מתכוונת הממשלה להחיל את החוק על יהודה ושומרון, "מאחר שאין שם חוק תכנון ובנייה ואין ות"ל".

מצד הקואליציה והאופוזיציה כאחד נשמעו אזהרות דומות. ח"כ יוראי להב הרצנו תקף את עצם הבשלות של החוק, וקשר זאת ישירות לכך שהצוות הבין-משרדי טרם סיים את עבודתו: "בדוח הביניים שהוא הוציא נכתב שנדרשת עוד עבודת מחקר שתהיה הבסיס למדיניות ממשלתית ארוכת טווח — אתם מבקשים מאיתנו לעבוד כשהמסד עדיין לא יציב". בריאות הציבור והגנת הסביבה, אמר, "הם לא מכשולים שצריך לראות איך מזיזים מהדרך, אלא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של ישראל", ולכן "כל תכנון שלא לוקח אותם בחשבון הוא תכנון לקוי שדינו להיפסל". הוא דרש שהממשלה תכריע באופן חד-משמעי: "או שהיא מחליטה שהיא מפרקת את הצוות הבין-משרדי כי אין בו צורך, או שנחכה עם הליך החקיקה עד שמסקנותיו יוגשו לכנסת", הזהיר מחזרה לשריפת פחם — "נוגה הפעילה בשנים האחרונות עשרות אלפי שעות פחם שהביאו למותם המוקדם של מאות אזרחים; האם גם פה ישרפו פחם כדי לספק את הצרכים האלה?" — וסיכם באמירה שתחמה את הקצב הצפוי של החקיקה: "זה לא חוק הסדרים, זה לא יעבור מהר; זה יעבור לאט, כי מדובר בנושא שחשוב שיבוצע כמו שצריך. מה שעובר בוות"ל צריך לספק את הצרכים של אזרחי ישראל, ורק אותם".

קול תומך כמעט בודד נשמע מצד תנועת המושבים. מנכ"ל החברה הכלכלית של התנועה, איתם בירגר, אמר כי "אנחנו מתייחסים לנושא הבינה המלאכותית בחרדת קודש, מבינים שמדובר במהפכה של ממש, וכך אנחנו רוצים לגשת אליו — כמשימה לאומית", וקבע ש"ות"ל הוא המקום שבו הדברים צריכים להתקדם" — אך גם הוא סייג זאת בדרישה לעדיפות ברורה לפריפריה, "דבר שהוא נכון גם בראייה של משק החשמל וגם בראייה של חיזוק הפריפריה".

"הולנד וסינגפור, לא אירלנד"

נציגי החברה להגנת הטבע ולובי 99 החזירו את הדיון אל המספרים: מתקנים שצורכים לפחות 500 מגה-ואט מדי שנה — כצריכת החשמל של עיר גדולה כמו חיפה או ראשון לציון — ואזהרה שאישור לא מבוקר שלהם יזניק את מחירי החשמל למשקי הבית, יעכב את הפסקת השימוש בפחם, ויסכן את הרשת בקריסה כפי שאירע באירלנד. אופיר פאר מלובי 99 ניסח את הברירה במשפט שנשען על השוואה בינלאומית: "בואו נהיה הולנד וסינגפור ולא אירלנד. בואו נתכנן מראש ונעשה חקיקה שצופה את העתיד. זה ממש בנפשנו". לדבריו, "יש חלקים מאוד גדולים במדינת ישראל שהרשת בהם מתוחה עד הקצה", וכל תוספת של חווה "בהיקף של עיר קטנה" לא רק תגדיל את הוצאות החשמל של כלל משקי הבית ו"תשפיע על האינפלציה של כולנו", אלא גם תעכב פיתוח של תשתיות חיוניות אחרות; ואם החוק יקודם כפי שהוא, הזהיר, הוא יהפוך את האסדרה שרשות החשמל פרסמה זה עתה לשימוע — אותה אסדרה שנועדה לנהל נכון את החיבורים הגדולים — ל"אות מתה" עוד לפני שתיכנס לתוקף.

אופיר פאר מלובי 99 ניסח את הברירה במשפט שנשען על השוואה בינלאומית: "בואו נהיה הולנד וסינגפור ולא אירלנד. בואו נתכנן מראש ונעשה חקיקה שצופה את העתיד. זה ממש בנפשנו". לדבריו, "יש חלקים מאוד גדולים במדינת ישראל שהרשת בהם מתוחה עד הקצה

גם יו"ר הוועדה עצמו, שלכאורה אמור היה להוביל את החוק, לא חסך שאלות נוקבות, ותהה מדוע מופעל לחץ אגרסיבי כל כך להקים חוות שרתים מסחריות בישראל על חשבון משאבי המדינה המוגבלים — והאם נכון בכלל להגדיר מיזם פרטי, שמספק שירותי עיבוד גם לגורמים זרים, כ"תשתית לאומית".

בסיכום הדיון התווה קרויזר את המשך הדרך בלשון שלא הותירה ספק שהנוסח הנוכחי לא יעבור כמות שהוא: "החקיקה תהיה בהחלט מגודרת ומהודקת סביב המיקום, הכמות, הצרכים, החלוקה של התוצרת, ובוודאי גם בנושא הניהול והתכנון", אמר; "אנחנו מחויבים לאזן בין צורכי מדינת ישראל לבין אזרחיה; חלילה לא מעכבים את ישראל מלהתפתח, אבל גם לא גורעים בשום אופן ממה שהילדים והנכדים שלנו צריכים וראויים לקבל". את הדיון הבא, הודיע, יקיים בהשתתפות גורמי המקצוע של חברת ניהול מערכת החשמל נגה ושל רשות החשמל — בדיוק אותם גורמים שהנתונים שהציגו עמדו בלב ההסתייגות.

הרגולטור מצטרף למסתייגים

כדי להבין את עוצמת ההתנגדות צריך לחזור אל הנוסח עצמו. כפי שפירט המקום הכי חם בגיהנום בשבוע שעבר, החוק מבקש להוסיף את חוות השרתים לרשימת "התשתיות הלאומיות" שלצד תחנות כוח, נמלים ובתי כלא — בנוסח כמעט סמלי, "במקום 'ובית סוהר' יבוא 'בית סוהר וחוות שרתים'" — ולפתוח עבורן את מסלול הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל), שעוקף את הוועדות המחוזיות והמקומיות. ההגדרה חלה על כל מתקן עיבוד נתונים ל-AI שצריכת החשמל שלו צפויה להיות 50 מגה-ואט ומעלה, ומאפשרת הגשה ישירה לוות"ל של עד עשר תוכניות בשנה.

ההצדקה, לפי דברי ההסבר, אסטרטגית — ונשענת על דוח הוועדה הלאומית להאצת הבינה המלאכותית בראשות תא"ל (מיל') פרופ' יעקב נגל (אוגוסט 2025). חשוב להבהיר: ועדת נגל אינה עוסקת בתשתיות אזרחיות כלליות כמו ביוב או רכבת, אלא ספציפית בתנאים הדרושים לישראל כדי להתחרות במרוץ ה-AI — ובהם תשתיות המחשוב והאנרגיה שמזינות חוות שרתים. הדוח הגדיר את מחסור התשתיות הללו "סיכון אסטרטגי", והזהיר ש"אם המצב יישאר כפי שהוא ישראל לא תוכל להתמודד בשוק ה-AI העולמי, גם לא בתחומים ביטחוניים, מודיעיניים או מחקריים". אלא שאותו דוח עצמו המליץ במפורש להקים חלק מהתשתיות בפריפריה — המלצה שלא שרדה את נוסח החוק.

"ועדה לתשתיות לאומיות, כשמה כן היא", אומר פאר; "עליה לשרת את האינטרס של כלל הלאום או האזרחים, לא רק של בעלי חברות הטכנולוגיה". התנאי שהוא מציב להקמת חוות באזורי הביקוש: אגירה של אנרגיה מתחדשת, שבישראל זו אנרגיה סולארית.

מעל הכול מרחפת שאלת העיתוי. הממשלה אינה ממתינה לסיום עבודתו של הצוות הבין-משרדי לאנרגיה לחוות שרתים: בפברואר 2026 הוא פרסם המלצות ביניים בלבד, ובהן נכתב במפורש שנדרשת עוד עבודת מחקר שתשמש בסיס למדיניות ממשלתית ארוכת טווח. ובכל זאת, בלי להמתין למסקנות הסופיות, נדחף החוק קדימה — החקיקה רצה לפני עבודת המטה שאמורה להזין אותה, והצוות, שהוקם בידי הממשלה עצמה, טרם אמר את דברו.

המסמך המפתיע הוא של רשות החשמל — סקירה מקצועית בת 23 עמודים שהוכנה בעקבות החלטת ממשלה 3586, שהטילה על הרשות לבחון כללים לחיבור חוות שרתים לרשת. הרשות אינה מתנגדת לחוק, אך הנתונים שהיא פורסת שומטים את הקרקע מתחת להיגיון של מסלול גורף. בתוך שנתיים בלבד, היא כותבת, הצטברו אצל מנהל המערכת בקשות בהיקף של מעל 8,000 מגה-ואט לחיבור חוות שרתים; הבקשות הגדולות עומדות על מעל 850 מגה-ואט לחיבור יחיד, ובכל חודש נוספות חדשות. "חוות שרתים בהספק 50 מגה-ואט מוקמת על דונמים בודדים, אך שקולה בצריכת החשמל שלה לשכונה בת 10,000 יחידות דיור", נכתב.

הפער בין הביקוש ליכולת אדיר. הקמת קו מתח עליון ותחנת משנה אורכת בישראל שש עד שתים-עשרה שנים; תחנת כוח קונבנציונלית כ-12 שנים בממוצע. תוכנית פיתוח ההולכה לשנים 2023–2030 לא כללה כלל את ביקושי חוות השרתים, שגובשה תוך התעלמות ממשמעויות תאוצת הבינה המלאכותית על ההיבט התשתיתי. התוכנית הניחה חיבורים של עד 16 מגה-ואט בלבד למתקן. במילים אחרות, המדינה לא דמיינה את הגל שמגיע. הפתרון שמציעה הרשות אינו לחסום אלא לסנן ולהכווין: לתמרץ צרכנים גדולים (מעל 50 מגה-ואט) לבקש חיבור באזורים שבהם הרשת פנויה — קרי הפריפריה — לחייב הקמת ייצור גיבוי שיוריד עומס בשעות שיא, ולגבות תשלום על "שמירת מקום" ברשת כדי לנפות בקשות ספקולטיביות. הרגולטור הנייטרלי, בלי לומר זאת במפורש, מאשש את שתי טענות הליבה של המתנגדים: יש פיצוץ ביקושים, ויש להפנות אותו לפריפריה.

"ייצוא אנרגיה על חשבון הצרכן״

מי שמתרגם את מצב רשת החשמל לאינטרס הציבורי הרחב הוא לובי 99. הארגון, שעמדתו חתומה בידי הלוביסט הציבורי אופיר פאר ומנהל המחקר אריאל פז-סוויצקי, תומך עקרונית בעידוד חוות שרתים אך טוען שבמתכונתו הנוכחית החוק "לא צפוי להוביל לכך". הסיבה היא מצב משק החשמל: כ-75 אחוז מהחשמל בישראל מיוצר מגז טבעי, וישראל היא המדינה התלויה ביותר בגז ב-OECD. שלושת המאגרים הפעילים מפיקים יחד כ-30 מיליארד מ"ק בשנה מול צריכה מקומית של כ-14, אך מאמצע העשור הבא צפויה התפוקה של מאגרי הגז לרדת וישראל צפויה להיכנס למחסור, זאת כאשר משרד האנרגיה דווקא מרחיב את הייצוא, עד סף של 23 מיליארד מ"ק בשנה. "יש למקד את ההקלה בהליך התכנון של חוות שרתים לחוות המוקמות בפריפריה ובצמוד למקורות אנרגיה המבוססים על אנרגיה מתחדשת, כמקובל בעולם", אומרים בלובי 99.

שהמשבר כבר כאן ניכר מאירוע שקרה ימים ספורים לפני הדיון: ב-9 ביוני דווח בדה-מרקר כי חברת החשמל שיגרה מכתב חריף למנכ"ל משרד האנרגיה, ובו אזהרה מעלייה של למעלה מ-50% במחירי הגז בהסכמים חדשים, על רקע היתר הייצוא ללוויתן. קודם לכן, כבר קרס המו"מ מול שותפות תמר. כל חוות שרתים חדשה מבוססת-גז, מזהיר הארגון, רק תדחוף את מחירי החשמל מעלה לכלל הצרכנים. מכאן שלוש דרישות מצטברות שבלעדיהן אין לאשר חוות שרתים במסלול ות"ל לגישתם של אנשי הלובי: תוכנית לייצור חשמל עצמי לחוות מעל 200 מגה-ואט; שהייצור הנלווה יתבסס ברובו על מתחדשות ואגירה; ושהחווה תוקם מחוץ לאזורי הביקוש העמוסים. הקמת חוות שרתים, מסכם הארגון, היא למעשה "ייצוא" אנרגיה — וישראל חייבת לשמר את היתרון היחסי שלה, לא לשרוף אותו.

בלב ההתנגדות של לובי 99 עומדת טענה עקרונית על עצם השימוש בוות"ל. המסלול הזה נועד במקור לקדם תשתיות לאומיות שאיש אינו רוצה בשכנותו — תחנות כוח, מתקני פסולת — ולעקוף את הליכי התכנון הרגילים ואת התנגדויות התושבים וארגוני הסביבה, כלומר התנגדויות מסוג "לא בחצר האחורית שלי" (NIMBY). אבל כאן, מסביר פאר בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום, לא מדובר ב-NIMBY כלל: מה שמעכב יזמים מהקמת חוות שרתים אינו התנגדות ציבורית אלא אורך הליכי התכנון. מדובר בחברות שמקימות חוות עתירות מעבדים גרפיים לאימון מודלים, בבעלויות של מיליארדי דולרים – לדבריו, סדר גודל של כחמישה מיליארד דולר — שאינן רגישות כלל לשווי הקרקע. התמריץ הרגיל שמושכים בו יזמים הוא כסף; כאן המדינה מציעה להם תמריץ אחר: תכנון מהיר.

בדיוק כאן, מסביר פאר, טמונה הבעיה. ״ייתכן שיש מקום לתמרץ באמצעות ות"ל״, אומר פאר, ״אבל אם זה במרכז הארץ — זה בא על חשבון הציבור. מנהל המערכת, חברת נגה, מחויב לאשר את כל בקשות החיבור; חיבור של 50 מגה-ואט לפחות שווה לתוספת ביקוש השקולה לעוד כעשרת אלפים יחידות דיור ויביא בהכרח לעליית תעריף החשמל על חשבון יתר הצרכנים״. 

אחד המאבקים שאנשי הלובי מושקעים בו כבר שנים ובכל הכוח הוא זה נגד מכירת החיסול של הממשלה את מאגרי הגז הטבעי של ישראל לחברות הפרטיות ולמדינות אחרות. מכיוון שכ-75% מהחשמל בישראל מיוצר מגז, אי אפשר לאשר עוד ועוד חוות שמגדילות את הביקוש לגז טבעי. "ועדה לתשתיות לאומיות, כשמה כן היא", אומר פאר; "עליה לשרת את האינטרס של כלל הלאום או האזרחים, לא רק של בעלי חברות הטכנולוגיה". התנאי שהוא מציב להקמת חוות באזורי הביקוש: אגירה של אנרגיה מתחדשת, שבישראל זו אנרגיה סולארית.

"זללניות חשמל"

החברה להגנת הטבע מתרגמת את אותם מספרים לכיס של האזרח. עשר תוכניות בשנה, במינימום 50 מגה-ואט כל אחת, פירושן תוספת של לפחות 500 מגה-ואט מדי שנה — צריכה השווה לכלל משקי הבית בעיר כמו חיפה או ראשון לציון. הארגון מזכיר שבארה"ב, באזורים הסמוכים לריכוזי מרכזי נתונים, זינק מחיר החשמל בעד 267% בתוך חמש שנים, ומזהיר שישראל, כ"אי אנרגטי" שאינו יכול לייבא חשמל, תגלגל כל עומס חריג ישירות לתעריף הביתי.

מעבר למחיר, הארגון מצביע על שלוש סכנות: קריסת רשת (כפי שקרה באירלנד), אובדן שטחים פתוחים — ישראל מאבדת כ-50 אלף דונם בשנה, בעיקר דרך קווי ההולכה הנלווים — ופגיעה בביטחון האנרגטי בעת של איום מתמשך על תשתיות. אבל הטענה החדה ביותר היא עקרונית: בעוד תשתית לאומית אמורה לשרת את הציבור, החוק מעניק את ההטבות גם לחוות מסחריות-פרטיות. זוהי, לדברי הארגון, זילות של המושג "תשתית לאומית", כשההיבט הביטחוני-מודיעיני-מחקרי — שעליו נשען נימוק הדגל של הממשלה — אינו מקבל בחוק שום משקל. מכאן שלוש דרישותיה: להגביל את מעמד "תשתית לאומית" לחוות המשרתות ביטחון, מודיעין או אקדמיה בלבד; לקבוע מכסה מקסימלית לצריכת החשמל הכוללת שלא תעלה על 300 מגה-ואט בשנה; ולתעדף טכנולוגיות חסכוניות. הארגון מפנה גם למדינות שכבר נכוו: מיין שבארה"ב הקפיאה הקמת חוות מעל 20 מגה-ואט עד נובמבר 2027 — פחות מחצי מסף הכניסה הישראלי — וסינגפור והולנד, שהשהו והחמירו רגולציה.

מרכז השלטון האזורי, המייצג את המועצות האזוריות הביעה גם הוא התנגדות נחרצת. לעמדתו, יש לטפל בנושא דרך תיקון פרק משק החשמל בתכנית המתאר הארצית תמ״א 1 – מסמך התכנון המקיף שאמור להוות את מדיניות התכנון המקיפה אשר מתכללת את כלל השיקולים וההשלכות בראייה לאומית. במסלול זה תעבור התוכנית שיתוף ציבור, בחינת חלופות והערכת השפעות ולא מסלול מסוג "כל הקודם זוכה" כפי שמציע משרד ראש הממשלה. ״כל עוד הצוות הבין-משרדי טרם סיים את עבודתו אסור לעגן בחוק הגדרות וזכויות בלא בסיס מדיניות מגובש״. המרכז מציב ארבעה תנאי סף: עדיפות ליוזמות מתואמות עם הרשויות המקומיות ולא בעל כורחן; מכסה מקסימלית כוללת של עד 200 מגה-ואט בשנה לכלל התוכניות; מיקום חוות הכוללות ייצור עצמאי רק בקרקע המיועדת לתעשייה או מסחר, לא חקלאי או פתוח; ותיעדוף טכנולוגיות התייעלות כתנאי להיתר״.

מעבר לפרטים, הדיון החזיר אל קדמת הבמה שאלה אחת גדולה: מי באמת ייהנה מ"תשתית לאומית" שמוקמת על חשבון החשמל, המים והקרקע של הציבור — ומי יישא בעלות; ההיסטוריה הישראלית מלמדת שהתשובה היא, בדרך כלל, שהציבור הרחב האחרון להינות והראשון לשלם – משאבי הטבע, בבריאות וכעת גם בביטחון האנרגטי. אבל אחרי הדיון אתמול ברור שהקרב על הנוסח רק יצא לדרך, והעובדה שדווקא יו"ר ועדה מהקואליציה הוא שמתווה את הקו המסתייג הזה מחדדת עד כמה רחבה ההתנגדות. השאלה שנותרה אינה עוד אם החוק ישתנה, אלא עד כמה.