לפני פחות משבועיים, שנותנים תחושה של שנתיים, בימים שאחרי רצח מוחמד אבו חדיר, כשאני מזועזע עד עמקי נשמתי מהיחס לרצח, כתבתי בפייסבוק, בניגוד להרגלי, מכל הלב:
"יהודים-ישראלים חטפו ילד בן 16, שפכו עליו נפט והציתו אותו כשהוא בחיים והחיים ממשיכים כסדרם. ארוע מזוויע שלא זכור כמותו, ומערער ברמה של רצח רבין, עם השלכות אדירות על החיים שלנו פה, מופיע באתרים כעוד ידיעה, לצד השחיתות במשטרה והפענוח בטיימינג הסופר-חשוד של רצח שלי דדון. בדיוק כמו ברצח רבין, הרוצחים קיבלו רוח גבית והכשר מ'עם ישראל דורש הנקמה', שחוגג עכשיו את נצחונו בדמות גופה של ילד שרוף. ביבי והממשלה לא רצחו את הילד, אבל משיקולים ציניים להחריד הם החליטו לא לפרסם את קלטת הרצח של שלושת הנערים, כדי ללבות את הזעם והשנאה לערבים שתיתרגם לבנייה מסיבית בהתנחלויות וחופש פעולה צבאי נגד החמאס. בסוף זה תורגם לילד שנשרף בעודו בחיים".
בדיעבד, את חשיפת פענוח הרצח של שלי דדון יכולה היתה המשטרה לשמור לטיימינג אחר. לגופתו החרוכה של מוחמד אבו חדיר ממילא לא היה סיכוי להינעץ על ציר הזמן של החברה הישראלית. כשמאחוריו מציאת גופות הנערים ולפניו מטחי הטילים, לחברה הישראלית נוצר התזמון המושלם לנטישת גופתו החרוכה בפעם השנייה, הפעם בשדה האבוד של ההיסטוריה. הרצח הפוליטי המזעזע בתולדות מדינת ישראל לא יופיע בספרי הלימוד, לא יופיע בשעורי החברה, לא יוליד נוער נרות ולא את כיכר אבו חדיר.
אבל דחיקתו מההיסטוריה הישראלית לא באמת נובעת מהטיימינג. התזמון הוא רק התירוץ שמאפשר לנו להדחיק את תחושת הגועל העצמי. גועל מכך שלמרות שהיה צעיר ותמים יותר מאמיל גרינצווייג ומרבין, ולמרות שנרצח באכזריות שטרם נראתה, הוא לא מצליח לחדור לנו ללב, כי לפני שהוא ילד שנשרף בעודו בחיים, הוא קודם כל ערבי.
רצח רבין זעזע את החברה הישראלית, הוריד לבונקר את אותם מסיתים אכולי השנאה לכמה שנים, ונהפך ליום של חשבון נפש על רוחות ההסתה שהובילו לרצח.
רצח מוחמד אבו חדיר לעומת זאת נותר בצל, שממנו הגיחו אריות הצל עם נבוטים שלופים, מנצלים את הריק המוסרי, וחודרים לתוכו. מתהלכים בגאווה ובידיעה שמאחורי כל אחד מהם עומדים עשרות-אלפים בפייסבוק וצועקים "אש!"
אם לא נעשה כלום, נמצא את עצמנו בעוד שנה ביום השנה לרצח מוחמד אבו חדיר, צופים בטלוויזיה בהפגנות של ערביי ישראל בצד אחד של המסך, ובליברמן מחדש את קמפיין שלילת אזרחותם של "המתפרעים הבוגדים" בצדו השני.
אבל יש לנו ברירה. אם אנחנו רוצים להוכיח שלא נטשנו את גופתו החרוכה בפעם השנייה, אנחנו צריכים להפוך את יום השנה להירצחו ליום חשבון הנפש הלאומי החדש והאמיתי (במקום אותו יום שחוק שכבר מזמן מוסמס). ליום שבו עשרות-אלפי ישראלים, יהודים וערבים, נפגשים בכיכר רבין או בכל מקום אחר, וזועקים יחד "אנחנו אנושיים". ליום שבו נספר לילדינו על הרצח הנוראי בפרטי פרטים, כדי שידמיינו ויבינו שזה אמיתי, ולא סתם עוד כותרת בעיתון. ליום שבו נלמד אותם שאסור לשתוק או להגיב בחיוך מאולץ, כשרוחות רעות מנשבות מהפייסבוק של החבר שלהם בכיתה.
אני יודע שזה נשמע נאיבי להפליא, שהמיינסטרים הישראלי יתייחס לרצח של ערבי כרגע חברתי מכונן. אבל זה המאבק האמיתי על פני החברה שלנו, וגם אם לא יבואו מיליונים, קריאה כזו תמלא קצת את הריק המוסרי-החברתי, תפחית את עוצמת התמיכה שנותנת החברה הישראלית לכנופיות אריות הצל/ תג מחיר/ מבצעי לינצ'ים בילדים, ותבהיר לכל הפורעים שהם לא פועלים בשמנו. שאנחנו מתביישים בהם.
את העצרת לזכרו יכולה לפתוח רחל פרנקל, אמא של נפתלי פרנקל ז"ל, שנתנה שיעור מאלף באנושיות לשני הצדדים, לכל אותם גזענים אומללים נטולי אמפתיה שעוד מעזים לדרוש בשמה נקמה, ולכל אלו שחושבים שיש להם בלעדיות על המוסר:
"אפילו בתוך התהום של הכאב על נפתלי, קשה לי לתאר לכם כמה מצערת אותנו העוולה הזאת שנעשתה בירושלים. שפיכת דם נקי זה נגד המוסר, זה נגד התורה, זה נגד הבסיס של החיים של הבנים שלנו ושל כולנו בארץ הזאת. הרוצחים של הילדים שלנו כולם יתנו את הדין, אבל זה יהיה הם – ולא אף אדם חף מפשע. וזה יעשה על ידי הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, ולא על ידי פורעי חוק. אף אבא ואמא לא צריכים לעבור את מה שאנחנו עוברים עכשיו, אנחנו מרגישים את הכאב של ההורים של מוחמד אבו חדיר".
איתמר רוז הוא יוצר קולנוע