ליודית רביץ יש (או היה לפני איזה מיליון שנה) קטע בהופעות שלה שהיא מתחילה לשיר "לָקַחְתָּ" ונותנת לקהל להמשיך "את ידי בידך ואמרת לי – בואי נרד אל הים", ואז היא מתקנת אותם "אל הגן". מה מקור הבלבול ולמה זה חשוב? כי ים מתחרז עם "שם", וגן מתחרז עם "כאן" – המלים המקוריות של יענקל'ה רוטבליט אומרות "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", זה שיר שקורא לצאת אל העולם, לראות דברים שעוד לא ראית, שיר שממלא אותך בענווה לגבי מה שאתה יודע לעומת מה שמחכה לך בחוץ.
בפוליטיקה הישראלית הביטוי הזה התהפך. ככל הידוע לי, הראשון שהשתמש ב"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" היה אריאל שרון בהקשר של ההתנתקות, להסביר למה עמדתו העקרונית בעד הזכות של העם היהודי להתנחל בכל פינה בשטחים הכבושים התהפכה ברגע שהפך לראש ממשלה, כביכול מדובר באמירה פרגמטית – הפוזיציה שלך משתנה ככל שאתה יודע, אלא שעל הדרך זו גם שיטה טובה להשתיק כל ביקורת אפשרית, כי הוא יושב בכס הגבוה שלו וצופה למרחקים, וממקומותינו על הדשא מאחורה או אפילו בגולדן רינג אין לנו יכולת לראות את מה שהוא יודע. אנחנו צריכים לסמוך עליו.
מאז שרון מטבע הלשון המסולף הזה הפך שגור מאוד, ועיתונאים משתמשים בו תכופות כדי להסביר מהפכים באידיאולוגיות במקרה הטוב והתקרנפויות מנוולות במקרה השכיח. השבוע נשמע שימוש חוזר בביטוי כדי להסביר איך אביגדור ליברמן שרק לפני כמה חודשים ליווה את אלאור אזריה בבית המשפט קרא עכשיו לשופטים הצבאיים "להתעלם מרעשי הרקע". עיתונאים הם אנשים שאמורים להקפיד על מלים, לייחס משמעות להתבטאויות, וכששר הביטחון מבצע פליק-פלאק פוליטי שהיה יכול להביס את סימון ביילס ולבצע בה וידוא הריגה 11 דקות לאחר הקרב-רב, הם פוטרים אותו ואת עצמם ב"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ולא רק שזה לא הסבר שנאמן למציאות, זה אפילו לא הסבר שנאמן למלים.
