דגל אדום קטן ומשולש התנוסס על סוכת ההצלה בחוף גאולה, ודגלים שחורים תחמו את האזור שאליו מותר להיכנס בלי להיתקל במערבולות. ילד אחד הלך לאיבוד והמציל כרז להורים שלו שיבואו לאסוף אותו. לא יודע למה, אבל זה נראה כמו סימן לא רע לקפל את המחצלת ולהתחיל לצעוד לכיוון האוטו. וייז קבע את הדרך לקניות באזור התעשייה בחולון: קודם דרומה ליפו, ואז מזרחה דרך שדרות בן צבי עד למתחמי הסופרמרקט הענקיים של עיר הילדים.

• בדרך לגימנסיה שנהרסת עולים הזיכרונות. מסע נוסטלגי בראשון לציון
• החללית ששקעה בחול: צילומים וטקסטים מבין הריסות הדולפינריום
• דקה אחרי שהמערכת עזבה, דקה לפני שהבולדוזרים עולים על הבניין, גלריית צילומים ממה שהיה עיתון "מעריב"

דיברנו באוטו על דברים רגילים. עם המזגן שפועל בעוצמה מלאה בשעת אחר צהרים ואחרי שעתיים של ים שום דבר לא מעיק, וכל הדאגות בעולם נראות רחוקות נורא. מין שלווה נעימה כזאת, כניעה מוחלטת לשילוב בין אושר לעייפות קלה.

ואז, כמו שתמיד קורה קצת אחרי שפונים שמאלה משדרות ירושלים ליד בניין דחף, המבט נודד שמאלה. הלב הרי מרגיש שהוא קרוב והעיניים שאמורות להסתכל אך ורק על הכביש בורחות ומחפשות אותו. המוח שולח אות לרגל שעל הגז ואומר לה לשחרר קצת את הלחיצה – כי ככה זה כשאחד המקומות שהכי השפיעו על החיים שלך קרוב. ככה זה כשאתה קרוב לבית.

"כשאת עולה על המגרש עוברת בי צמרמורת / בלומפילד שם ביפו זאת הכתובת" (מתוך: 'כשאת עולה על המגרש', שיר של הפועל)

את עמודי התאורה הגדולים והגאים של בלומפילד רואים משלושה צדדים של האצטדיון: צפון, מזרח ודרום. מצד מערב, משדרות ירושלים, כמעט ואי אפשר לראות אותם בגלל הפרויקט שבנו שם כדי שלעשירים יהיו בתים נורא אותנטיים ביפו. זה אף פעם לא הפריע לי, כי רוב חיי גרתי בראשון לציון ובירושלים, אז תמיד הגעתי לבלומפילד מהצד השני. העמוד הראשון שתמיד ראיתי בדרך לאצטדיון היה העמוד שמעל היציע הקבוע שלי – בפינה מעל שער 7. כשנוסעים על דרך קיבוץ גלויות, מיד אחרי שעוקפים את עצי השקמה הגדולים שלידם נרצחו י.ח. ברנר וחבריו (תמיד מצד שמאל!) מבחינים בו. הוא עומד שם, זקוף קומה, משקיף על המגרש ומאיר על הקהל האדום מלמעלה. כשמחנים את האוטו בין המוסכים וחוצים את הכביש, מתחילים לשמוע את הקהל שר ביציעים שמתחת לעמוד הזה. ועם כל צעד שסוגר את המרחק בין האוטו לבין בלומפילד מתחיל מין עקצוץ כזה בגב ובכל הגוף. בדיקה ביטחונית קצרה, ונכנסים למקדש – למקום שבו חוויתי כמה מהחוויות הדרמטיות ביותר בחיי. מקום שהגדיר אותי וקבע את מצב הרוח שלי: לאצטדיון הפועל על שם האחים בלומפילד, שנחנך בשנת 1962 והוא כנראה המקום היחיד שנותר קבוע כל חיי. גם כשעברתי מעיר לעיר, מבית לבית, מילדות לנערות ולבגרות, מרווקות לנישואים וגירושין – בלומפילד תמיד היה שם. אפילו כשעבר שיפוצים למיניהם, הוא תמיד היה אותו אצטדיון אובלי נפלא. תמיד עומד גאה, ויכול לכל פגעי הזמן. תמיד מחכה לי. תמיד קורא לי.

ככה זה נראה מהיציע (שער 5). צילום: Bar112010  CC BY-SA 3.0

השאפל בחר את שיר מספר 8 של אריק איינשטיין כשהאוטו יצא מהחניה המדוגמת בטיילת, ומיד אחריו את Unforgiven של מטאליקה. גל ירוק של אחר צהרים נינוח ליווה את הנסיעה שדילגה באלגנטיות על כל פקק שיכול היה להיווצר, אבל אוגוסט ולמי יש כוח. כשהתחיל Sowing the seeds of love של טירז פור פירז חשבתי לעצמי שזה אחד השירים הכי יפים שאני מכיר. האוטו נסע כמעט באופן עצמאי ושייט לו שמאלה בצומת של בית דחף, והעיניים – כרגיל – התחילו לנדוד שמאלה. השיחה באוטו קלחה ואני די בטוח שדיברנו על משהו.

"שער 2 קם עכשיו, שער 7 אחריו / כי בלומפילד של האדומים, ואין כניסה לצהובים" (מתוך: 'מי שלא קופץ צהוב, שיר של הפועל)

ואז, קצת אחרי הפניה שמאלה, ראיתי את זה.

העמוד של בלומפילד, שתמיד נראה גדול כל כך, גאה כל כך, עוצמתי כל כך, החוויר ליד שלושה עגורני ענק כעורים שהיו עסוקים בפירוק של האצטדיון שלי. הם מפרקים יציע אחרי יציע, אבן אחר אבן, והורסים את הבית.

מאז שנת 2000 בלומפילד כבר לא בבעלותה של הפועל תל אביב, אלא בבעלות העירייה. הגרסה הרשמית אומרת שהסכם החכירה של שטח האצטדיון נגמר, אבל אני לא חושב שיש אוהד הפועל כלשהו שמאמין שלא עבר כסף ממישהו למישהו כדי לקחת לנו את הבית. כבר כמה שנים שמדברים על זה שהעירייה רוצה לעשות שיפוץ מקיף ולשנות את בלומפילד מן היסוד. כבר נערכו תוכניות ואז עוד תוכניות ואז הדמיות וסימולציות והערות והערכות ושוב תוכניות – ובכל פעם דחו את זה. בכל פעם אמרו "בשנה הבאה". השנה התחילו בעבודות שבסיומן יעמוד אצטדיון חדש לגמרי על חורבותיו של בלומפילד.

מבטיחים אצטדיון נוצץ וגדול, כזה שיכיל 29,000 איש (פי שניים מהתכולה כיום), כזה שלא יהיה בגדר שיפוץ טלאי על טלאי אלא הרס מוחלט של מה שיש כיום ובנייה מן היסוד של האצטדיון החדש.

אז הם התחילו להרוס.

הם הורסים את שער 8 שבו ראיתי, לראשונה בחיי, משחק כדורגל בבלומפילד עם אבא שלי בשנת 1984. והם הורסים את שער 13 שבו שמעתי לראשונה במו אוזניי את המנון ליגת האלופות כשהפועל שיחקה בו בשנת 2011. והם הורסים את שער 2 שאליו לקחתי את אבא שלי למשחק האחרון שהיה בו – דרבי שנגמר בתיקו – לפני שהמחלה ממנה יסבול עד יומו האחרון הכריעה שהוא לא יילך יותר למשחקי כדורגל לעולם.

והם הורסים את שער 7, שורה 20.

את המקום שבו אני יושב כבר שנים עם אותם האנשים ממש. הכסא והשורה והיציע שמחכים לי כבר שנים שאבוא. את המקום שאליו הבאתי את הבנות הקטנות שלי לראות כדורגל ולהתאהב בהפועל, ממש כמו שאבא שלי הביא אותי.

"הבית זהו בלומפילד, אותו לא מחליפים /  הבית של הפועל, לא של המתנחלים" (מתוך: 'עולה איתך לטדי', שיר של הפועל)

וזה כואב לי.

זה כואב לי כי זה הבית שלי. כי גדלתי שם. כי זה היה הדבר הקבוע היחיד בחיים שלי, וכי ידעתי שגם אם נפסיד וגם אם ננצח – בלומפילד תמיד יהיה שם, בתחילת כל עונה, עם יציעי הבטון ששמו עליהם כיסאות באחד השיפוצים. ידעתי שבלומפילד תמיד יהיה שם עם הקול הרועם של הקהל כשמתקרבים אליו מכיוון החניה. ידעתי שבלומפילד תמיד יהיה שם עם עמודי תאורה גדולים וגאים ועוצמתיים.

ועכשיו העמודים האלה מחווירים ליד העגורנים שמפרקים אותם. המקום שבו חוויתי את כמה מהחוויות הכי מרגשות של חיי, המקום שתמיד ידעתי שיהיה שם – יעלם בקרוב. אני לא יודע אם הפועל תחזור לבלומפילד אחרי השיפוץ, כי אומרים שנעבור לשחק באיזה אצטדיון חדש בבת ים. אני גם לא יודע איך יראה שער 7 אם נחזור לבית שלנו ביפו, ואם לא יקראו לו באיזה שם כמו שער K או שער 240 או כל מיני שמות פלצניים שנותנים לשערים באצטדיונים החדשים והמנוכרים שצצו להם בארץ בשנים האחרונות.

אבל אני כן יודע שזה לא בסדר להרוס זיכרונות בעזרת עגורנים. אני יודע שזה לא פייר שלא נותנים לדור שלישי של ילדים לגדול בבלומפילד האמיתי. בבלומפילד לא מנוכר. בבלומפילד לא הייטקי ולא מפואר ולא מפונפן.

בבלומפילד שבו אתה מכיר את כל מי שיושב מסביבך. בבלומפילד שאליו אתה לוקח את אבא שלך החולה כי אתה יודע שזה המקום שבו החיבור ביניכם הוא הכי טוב והכי של פעם. בבלומפילד שאליו אתה לוקח את הילדות שלך, כדי לייצר את אותו החיבור ממש.

ולקחו לי אותו. וזה לא פייר.

פתאום השתתקתי. שמעתי את המילים שנאמרות באוטו, אבל לא באמת הקשבתי. גוש גדול התיישב על החזה, וכל מה שהצלחתי להגיד זה רק "אני לא מאמין שהם אשכרה עושים את זה". העגורן שקרוב לשערים 10 ו-11, השערים של הצהובים, זז מימין לשמאל, ובזווית העין שלי הייתה דמעה שנורא ניסיתי להסתיר. כי זה הרי מטומטם להרגיש סנטימנטים כלפי גוש בטון שיצקו לפני 50 שנה, לא? וזה הרי טיפשי להודות שבכל פעם שעליתי על אוטובוס לירושלים בתחנה המרכזית, תמיד הצצתי מערבה כדי לראות את האנטנה העצומה של מחוז תל אביב כי ידעתי שהבניין הזה צמוד למגרש הביתי שלי. וזה דבילי להגיד שאני מרגיש כאילו חופרים בגוף שלי, ולא במבנה ציבור.

אבל עכשיו לך תסביר לאינטלקטואלים ולאינטליגנטים ולכל אלה שיגידו לך – ולגמרי בצדק, כנראה – שאתה מגזים. לך תסביר להם שככה זה כשהורסים לך את הבית עם כל הזיכרונות שיש בו, שחלקם כל כך עבים וספוגים עד שנדמה שאתה שוחה בתוכם כשאתה נמצא שם. לך תסביר להם שזה המקום המיוחד שלך עם אבא שלך. שזה המקום המיוחד שלך עם החברים שלך. שזה המקום המיוחד שאתה רוצה שיישאר גם עם הבנות שלך.

ומעכשיו, כשאגיע ליפו, אנסה לשכנע את העיניים לא לברוח לשם. לא לחפש את עמודי התאורה הגדולים והגאים והעוצמתיים. הם כבר לא יהיו שם יותר. הם יחיו רק בזיכרון. הם, והיציע, והשורה, והכיסא שלי. והפעם הראשונה עם אבא באצטדיון, והפעם האחרונה איתו, והפעם הראשונה כאבא באצטדיון, והפעם האחרונה איתן.

לא, אני לא חושב שיש לי דרך להסביר את זה.