יש שבועות בישראל שהעסק נראה יושב כולו על הזיה אחת מורחבת שמשמעותה בגדול: לא סבלנו די? החלק הכי גרוע בהזיה הזאת זה שכל אחד בטוח שהאחרים לא רואים עד כמה המצב הזוי, אבל מכיוון שכולם בעצם כן רואים והוזים יוצא שכולם הוזים אבל אף אחד לא מדבר על זה כי עדיף להיות משוגע שקט בין שפויים מאשר שפוי רועש בין משוגעים.
אבל אני ושכנותי האהובות רבקה ומרים הקיפודה מומחיות בזיהוי תהליכים אפוקליפטיים-נוירולוגים בקרב הציבור ויודעות היטב מה לעשות כשההזיה מתגברת: המלחמה על השפיות היא אופציה יחידה.
אז אנחנו מתחמשות.
אנחנו מתחמשות במגוון התבוננויות רוחניקיות מעמיקות על החיים והנפש, מחדדות אינסטינקטים של "החופש לחשוב" ו"החופש להיות", עורמות בריקדות של אסקפיזם קל על הדלתות ומטמינות מוקשים של חשיבה רציונאלית מחוזקים ברימוני-הנאות פרטיות ומציבות מחלקת רתק של מרגמות תעזבו_אותנו_בשקט_ותנו_לחיות_לחיות – ונעמדות על המשמר.
כי ההזיה שואפת להיכנס.
אנחנו ממש רואות אותה מזדחלת דרך הקירות כמו עכבישה בהריון. היא יורקת עלינו קורים של עושר ופאר מסורגים בכלא של עוני ובערות, קורים של זחיחות משולהבת מצביעות ופראות מחושבת בניירת ועכבישונים קטנים יוצאים להזיה מהבטן ומוצצים לנו את דם הפועלים השוויון והאחווה כשלפתע מהמסכים פורצים מסיחי-דעת וגונבי חלומות: מקדשי-זימה והתנחלויות וצבא גדול וצלו והמשיח בראשו על חמור לבן עם דגל כחול-שחור של אלוהים הוא בן-זונה של דבר מתדפק כבר על שערי הרומא הטפלה שלנו ומביא שמחת-איוב לעולם לבדד ישכון.
ונראה כאילו ההזיה ניצחה. נכון? והשגעון.
בשלב הזה יש רק דבר אחד בדוק לעשות בשביל להגן על השפיות וזה לתת לרבקה לחלק לשלושתנו את הל.ס.ד. הישראלי שרק היא יודעת לרקוח ולבשל. הל.ס.ד. של רבקה משובח שבעתיים בתקופת הימים הנוראיים בין קוסקוס-ה לכסה. (כלומר בין ראשון לרביעי)
לא, רבותי, זה לא הל.ס.ד שאתם מכירים.
הספתא לא עושה קנאב-עיסין או קפקאין
אני מתכוונת לסינטה-דבש בלאפה מאובזרת,
שילוב מרנין-מקפיץ וקומפוזיציה מושלמת,
הכול נעלם, אני מבטיחה, לא הזיה ולא שיגעון
דברו איתי – יש לרבקה שלנו יופי של מתכון!
לא סבלנו די?
צילום: baddiewinkle
