"הגענו למצב שאנשים במחלקות הסגורות איבדו את הרצון לצאת משם"

הקשירות והתנאים הקשים במחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים הביאו להתפתחות אלטרנטיבות טיפוליות למתמודדי נפש, שבהן תומכים גם רופאים רבים. הבעיה, כרגיל: כסף

איור: רון לוין

איור: רון לוין

"כשעבדתי במחלקה הסגורה לנשים במצב כרוני של סכיזופרניה ודיכאון פגשתי נשים מאושפזות 20 ו-30 שנה. לתמונה של האישה היפה מתעודת הזהות לא היה כל קשר לאישה שפגשתי במחלקה. שאלתי את עצמי האם זה תוצר של העצב והתרופות שמחקו את האדם". כך מתארת יעל ברוך, עובדת סוציאלית זה 25 שנה יוזמת ומנהלת "בית של תקווה", את תחילת התגבשותה של תפיסת העולם הטיפולית שלה.

עצם האזכור של מחלקה סגורה ושל בתי חולים פסיכיאטריים מעלה ברוב האנשים אסוציאציות קשות, ולא בכדי. העיסוק הגובר של כלי התקשורת בתנאי האשפוז בבתי חולים אלה, הסיקור הצמוד והמרתק של קרן נויבך בעניין סוגיית הקשירות הקשות ונטילת חופש התנועה של מטופלים רבים, הצילומים שיצאו מהמחלקות – כל אלה חשפו עד כמה בתי החולים הפסיכיאטריים הם החצר האחורית של עולם הרפואה הישראלי.

בסוף השבוע האחרון נוספה לאלה גם כתבתה של ליאור אילתי בעיתון ידיעות אחרונות שבה תיעדה את שחוותה לאחר שהתקבלה לעבוד בבית החולים אברבנאל. בתיאורה כותבת אילתי על ריחות סירחון, יחס כוחני למטופלים, צעקות, הזנחה, שימוש בכדורים עד כדי סימום ותיאורים קשים נוספים.

אלא שבתוך מה שנראה כחושך גדול מבצבצות בצעדים מהוססים גם אלטרנטיבות אחרות, מאירות ומוארות הרבה יותר. אפשרויות טיפוליות כמו אשפוז ביתי, בתים מאזנים, סדנאות וליווי אישי הן כמה מהן. כדרכן של מהפכות, גם בתחום האשפוזים הפסיכיאטריים השינוי מתחיל באופן מפוזר, בשוליים. אפשרויות הטיפול האלה הן עדיין רק נחלתם של מי שידם משגת לממן אותן, אבל מי שמובילים את השימוש בהן מאמינים כי השינוי יצא לדרך וכי ככל שהמודעות הציבורית תגדל, כך יהיה קשה יותר לעצור אותו.

"העצב היה עמוק", שבה ומסבירה יעל ברוך. "הגענו למצב שאנשים במחלקות הסגורות איבדו את הרצון לצאת משם. אני מדברת על תחילת שנות ה-90, ולדור הישן של התרופות היו תופעות לוואי: רעד, רוק.

"החלטתי להוציא קצת החוצה את מי שאפשר, כדי שיהיו בין אנשים. לקחתי אותם לעכו, לקנות נעליים, לאכול פיצה, הלכתי עם מטופלים לביקורי בית, עשינו הליכה על שפת הים. שם, אגב, היו השיחות הכי משמעותיות".

איך קיבלו את זה במחלקה?

"לא בקלות. באחת הפעמים נתתי לאחד המטופלים לקרוא מאמר על אישה שהחלה לצאת מדיכאון וסירבה להשתתף בפעילות ריפוי בעיסוק ותפירה במחלקה שבה הייתה מאושפזת. הפסיכיאטרים שלה טענו שזה חלק מהפתולוגיה שלה ושהיא עדיין בדיכאון. בפועל, היא סתם לא אהבה תפירה ופשוט נלחמה על האישיות שלה. בתגובה קראו לי לשימוע אצל מנהל המחלקה. רעדתי אבל עמדתי בגבורה. מאז למעשה נבטה בי המחשבה שגישת הטיפול צריכה להיות שונה. חלק מזה כרוך בכך שהיא צריכה להיות בגובה העיניים ובשקיפות".

 כשהחיסכון הכלכלי חשוב למערכת יותר מסבלם של מתמודדי הנפש

 פגועת נפש קשורה 19 ימים למיטה, איגוד הפסיכיאטריה נלחם בדו"ח שחושף זאת

דיברתי עם החולה, וזה עשה סוויץ'

לאורך כל שנות עבודתה כעובדת סוציאלית נקטה ברוך, זוכת פרס שר הרווחה לשנת 2017, בגישה לא שגרתית ואתגרה את המערכת. "היה לי ברור שחשוב לקרב את המטופלים לקהילה ולא להרחיק אותם. זה אלמנט חשוב בריפוי שלהם".

היא ליוותה יוזמות שונות ובהן פרויקט מגמת תאטרון של תלמידי כיתה י"א שנפגשו עם מתמודדי נפש בבית חולים מזור והציגו את סיפורי החיים הכואבים שלהם. "התרומה של פרויקט כזה לתלמידים ולמטופלים היא בלתי ניתנת לכימות", היא מסבירה. "את מבינה שהטיפול צריך להיעשות בעיקר בקהילה, היכן שיש יותר אפשרות להעניק למטופלים הרגשה של נורמליות, שמישהו מקשיב, מכיל, מקבל. בחלק הרגשי מצב הרוח שלהם השתפר פלאים".

בשנת 2003 עזבה ברוך את בית החולים מזור ומונתה לסגנית רכז סל שיקום במחוז הצפון. כעבור 10 שנים מונתה לרכזת סל שיקום בחיפה וגם שם המשיכה לפתח שירותים בקהילה ולגבש גישות חלופיות.

"זכיתי לפתח הוסטל להפרעות אכילה ברמת ישי. מעבר לכך הצלחתי לעזור לאנשים באופן נקודתי והגמשתי את המערכת עבורם. למשל אישה שהייתה 5 שנים במעון לנשים מוכות. מכיוון שסבלה מהתנתקויות, בכל פעם שהייתה יוצאת מהמעון לחופשות היא הייתה חווה פגיעה מינית.

"היא עמדה להשתחרר לדירה שכורה והיה ברור ששולחים אותה למצב בלתי נסבל ושלא ירחק היום והיא תגיע לאשפוז פסיכיאטרי. אפשרתי לה שירות הוסטל שכולל 4 שעות ליווי של מדריכת שיקום ביום. במשך שלושה חודשים כל שישי-שבת היא הייתה נעלמת. דיברתי איתה בגובה העיניים והסברתי לה שהמערכת כאן כדי לעזור אבל שגם היא צריכה לקחת אחריות, וזה עשה סוויץ'. אחרי 8 חודשים פחתו האירועים החריגים והיא עברה לליווי של שעה ביום. כיום היא נשואה ועובדת".

בית של תקווה
"את מתמודדי הנפש אסור לנתק מהקהילה". בית של תקווה בכרמיאל

אבל זה לא תקף לכל מקרה

"כל מקרה לגופו, אבל אנחנו הרבה פעמים עושים עוול לאנשים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל חסרי אחריות לחלוטין. אני אתן דוגמא קטנה: היה לי מקרה של בחורה בשם מירב (שם בדוי) עם 7 אישיויות. בכל פעם שהמטפלת שלה הייתה משוחחת מירב הייתה עוברת לאישיות אחרת. המטפלת הייתה מתעקשת שהיא מכירה רק את מירב ומבקשת לשוחח רק איתה. זה עבד. יש מקום להגיד לאדם 'אתה שותף לשיקום'. אנחנו יוצרים עוגנים בקהילה אבל גם אתה צריך לקחת חלק בתהליך".

לפני כשנתיים החליטה ברוך לפנות ליזמות. היא נסעה לאנגליה ללמוד את גישת הדיאלוג הפתוח. לפני כשבועיים וחצי פתחה את "בית של תקווה" בכרמיאל. זהו בית מאזן שנותן למטופלים ובני משפחותיהם כלים למסע האישי באמצעות החזרת מיומנויות התמודדות שנפגעו כתוצאה מהמשבר, והכל בתכנית מותאמת אישית לרצונות ולצרכים של האדם.

פסיכיאטריה היא לא מדע מדויק

מהם העקרונות של תפיסת הדיאלוג הפתוח?

"את מתמודדי הנפש אסור לנתק מהקהילה. הקהילה צריכה לייצר התאמות גם במצבים משבריים. התכנית הטיפולית צריכה להיות מוכוונת לאדם, תכנית אישית. דבר שני, אין דבר כזה פתולוגיה. הרי לאף אחד אין בעלות על הידע הפסיכיאטרי. את ספר האבחנות הפסיכיאטרי כתב קומץ של אנשים. לסכיזופרניה למשל יש צ'ק ליסט וצריך 6 בעוצמה מסוימת. העוצמה נקבעת על פי מה שאדם מספר. זה לא מדע מדויק. בשנה האחרונה ליוויתי אדם שהחליטו שהוא סובל מסכיזופרניה, שמו תווית והסתבר שהכול היה על רקע של ניוון שרירים ולכן כל הטיפולים לא עזרו לו. גם אדם עם מחשבות שווא זה הרבה פעמים תגובה של חוויות קשות. אני לא רוצה להסתכל על זה כעל פתולוגיה".

מה לגבי טיפול תרופתי?

"בדיכאון זו בדרך כלל הפרה של איזון במוח ואז טיפול תרופתי חשוב וגם במאניה דיפרסיה. אבל בסכיזופרניה צריך הרבה פחות תרופות. עם תרפיה נכונה שנותנת לאדם משמעות ועוזרת לו לחלקים החזקים ניתן להפחית שימוש בתרופות.

"למי מיועד בית של תקווה? הם לא מיועדים לאנשים שהם במצב של סיכון לסביבה או לעצמם, לא בעיות פיזיות מורכבות, לא מכורים לסמים ולא מחלות זקנה. אבל בהחלט כן לאנשים עם הפרעות אישיות, חרדה, OCD, סכיזופרניה ודיכאון".

כמה זמן שוהים בו?

"הבית מיועד ל-3 חודשים. המסר הוא שהמטופל נמצא כאן באופן זמני והמשבר זה דבר זמני. יש פה עד 9 מטופלים. חוץ ממני הצוות כולל 2 פסיכיאטרים, 2 מרפאות בעיסוק, עובד סוציאלי קליני, אחות, ביבליותרפיסטית ודרמה תרפיסטית".

האם נעשו כבר מחקרים על שיטת הטיפול שלכם?

"מחקר על גישת הדיאלוג הפתוח שנעשה בשנת 2006 לאורך 5 שנים בפינלנד ואנגליה מצא ש-73 אחוזים מהמטופלים החלימו, כלומר השתלבו בקהילה בצורה מיטבית. כמו כן אצל 74 אחוזים חלה הפחתה בתרופות. רוב המטופלים לא חזרו לאשפוז כלל או שחזרו לאשפוז קצר של פחות מ-12 ימים. לשם השוואה, בישראל יש 23 אלף אשפוזים מתוכם 5000 ראשונים והשאר הם חוזרים. מסתבר שזה לא פותר את הבעיה".

אבל לכל זה יש תג מחיר, והוא אינו נמוך. בניגוד לרפואה הציבורית שם זוכה המטופל לסבסוד ולהשתתפות של המדינה ושל קופות החולים, השהות ב"בית של תקווה" יקרה מאוד.

"המחיר הוא 18,000 שקלים בחודש", אומרת ברוך. "זה פרטי לגמרי. כרגע יש לי יותר מ-30 פניות, רובן מקופת חולים כללית ומכבי, אבל קופות החולים לא משתפות אתנו פעולה. הן מעדיפות לשלם לבתי החולים הפסיכיאטריים 1200 שקלים למיטת אשפוז ללילה במקום 900 שקלים לבית המאזן. בגלל שהן בגירעונות משרד הבריאות משלים להן את התשלום".

תחושה של ביטחון והכלה

אוריאל מעוז (48) הגיע לבית מאזן בהרי ירושלים בשם סוטריה בניהולו של הפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג לפני כשמונה חודשים, וזאת לאחר ששהה זמן קצר בבית חולים פסיכיאטרי. "מתוך 17 שעות האשפוז שלי בבית החולים הפסיכיאטרי אני לא זוכר הרבה. אני רק זוכר שכאשר הגעתי אמרתי להם שיש לי חרדה ממקומות סגורים ושאני רוצה 10 דקות לעשות מדיטציות בדשא בחוץ.  מישהו שם אמר לי 'אתה יודע מה אנחנו עושים לקלסטרופובים?' ואז פתח לי דלת לחדר שבו קושרים אנשים. אחר כך נתנו לי כוס מים וים כדורים. מאז אני לא זוכר".

בית סוטריה
אחד מבתי סוטריה בירושלים. צילום: סוטריה ישראל בפייסבוק

איך הגעת לסוטריה?

"בזכות חברים טובים שדאגו להוציא אותי מבית החולים וקישרו אותי למקום".

מעוז יצא בערב פסח האחרון מביתו במטרה לשים קץ לחייו. הוא נפגע פוסט טראומה שסובל גם מתסמונת רגישות יתר בכל המערכת העצבית. בעברו היה איש ביטחון. אחותו נהרגה בפיגוע שהיה במסעדת סבארו בירושלים, אחותו השנייה ואביו ניצלו מפיגוע אחר ואילו הוא עצמו ניצל מפיגוע בשוק מחנה יהודה.

איך היה המפגש הראשוני?

"מישהו פתח לי  את הדלת, נכנסתי לסלון, מישהו ניגש אלינו הציע לשתות משהו. בדיעבד התברר לי שזה שקיבל את פנינו הוא דייר. ליד השולחן ישבו גבר ואישה אחד היה הפסיכיאטר והשנייה אם הבית. אין מעמדות. תוך כדי, נכנסה אישה עם אריזת מתנה והתחילה מנשקת את כולם. זה היה נראה לי בהתחלה כמו הצגת תכלית.

"הייתי עם עוד אחד בחדר. בעיקר הייתי עם עצמי. משתף מה עובר עלי עם הדיירים האחרים ובעיקר סוג של לעצור לנוח. המקום משרה תחושה של ביטחון והכלה. תחושה שמה שלא יהיה, יהיה בסדר, מקום שאפשר להתפרק בו. זה לא לראות פסיכיאטר ולחזור הביתה.

"תמיד יש מישהו מלווה וער, גם אחרי סיוט ב-2 בלילה או באמצע היום, ואם יש התקף חרדה בגלל סירנה שמקפיאה את הנשמה אז יש מי שיחבק וירגיע. עצם הידיעה שיש מישהו כזה נותן לך את הכוח. הלילות שלי מסויטים, אני לא נרדם, וכשאני נרדם עם כדורים יש לי סיוטים. בסוטריה כאשר הייתי צועק ומתפתל מתוך שינה היה מי שישים עליי יד להעיר אותי. מעבר לכך, בניגוד לבית חולים כאן איפשרו לי לעשן קנאביס רפואי שאני מעשן ברישיון כבר שבע שנים".

בבית חולים לא נתנו לך?

"לא, למרות שזו התרופה שהכי עוזרת לי".

זה 4 חודשים שמעוז משמש מלווה בסטוריה. הוא מגיע אל הבית, מכין אוכל, אופה לחמים, יושב ומשוחח עם הדיירים.

איך המקום מתנהל?

"יש 3 מלווים, אם בית ופסיכולוגית הבית בכל זמן. כל אחד לפי 'הוראות ההפעלה' שלו. אף אחד חוץ מהפסיכיאטר לא באמת יודע מה האבחנה הרפואית של הבן אדם. כשמגיע מישהו חדש אנחנו המלווים מקבלים הודעה בווטסאפ: הגיע אדם איקס, קבלו אותו".

מה קורה אם למישהו יש התקף פסיכוטי?

"אלימות לא מתקבלת. מההתבוננות שלי אין הרבה התקפים. וזה גם תלוי איזה התקפים. לפעמים מישהו משפריץ צבע ואז מנקים, לוקחים אותו למקלחת וממשיכים הלאה. אנחנו גם כל הזמן און ליין עם אם הבית והפסיכיאטר ואם צריך אז הולכים לאשפוז, אבל זו ברירת מחדל שנייה וזה לא קורה הרבה".

איך יוצאים משם?

"במהלך השהות יש עובד סוציאלי שמנווט כל אחד כיצד לחזור לקהילה בצורה שמתאימה לו. הקשר עם הבית נשאר גם לאחר שעוזבים. אחד המלווים, למשל, דאג להיות איתי בזמן הגירושין".

 החלטתי לשחרר עוד מנה של אינסולין כדי לאבד את ההכרה, אחרת לא אצא מפה – סיפורו של ערן

 היי, אני רק משוגעת – סיפורה של הילי

מחלות נפש הן ספקולציות והשערות

היוזמות החלופיות בתחום הפסיכיאטריה אינן נוגעות רק לאשפוזים. זיו דיין בן 28, בעל ניסיון שיקומי ומתמודד נפש בעצמו, מלווה משפחות שהילדים שלהם מתמודדים עם מחלה נפשית או הפרעה נפשית.

"בפגישות עם ההורים אני מאפשר להם להבין את הצד של הבן או בת שלהם ונותן להם תקווה. יצא לי למשל לדבר עם משפחה שהייתה הרוסה מכך שלבן שלהם יש סכיזופרניה. הם הרגישו שזה סוף העולם. פתאום הם ראו איש כמוני והם קיבלו ביטחון רק מלשמוע אותי. אני יכול לומר להם מה חווה הבן שלהם, איך להכיל, מה לעשות, איך להתנהג איתו, איך להקשיב לו ואיפה הגבולות שלהם. אני מפנה גם למקומות של עזרה מהמדינה. רוב המשפחות מתוסכלות ועייפות. אני מכוון ונותן תקווה".

מה גישת הטיפול שאתה מאמין בה?

"מחלות נפשיות זה הכול ספקולציות והשערות, חלקן לא נכונות, כמו למשל הטענה שסכיזופרניה מחמירה עם הזמן. אני גם בעד לגשת ולדבר עם אנשים כשהם חווים התקף במקום ישר להזריק להם זריקות הרגעה. קרה לי כבר שניגשתי לדבר עם מישהו שהיה בהתקף פסיכוטי אלים, כביכול מנותק מהעולם, וזה עבד. באשפוזים אין סבלנות וקשה להתעמק ואז זה מגיע לעיתים לקשירות או בידודים".

אתה לא חושש לגשת?

"יש מצב שאחטוף סטירה, אבל ברוב הפעמים לא הרימו עלי יד. זה הכול מתחיל באיך אתה ניגש. קרה לי מקרה שקראו לי לאדם שהיה במצב קשה. ניגשתי אליו והוא שאל אם אני רופא ומאיפה אני.  בשלב מסוים הוא אמר לי 'אני רשום בתהילים' כלומר, חווה התגלות. התעניינתי וזרמתי איתו. אחרי שביקשתי שיראה לי היכן הוא רשום הוא התיישב ואוטומטית נרגע".

אתה נגד כדורים?

"לא. אם זה עושה טוב אז למה לא. לפעמים כדורים יכולים להציל, ולפעמים זה יכול להזיק. כל אחד צריך להחליט בשביל עצמו ובעצה עם הרופאים".

זיו דיין
"באשפוזים אין סבלנות". זיו דיין

זיו הותקף מינית במהלך שירותו הצבאי. הוא החל את שירותו כלוחם, אך כשהתחילו התקפי החרדה עזב את תפקידי הלחימה. 9 שנים לאחר שירותו הצבאי הוא לא זכר דבר. "ידעתי שקרה משהו אבל לא ידעתי מה. איבחנו אותי עם סכיזופרניה כי אני שומע קולות".

אילו קולות?

"קולות של המפקד שירד עליי וצעק עלי ונתן לי פקודות. בדיעבד הבנתי שהכול זה תוצאה של הטראומה. היו גם התקפי מאניה וחיפוש אחר סיטואציות שבהן אני אושפל. פחד מאוד גדול מלהגיד לא. תחושה שאם אני אגיד לא אני אחטוף. חיפשתי שיתעללו בי. הייתי נכנס לחנות וברגע שהמוכר ראה אותי לא יכולתי כבר להגיד לו לא. הייתי קונה כי פחדתי. גם בקשרים הזוגיים שלי חיפשתי נשים  שיתייחסו אלי חרא. רציתי שיתעצבנו עליי".

איך טופלת?

"בהדרגה התחלתי להימנע מדברים, תפקוד ירד, חנקו לי את הצורה עם כדורים. סמכתי על הרופאים. הייתי מאושפז בשער מנשה ואני לא מאחל לאף אחד להגיע לשם. מחלקה סוגרה, צעקות, אין פרטיות גם לא בשירותים, ריחות מגעילים, טינופת. אחר כך הייתי מאושפז ברמב"ם אשפוז יום ורגיל במחלקה מדהימה. התייחסו יפה ויש לי משם חברים, אבל חודש אחרי נפלתי שוב. זה לא עזר. מ-2011 לא אושפזתי".

מה קרה אז?

"למדתי לעזור לעצמי, להקשיב לעצמי וללמוד את עצמי. לא לזלזל במה שאני מרגיש אם זה מאניה או דיפרסיה. למצוא את זיק התקווה. השימוש שלי בכדורים פחת".

מכאן צמח המיזם שלך, Self E?

"המיזם שלי נולד בעצם לפני 3 שנים וחצי, כשהייתי בזוגיות של שנתיים עם מישהי שאהבתי מאוד והיא נסעה לכמה חודשים לחו"ל. זה היה קשר לא בריא ועם הרבה תלות. כשהיא הייתה בחו"ל היא הייתה משגעת אותי, מפלרטטת עם גברים ושולחת לי תמונות. אני נפלתי לחלוטין והתחלתי לראות דברים: צללית של בן אדם מטיילת לי בחדר וגם אותה פיזית יחד עם עוד גבר אחר מול הפרצוף שלי 10 שעות ביום. הייתי מבוהל, אבל לאט לאט מצאתי את הקול הפנימי שלי שאמר לי לא להיכנע לתחושת הפחד. התחלתי להגיד לעצמי 'אל תסתכל'. הצבתי לעצמי מטרות שאני רוצה לחיות למענן וזה נתן לי ביטחון. כעבור שנתיים הכרתי את אילן טל הפסיכיאטר שנתן לי להבין שאני יודע לעשות דברים שאף אחד לא יודע. לקח לנו שנה לבנות מודל טיפולי".

המסקנות מהשטח צריכות לאתגר את המחקר

מה אומר המודל?

"מדובר בעזרה עצמית דרך חלומות ומטרות. אני מלמד אנשים לשאוב מוטיבציה, להתמודד עם חוסר אונים, קולות, הזיות, סכיזופרניה. זה עובד בקבוצה של 3-4 אנשים ל-10 פגישות. כל פגישה נמשכת 45 דקות. ההנחה היא שלכל אחד יש את הדברים האלה בפנים שיכולים לחזק אותו וצריך למצוא אותם ולתרגל אתם. אנחנו נוטים לחפש עזרה בחוץ ולא פנימה".

למי זה מתאים?

"אין לי פתרון גורף וזה גם לא מתאים לכל אחד ולא יעבוד על כולם. אני יכול לדעת שעל אוכלוסיה מסוימת שהיא לא במצב פסיכוטי אלא במצב של רמיסיה זה יכול לעזור. אני מסיים עכשיו קבוצה שנייה. שניים שהיו בהוסטל עוברים כעת לדיור מוגן".

מה אתה עושה במפגשים?

"אני נותן להם למשל לראות סימולציה של טביעה ואז אני שואל מה מחזיק אתכם בחיים. מכאן אני לוקח את החלומות שלהם, כותב אותם ונותן להם לדבר עליהם ולפנטז אותם. לרוב החלומות שלהם זה הדבר הכי בסיסי - עבודה מסודרת, משפחה".

"הפסיכיאטריה מייצרת אנטגוניזם כי היא לא בהכרח מטפלת באנשים שרוצים טיפול. הפסיכיאטריה גם לא יודעת להגיד איך בדיוק עובדת התודעה", מסביר ד"ר שמעון בורשטיין, רופא פסיכיאטר בכיר בבית החולים שיבא.

אז אתה מסכים עם האמירה שאין דבר כזה פתולוגיה?

"לא. כרופא אני בהחלט יודע לזהות מחלות פסיכיאטריות גם אם לא להסביר בדיוק את המנגנון שגורם לחולי ואת האופן שבו התרופה פועלת".

 

ד"ר שמעון בורשטיין
"השינוי של שימת לב לחוויה של המטופל ולא רק על ההיבט התרופתי לא התחיל עכשיו". ד"ר שמעון בורשטיין

אולי הפסיכיאטריה כפי שאנו מכירים אותה, זו שכוללת אשפוזים, מאבדת ממעמדה?

"בבית החולים הפסיכיאטרי יש כל מיני קולות. יש את הקולות שטוענים שהמערכת הציבורית צריכה פסיכיאטריה מבוססת מחקרים אמפיריים והשוואתיים. יש את החלקים שאומרים אנחנו שואפים להשתפר אבל בתוך המסגרת שלנו. כלומר, לייצר פסיכיאטריה ביולוגית יותר טובה, תנאי אשפוז יותר טובים, לייצר פחות חוויות טראומטיות. ויש קולות, שאני נמנה עליהם, שאומרים שבנוסף לכך צריך להתייחס למטופל ומשפחתו כאל לקוח של הפסיכיאטריה ואם הם אינם שבעי רצון אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע.

"כלומר, גם אם המחקר אומר משהו אחד, יכול להיות שהפרקטיקה צריכה לאתגר את המחקר. אין ספק שגם באופן כללי וגם בעקבות החשיפות אצל קרן נויבך אני חושב כל הזמן איך לתפעל את זה בתנאים יותר טובים. כמטפל אני מעדיף כל הזמן לבחון את עצמי גם מחקרית, אבל גם לאור הביקורת שנשמעת מהמטופלים".

אולי ניתן לוותר על אשפוזים ולאמץ מודלים אחרים?

"במקרים רבים כן. אשפוז ביתי למשל, כאשר אדם אינו מסוכן לעצמו או לסביבה, עם ליווי מקצועי נכון יכול להוות תחליף. המדד צריך להיות מדד החזרה לתפקוד. יש הסכמה שטיפול בקהילה מביא תוצאות טובות יותר. בית מאזן הוא בהחלט חלופה ראויה למקרים רבים. יחד עם זאת, צריך לזכור שבית מאזן לא מתאים ל-50 אחוזים מהמקרים שיש לי במחלקה שהם מקרים קשים".

אתה חושב שיש שימוש יתר בתרופות?

"כמעט כל המאושפזים אצלי צריכים תרופות. אבל אני מאלו שחושבים שלא בכל מקרה הפתרון למשבר הוא להעלות את המינון. בנוסף, לא בכל מקרה של קושי נפשי נדרש בכלל טיפול תרופתי. לפעמים אנשים צריכים פשוט להתמודד עם הקושי. נתקלתי באימא שהבן שלה שומע קולות. מדובר בילד מתפקד ולומד שגם טוב לו. הוא עבר את כל סט התרופות ולא היה לי מה לתת עוד ולא ראיתי טעם בלהעלות את המינון. האימא אמרה לי שהייתה  מוכנה שיהיה לו סרטן במקום הקולות כי היא מתביישת ללכת איתו ברחוב. הסטיגמציה גרועה לא פחות מהחולי".

מה התסריט האידיאלי לדעתך?

"אני הייתי רוצה שהאשפוז יהיה נתון לחולים הקשים ביותר ויצליח לתת את מקסימום התועלת למטופל. כלומר, שיוציא את המטופל ממצבו תוך מינימום של הטראומה והקושי. אם אשפזתי מישהו בכפייה והוא מפוחד ואני לוקח 4 גברים שיתנו לו זריקה אין ספק שזו טראומה. אם אני חייב אשפוז כפוי הייתי רוצה שיהיו לי עשרה אנשי צוות שיוכלו לגשת אליו ולתת לו טיפול רגשי.

"כיום אני יכול לתת טיפול רגשי רק בחלק קטן מהיום. אני הייתי רוצה שבבית החולים יהיו אנשים שיכולים לתת אותו כל היום. במקביל הייתי רוצה לשחרר את החולים הפחות קשים, אלו שבמצב ביניים, לקבל טיפול במקום פתוח ובאמצעות מודלים אחרים".

מה המצב היום בבתי החולים הפסיכיאטריים?

"בבית חולים יש תקינה של צוות שלרוב אני לא מצליח למלא אותה. התפוסה היא 100 אחוזים כל הזמן ולפני חודשיים היא הגיעה גם ל-110 ול-113 אחוזים. אין לי 100 אחוז צוות, לא בסיעוד ולא ברפואה. הצפיפות הפיזית מביאה לקונפליקטים ולמתחים".

אתה חושב שמערכת הבריאות קשובה לקולות מהשטח ומתחילה לאמץ שינוי בתפיסת העולם הטיפולית?

"השינוי של שימת לב לחוויה של המטופל ולא רק על ההיבט התרופתי לא התחיל עכשיו. הוא זוחל כבר מספר שנים. עכשיו יש האצה שלו. אני יכול להעיד שבשיבא יש שינוי אמיתי בגישה של הצוות. הקשירות בשיבא ירדו בסדר גודל של 70 אחוזים ובמקומן הוצבו שמירות. זו אמירה. יש אצלנו מהלך לייצר מערך מתנדבים שילוו את המטופלים ויסייעו להם רגשית. שיבא משקיע מאמץ בתקציבים ובכוח אדם לשינוי.

"בטווח הארוך הכלכלה היא זו שמכתיבה תהליכים. עלות האשפוז היא 1000 שקלים ליום. בבית חולים שיבא למשל ממוצע האשפוז הוא 27 ימים. שיעור החזרה תוך שלושה חודשים לאשפוז הוא בין  11 ל-17 אחוזים.  בבתים המאזנים השהיה היא 3 חודשים, והעלות ללילה פחותה משמעותית  מאלף שקלים, אבל עדיין צריך לבדוק את שיעור החזרה שם. צריך גם לבדוק את עלויות האשפוז הביתי. יש מקרים שאדם אינו מסוכן והוא יכול להיות מטופל בביתו במקום במוסד, אבל לא סביר שהמדינה, שנחסכים לה כספי האשפוז לא תשתתף לפחות חלקית בהוצאות הטיפוליות של המשפחה.

"בגדול המדינה שמממנת את שירותי בריאות הנפש צריכה לייצר חלופות אשפוז כדי להוריד את העומס ולתת לחולים לבחור, וכדי שאני אוכל לעשות את מה שאני עושה בתנאים טובים יותר. המטרה שלי היא שהמטופל יקבל את הטיפול שעושה לו הכי טוב וגם יהיה חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות לגביו. אנחנו בכיוון, אבל הדרך עוד ארוכה".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לכתבה: "'בתים מאזנים" נועדו לתת מענה לחלק מסוים מאוכלוסיות המטופלים המצויות במשבר נפשי חריף, אך לא לכולן, ואינן מהוות תחליף למחלקות האשפוז הפסיכיאטריות, ובוודאי לא למחלקות הסגורות. משרד הבריאות פרסם אמות מידה מקצועיות להתנהלות 'בתים מאזנים' המגדיר אוכלוסיות יעד וכן מי לא מתאים לשילוב במסגרת זו, כחלק מתהליך שנועד לבחון את פעילותן, תוך עדכון והתאמת אמות המידה. כל זאת, מתוך כוונה שהשירות יירכש בסופו של דבר על ידי קופות החולים עבור מבוטחיהן - בתור שירות משלים נוסף בתחום בריאות הנפש, וזאת במסגרת התקציב הקיים".

תגובות

|

Send this to a friend