פגועת נפש קשורה 19 יום למיטתה, איגוד הפסיכיאטריה נלחם בדו"ח שחושף זאת

המאמר שמסביר למה הפסיכיאטרים תמיד צודקים

 

הפסיכיאטר חיים קנובלר פרסם לאחרונה באתר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, אותו הוא עורך, מאמר השולל קטגורית את הדו"ח "שוברים קשירה!" שהוציא ארגון "בזכות". הארגון חקר במשך חודשים רבים את סוגיית קשירת המטופלים במתקנים הפסיכיאטרים, וטוען כי אחד מכל ארבעה מטופלים נקשר במהלך אישפוז פסיכיאטרי, כ-4,000 איש בשנה, רבים מהם מדווחים על חוויה מבזה ומשפילה, וכי מדובר בנתון חריג לרעה ביחס לעולם. שתי עדויות קשות כאלה התפרסמו בתכנית "סדר יום" של קרן נויבך.


"פעם אחת רציתי לקחת את שקית הפירות שלי שהייתה בחדר האחות. האחות הייתה בטלפון והדלת הייתה פתוחה. השקית שלי הייתה מרחק חצי מטר ממני בלבד. הושטתי יד ולקחתי אותה. האחות עוררה צעקות וקשרו אותי לכמה שעות. פעם נוספת קשרו אותי כי סירבתי ללבוש את הטרנינג של בית החולים, כשיצאתי מהמקלחת, והתעקשתי ללבוש את הבגד שלי. בפעם השלישית קשרו אותי כי לא שמעתי בקול הצוות והתעכבתי בחצר. לא הייתי אלימה, רק רציתי עוד קצת שמש."

מיטל, בת 39, נקשרה בבית החולים הרצוג


בקריאה ראשונה של מאמרו של קנובלר, לא מצאתי ולו טיעון אחד בדבריו הראוי להתייחסות, אולם בדיעבד סבורני כי  חשיבותו של מאמרו של קנובלר רבה, היות והמאמר חושף ומציף על פני השטח את הגישה הפטרנליסטית, הסטיגמטית והמתנשאת אשר כה אופיינית לעוסקים בפסיכיאטריה.

איור: גרייס צ'ריאן

שלוש נקודות עולות בצורה מאוד בולטת במאמר:

א. קנובלר מתעלם לחלוטין מעשרות העדויות המופיעות בדו"ח מפי אנשים אשר נקשרו במתקנים הפסיכיאטרים, כאשר הקשירה שימשה אמצעי להפחדה וענישה; דפוס ההתעלמות מאוד אופייני לגישה הפסיכיאטרית, אשר הנחילה לציבור את הפרדיגמה ולפיה- אין מה להקשיב או להתייחס למשוב, תלונה או אמירה של מתמודדי נפש שכן מצבם הנפשי הופך אותם ללא אמינים. כך יוצרים אנשים שקופים.

ב. בכל המאמר כולו, לא מצאתי ולו שביב של תהייה נוסח "אולי קיים פגם בהתנהלות הצוותים הפסיכיאטרים כלפי אנשים במצוקה?", אלא ההיפך המוחלט. הטענה ש"מדובר באחת המערכות הפסיכיאטריות הטובות בעולם" אינה דורשת כנראה הוכחה, כי היא מונחת בתחילת המאמר כאקסיומה ונקודת מוצא.


"זה היה האשפוז השלישי והאחרון שלי. אז הייתי לוקח 2 סוגי תרופות- ריספרידל וקלונקס. לקלונקס היתה תופעת לוואי די מרגיזה. היא הפכה אותי לאימפוטנט. אז הייתי בן 25 כמעט ובלי כח גברא. כשהגעתי לאשפוז הייתי מבולבל נורא ולא שקט וכשרצו לתת לי קלונקס התעקשתי וביקשתי שלא, מה שגרם ל-4 אחים לאחוז בי ולאחות נוספת לתת לי זריקה בתחת של קלונקס. לאחר מכן נקשרתי לארבע שעות בערך. מה שהכי מעציב ומשמח בו בעת בסיפור הנ"ל הוא שהיום 13 שנים אחרי אני ללא תרופות כלשהן. עצמאי, הורה, יש לי עסק קטן ועובדים. אז, זה באמת היה הכרחי הקשירה?! זו חוויה קשה בצורה בלתי רגילה.

כדי להבין לדעתי חייבים לנסות. קחו אדם מהשורה וקשרו אותו ל-15 דקות. ככה הוא יבין מה זה 4 שעות. יום. 21 יום למען השם."

עדות בעילום שם


ג. בעודו שולל קטגורית את נתוני הדו"ח, אשר חלקם מבוססים על נתונים שהתקבלו ממשרד הבריאות מכוח חוק חופש המידע, שולל למעשה קנובלר גם את נתוני משרד הבריאות כלא אמינים.

אבל אלה רק הבעיות הטכניות במאמר. הבעיה האמיתית עמוקה הרבה יותר. כבר בפסקה הראשונה מנסה קנובלר להטיל רפש בדו"ח ובכותביו בעודו מאבחן וקובע כי הדו"ח מבטא  "גישה חד צדדית בעלת ניחוח אנטי-פסיכיטארי מובהק." - זאת כמובן במקום להתייחס לגופם של דברים. גישה זו אופיינית למי שמאמין שהעולם סובב סביבו, כי בפועל, הדו"ח כלל לא עוסק ב"פסיכיאטריה - בעד ונגד", אלא מבטא את מצוקתם וזעקתם של עשרות אלפי האנשים השקופים המאושפזים במתקנים הפסיכיאטריים.


מאושפזים פסיכיאטריים ענו על סקר שביעות רצון כשהם תחת השגחה:

המאושפזים העידו על שביעות רצון גבוהה מהתנאים שלהם בסקר של משרד הבריאות, אולם הוא נעשה בליווי נציג בית החולים. גורם בכיר בתחום: "הסקר הזה לא שווה כלום, אפשר לזרוק אותו לפח"

"הארץ" 10.11.2015


בהמשך מציג קנובלר את דעותיו ואינו מהסס להציגן כעובדות, זאת ללא סימוכין לדבריו או לחילופין, תוך שימוש במקורות שאינם מבוססים. כך למשל מובאים ממצאים מתוך "סקר שביעות הרצון באשפוז פסיכיאטרי", אשר נערך מטעם משרד הבריאות, כטיעון נגדי למסקנות הדו"ח, זאת בשעה שפורסם זה מכבר כי הסקר נעשה בתנאים מחקריים אשר אינם עומדים בשום קנה מידה מכל סוג ומכל מין, לעריכת סקר או מחקר רציניים.

במקום אחר כבר עוסק קנובלר ביצירת סטיגמה לשמה, כאשר הוא טוען כי אחד מכל ארבעה פגועי נפש נעצר על-ידי המשטרה, בהתבססו על מאמר שפורסם באתר אינטרנט. מאליו יובן כי יצירת סטיגמת האלימות כאן לא נועדה אלא בכדי להצדיק את הקשירות. אלא שגם אם נתון זה היה נכון ומוכח מחקרית, נשאלת השאלה - איך זה קשור לדוגמה למיטל, שנקשרה לכמה שעות מפני שהושיטה יד ולקחה מחדר האחות את שקית הפירות שלה (של מיטל), או לגיא, אדם סוכרתי, אשר נקשר לתשע שעות בגלל שביקש מהצוות טיפול רפואי לצניחת הסוכר שסבל ממנה באותו זמן, כאשר דוגמאות אלו רחוקות מלהיות חריגות.

לקראת סיום כותב קנובלר:

"ואולם, המדרון החלקלק העיקרי הינו אחר:  גורם מרכזי בהצלחת הטיפול הנפשי, גם באשפוז כמו במרפאה, הינו הגורם המשותף בכל הטיפולים – הקשר הטיפולי. הבנת המטופל כי המטפל משקיע בו את המיטב מבחינה מקצועית, וכי הוא מבין אותו ואת סבלו – אין לה תחליף.  ראיית המטפל – ובאשפוז במחלקות סגורות פעילות מדובר בכלל אנשי הצוות – כאויב, הקושר מטופלים כעונש, שלא לצורך, ללא השגחה ולנוחיותו שלו,  ראייה כזאת הינה מוטעית מיסודה, ומחבלת בהצלחת הטיפול".

זה מתחיל כמו הבנה בצורך לבנות אמון בין המטפל למטופל, אבל מיד מעביר את האחריות לאי האמון אל המטופלים, וממשיך:

" יש להעריך היטב את המצב הנתון, לבדוק אילו תופעות לוואי עלולות להילוות לקריאה "שוברים קשירה""

נדרשת מידה לא מבוטלת של ציניות ועזות מצח בכדי לטעון שמשבר האמון של המטופל במטפל הפסיכיאטרי נוצר בשל פרסום העובדות על הקשירות ולא בגלל האקט האלים של הקשירות עצמן. האין זה נהיר לקנובלר כי אדם רואה כאויב את מי שמתייחס אליו באלימות?


"האקט של הקשירה הוא איזשהו אובדן אמון של החולה במי שמטפל בו.
הצלקות שהקשירה חורטת...
אני חושב שהיא לא עוברת כשמשתחררים מבית החולים."

מוטי מרק, לשעבר ראש שרותי ברה"ן


טוב היה עושה קנובלר אילו נתן את דעתו על "תופעות הלוואי" הנובעות מהקשירה - תופעות של פוסט טראומה, אבדן אמון וכו' - במקום "לבדוק אילו תופעות לוואי עלולות להילוות לקריאה "שוברים קשירה"".

הדפוס של "להרוג את השליח", דפוס אשר ברוחו נכתב מאמרו של קנובלר, אופייני למערכות מסואבות ומקובעות, אשר מתנגדות מסיבות מובנות לכל ביקורת או משוב, ובייחוד כאשר אלו באים מחוץ למערכת.

קנובלר מבטא במאמר שלו חשש מובן מפני העין הציבורית שהופנתה דרך הדו"ח "שוברים קשירה!" לאלימות הצוותים הפסיכיאטריים כלפי המטופלים. החשש שלו מובן לחלוטין מאחר שעד כה, בהעדר פיקוח משמעותי, מרשים לעצמם הצוותים הפסיכיאטרים לנהוג במטופלים ככל העולה על רוחם, לא פעם תוך אלימות והפרה בוטה של זכויות אדם ולעיתים אף עד כדי התעללויות וסדיזם לשמם,  כפי שעולה מהדו"ח. קשירת מטופלים באשפוז הפסיכיאטרי מתבצעת במרבית המקרים כאמצעי לענישה והפחדה והיא איננה מעידה על אלימות המטופלים אלא דווקא על אלימות הצוותים הפסיכיאטרים כלפי אנשים החווים מצוקה נפשית.


"הגעתי בלילה עם ההורים שלי לחדר מיון. זה היה אשפוז ראשון שלי והם נשארו איתי כמעט עד הבוקר, ואז חזרו הביתה לאחים שלי. אמרו להם שמתכוונים להעביר אותי למחלקה פתוחה ושיהיה בסדר, אבל בבוקר אחרי שהם עזבו כבר קשרו אותי. בסופו של דבר נשארתי קשור למשך 48 שעות ובנוסף הזריקו לי זריקות שהפכו אותי לזומבי."

טדי, בן 16, נקשר במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים תל-השומר


במאמרו, חושף קנובלר את חוסר היכולת של העוסקים בפסיכיאטריה להקשיב, להכיל וללמוד מתוך משוב מהציבור. דפוס זה הוא שגרם לכך שהעוסקים במקצוע הפכו להיות כה מנותקים מהציבור ומההתפתחויות החברתיות שהושגו בעשרות השנים האחרונות.

איני יודע אם קנובלר עצמו מסוגל להבין זאת, אבל טוב יעשו כלל הפסיכיאטרים אם יקלטו כי המגמה העולמית קוראת כיום לשקיפות ופיקוח. היא לא תפסח עליהם ועל הנעשה בחשכת האשפוז הפסיכיאטרי. הגישה אותה מביא קנובלר, לפיה דעתו של הפסיכיאטר גוברת על זכויות אדם וכבוד האדם וחירותו, תם זמנה בחברה הנאורה.


"הגעתי למחלקה בשעה 13:00 וראיתי את רווית שוב קשורה ומרוחה בצואה ושתן. ביררתי והבנתי שהיא קשורה מאתמול ב-20:00 – משמע 17 שעות! ניגשתי לאח ג' ושאלתי אותו: למה רווית קשורה מאתמול? הוא ענה לי: היא הייתה סוערת ולא רצינו שזה יתפתח הלאה. ניגשתי אל האחות א' וביקשתי ממנה להתיר אתרווית, והיא צעקה עליי: "לא מתאים לך הטיפול פה תיקח את אשתך ותעוף מפה." ביקשתי ממנה לראות את חתימות הרופא על 17 שעות הקשירה והיא הראתה לי דף לא חתום (יש לי צילום שלו בסלולרי שלי)."

יובל על אשתו רווית, בת 32, שנקשרה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה


מעבר לכך שבעיית הקשירות לכשעצמה היא חמורה ומחייבת טיפול נקודתי מיידי, היא גם סימפטום למערכת חולנית ומקובעת שחייבת לעבור מטמורפוזה מעמיקה בכל מה שקשור לגישה שלה למטופל וליחסי מטפל-מטופל. ישנם בעולם כבר ניצנים של גישות חדשות, דוגמת "דיאלוג פתוח" הפיני ועוד, עם תוצאות מוכחות בשיעור ניכר וגבוה בהרבה מאילו שמציגה הפסיכיאטריה המקובלת.

לצערי, איני רואה דרך שבה המערכת הפסיכיאטרית עצמה תקיא מתוכה גישות ישנות ותתפתח מיוזמתה. המאמר מבהיר עד כמה מדובר במערכת סגורה, מקובעת, מתגוננת וחסרת כל פיקוח חיצוני משמעותי. נראה שגם כאן יאלצו הציבור, המחוקק וביהמ"ש להתערב ולהשפיע.


"אשפזו אותי בכפייה. זה הלילה הראשון שלי אי-פעם באשפוז. הייתי מבועתת וחיפשתי כל דרך לחלץ את עצמי. ראיתי חלון פתוח בתחנת האחיות, בכל כוחי השתחלתי פנימה ונכנסתי. בראש שלי הם היו 'אנשים נורמאליים' כמוני והתחננתי בפניהם שיעזרו לי. הם הגיבו כאילו אני עם ה- 50 ק"ג שלי, עומדת לפגוע בהם. מיד שלושה אחים הפילו אותי לרצפה, הרימו אותי, סחבו אותי לחדר קשירה והצמידו אותי למיטה. הייתי שם כל הלילה. זה היה הדבר הכי טראומתי שחוויתי בחיים. הוא השאיר בי שריטה לכל החיים, פוסט-טראומה."

מיקי, בת 34, נקשרה במרכז לבריאות הנפש שער מנשה

העדויות מתוך הדו"ח "שוברים קשירה!"של ארגון בזכ!ת.



הכותב (בשם עט) הוא מנחה תהליכים לצמיחה אישית, פעיל חברתי ומנהל הקבוצה גם אני תומך בזכויות פגועי נפש - קבוצה מעורבת לפגועי נפש ומטפלים העוסקת ביצירת דיאלוג משותף

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend